תומס ואנחנו (א)

מאז התוודעתי לעולם המחשבה הימי ביניימית חשתי טינה שאי אפשר לטעות בה כלפי תומס. נו כן, זה מאקווינו. אקווינס. שם יחיד מספיק, כמו זמרת פופ ממותגת היטב.

מפורסם מדי, שחוק מדי, הרפרנס האוטומטי של הפילוסופיה והתיאולוגיה הימי ביניימית - כל מה שרק יכול היה לגרום לי להירתע ולחפש לי הוגים עלומים יותר איתם ארגיש יותר בנוח, כלומר: כאלה שכדי לענות על השאלה את מי אני חוקרת אאלץ בשפתיים קפוצות להגיד "זה שהיה לפני תומס", או "מי שכתבו תיאולוגיה כשתומס היה בשש" (השש שמתחרז עם גשש). את הרתיעה האישית ממוצלחים מסוגו ניתבתי להתנגדות תיאורטית מנוסחת להיסטוריה ויגית של הסכולסטיקה ולגישה הטלאולוגית המקובלת; לסירוב עקרוני לבחון כל דבר שהיה לפני כן רק לאורו ובהשוואה אל הוד גאוניותו. מיאנתי לכתוב אפילו הפניה אחת אליו לאורך כל הדוקטורט והתרגזתי באקדמיות מנומסת על כל מי שחוזר ועוסק בו עד זרא, ועל מי שחושב שכדי לדעת מה חשבו בתיאולוגיה של ימי הביניים על... (השלימו את החסר) צריך רק לפתוח את האינדקס של הסומה וזהו, הוא כבר יודע בדיוק מה חשבו בימי הביניים.

אבל דרכי החתחתים של עיסוקי בחוויות רוחניות ואקדמיה הובילו אותי אל העדויות בתהליך הקנוניזציה שלו והביוגרפיות שלו, רוצה לומר - אל לב התעמולה, ראשיתו של מסע של מאות שנים שהביאו אותו למקום הזה. והקריאה בביוגרפיה היחידה כמעט שיש לנו של מרצה, או מדויק יותר לומר, מרצה שהוא (כך רוצים מאד הכותבים לשכנע אותנו) גם קדוש, הפכה לחוויה בפני עצמה שמעמתת כרגיל עם שאלות אישיות מההווה. בפוסט הזה ואולי שני הבאים אני מקווה לחלוק אתכם בפרפרזה או בתרגום בלתי רשמי כמה מהסיפורים מעוררי החיוך/ קנאה/ הזדהות שיש שם.

אולי קנאה זה הכי חזק. תומס הוא הכי המלומד המושלם: מפרסם מלא, מחדש חידושים אינטרדיסציפלינרים, מרוכז רק בזה כל היום (מה רע בקצת הפוגה לכדורגל? ספרות?). אפילו מאפייני הגולגולת שלו מתאימים. כבר מעצבן, לא? קחו למשל את האינדיציה. הגיוגרפים, כמו ועדות מלגות וקריינים של קונצרטים, מתים הרי על אינדיציה מהילדות, חוץ אולי מצ'לנו שאחד הדברים שאני הכי אוהבת אצלו הוא שהוא לגמרי נמנע מזה - פרנציסקוס הוא הכי לא הילד הקדוש שיש, ובכוונה. בכל מקרה אצל הדומיניקנים שלנו הסיפור המככב הוא על תומס הפעוט שהחזיק ביד חתיכת קלף ולא הסכים להוציא אותה מהיד בשום פנים ואופן כשאמא הכניסה אותו לאמבט, ולא עזרו הפצרותיה (גיל שנתיים האיום?). באיזה שלב הוא אפילו אכל אותה (את חתיכת הקלף, לא את אמא). האסוציאציה שלי הייתה כמובן לפיצקה שמשום מה הכי מחבבת בעולם אכילת נייר, אבל ההגיוגרפים של תומס חשבו דווקא על יחזקאל שאוכל את המגילה. כל אחד וההקשרים שלו :)

קאלו לא מסתפק אפילו בהצדקות היסוד של הז'אנר, ומספר שאבא של תומס היה להוט לדעת מה ייצא מהילד ואיש זקן אחד גילה לו את השיטה. אז הנה, לשימושכם האישי: אם ילד מתחת לגיל שנתיים בוכה בטירוף ומשהו אחד שהוא רואה גורם לו להפסיק לבכות, הדבר הזה הוא ייעודו. נחשו מה גרם לתומס הקטן להפסיק לצרוח? איש מחזיק ספר, כמובן. (אם אתם באמת עושים את התרגיל הזה, אנא חלקו עם הקוראים. אוכל לא נחשב, וגם לא פריטים שהבאתם במיוחד כדי להשפיע על הניסוי).
אבל באמת, האם אנחנו מיועדים כבר מההתחלה? וגם אם כן - האם הדבר הנכון הוא ללכת בעקבות טבענו או דווקא לפנות למקום לא צפוי, להיפתח לפנים אחרות? משהו ברעיון שמי שאמרו לי לאורך השנים "את בטח תהיי מרצה באוניברסיטה" צדקו מיד מרגיז אותי :) אני שונאת מסלולים קבועים מראש! (ואנשים שצודקים). אם יש דבר ששנוא עליי הוא הקראת ההישגים בקונצרטים של קול המוזיקה (זכה במלגות קרן שרת בשנים בלה בלה בלה). המערכת נותנת פרס לעצמה, ורומזת - אין דבר כזה להתפתח מנגן בינוני לנהדר, מי שמצטיין גם היה בהכרח כזה בגיל ארבע.
ובכל זאת, הויטה הזו שמציירת את המלומד האידאלי שמקדיש כל כולו עד כלות לענין, כמו ויטות של חברים רבים לדרכי האקדמית, נראית לי כל כך שונה ממני... ומהם האינדיציה בעצם? לאהוב לקרוא? (V) או במקרה של ימי הביניים, לגמוע בקוצר נשימה את ק"ס לואיס וטולקין בשנות העשרה? (V) לאהוב היסטוריה (X, עד שהגעתי לאוניברסיטה חשבתי שהיסטוריה זה לדעת על קרב אל עלמין, והעדפתי הרבה הרבה יותר מיקרוביולוגיה)? לקרוא ספרי היסטוריה בשעות הפנאי ולדעת הכל על ימי הביניים עוד לפני האוניברסיטה (יש משהו יותר גדול מאיקס?)
ומה על הסימנים האחרים, אלה שלא מתויגים כסימנים כי הדבר שאותו הם מסמנים בסוף לא קרה? מה עם החילזון שתומס אכל כשאמא לא השגיחה? או שאולי אינדיציה זה בכלל רק כשמישהו הוא באמת כזה פלא גדול שפשוט היו חייבים לראות לכך סימנים מקדימים, כמו שטוקו אומר?

בפעם הבאה: דברים שתומס עושה כשהוא לא מבין משהו, מבוכות בארוחת ערב מלכותית, או אולי אם תנוח עלי הרוח בחן/י את עצמך - האם את/ה קדוש/ה מלומד/ת טיפוסי/ת?
 

כל חידה בא יומה

כבר כמה פוסטים שאני מתכננת ואיכשהו נרדמת בערב לפני שאני מגיעה לזוטות כגון אלה (טוב, לא בדיוק איכשהו, פיצקה ניחנה במתת ההתעוררות לפני הציפורים). רציתי לכתוב על לה גוף ועל גיבורים אקדמיים, על מרצ'נדייזינג של פרנציסקוס, על תיקופים מקוממים, לתרגם קטעים נחמדים וכולי וכולי. אבל קודם רציתי לעדכן את מי שעוד לא יודע, שכתב יד וויניך, שאחריו אני עוקבת כבר כמה שנים וחלמתי שמתישהו אפענח, פוענח באופן מאד חלקי. אמנם רק כמה שמות של צמחים וכוכבים, אבל מספיק בשביל להוכיח שזו לא איזו הונאה משוכללת, ובכלל בתחום האוקולט דווקא זה שמישהו לא מכריז על פענוח מוחלט שמראה שזו בעצם מפת כוכבים של בני המאיה כבר מקנה לו אמינות.
(הנה, רק בשביל לקבל טעימה מהפרשנויות הביזאריות של חובבי עבמים להן זכה כתב היד לאורך השנים:

וכאן הגרסה המלאה והפחות זוהרת של הבלשן האמיתי:

ובצורה נוחה יותר לצפייה כאן:
 https://www.youtube.com/watch?v=fpZD_3D8_WQ
אין לי כבר סבלנות שיגיעו אל החלקים שיש בהם את הנשים העירומות עם האמבטיות המשונות.

כבר כמה שנים שאני מתכננת לעשות מזה שלט לאמבטיה, אפרופו מרצ'נדייזינג. וכן, אני יודעת, וויניך זה לא ימה"ב באמת, אבל תסלחו לי הפעם...


 

מיתר יחיד (ג)

פסאודו-אודו מדריך את התלמיד שרוצה להכין לעצמו מונוקורד לחלק קודם כל את הקו שמתחת למיתר לתשעה חלקים שווים, ולקרוא לנקודה שבסוף הקטע הראשון A. אחר כך צריך ממנה ועד הסוף שוב לחלק לתשע, ולסמן בסוף הקטע הראשון את B, אחר כך מהתחלה לארבע ושוב לארבע וכולי וכולי. נו טוב, כמה קשה יכול להיות לחלק בתשע? תתפלאו. דבר ראשון שגיליתי על עצמי היה שאני חושבת אריתמטית לחלוטין. כלומר, האינסטינקט הראשוני שלי היה למדוד את אורך המיתר, לחלק את המספר שיצא בתשע ולמדוד את המרחק הזה. המחשבון שימש אותי לניסיון דמה עוד לפני שבכלל נבנה המונוקורד (כדי לוודא שזה באמת יצליח) אבל זה די אנכרוניסטי לחשב נקודות במרחק של 6.68 או משהו כזה. בקיצור, שינסתי מתניים, קניתי מחוגה, וניסיתי להקטין ולהגדיל את המרחד ככה שאגיע בתשעה צעדים מתחילת הקו עד סופו (למעשה, ישנה שיטת בניה גיאומטרית שבעזרתה אפשר לחלק קו ישר ל N חלקים שווים, אבל על הגודל הזה של קו קצת קשה ליישם אותה, וגם מהטקסט נראה שהחשיבה הייתה על צעדים).

אי שם בלימודי ההיסטוריה של המדע, ריחפה כל הזמן טענה כלשהי מן המדע הפרה-מודרני על הבעייתיות שביישום המתימטיקה לעולם. אני אפילו זוכרת די טוב שנתנו את הדוגמא שבמציאות אין קו ישר באמת, ונקודה היא יציר תיאורטי. מה שלא הבנתי עד אז הוא על בשרי עד כמה היא יציר תיאורטי. כל כך תיאורטי, שהתסכול שלי רק גבר כל פעם שגיליתי עד כמה הנקודה שאני מסמנת עם העפרון על הקו עבה להכעיס, כך שאפשר לתקוע את החוד של המחוגה בשני קצוות שונים שלה ולהגיע לתוצאות שונות בתכלית ועדיין לא להגיע בתשעה צעדים לסוף, אלא כל פעם הרבה לפני או הרבה אחרי, ושזה בכלל, אבל בכלל, לא טריויאלי לחלק קו (טוב, זה כמובן לא טריויאלי אלא קואדריויאלי, אבל לא משנה). אכן, הדבר השני שגיליתי היה התמכרותי המודרנית כל כך לדיוק מוחלט ולקבלה שלי אותו כמובן מאליו. באיזשהו שלב התיאשתי והתפשרתי על משהו שהגיע די קרוב לסוף והמשכתי הלאה.
ועם כל זאת, בסופן של מדידות תשע וארבע חוזרות ונשנות ומתישות למדי קרה דבר מופלא. הצבתי עם הגשר הנייד על כל נקודה ושמעתי את הסול-לה-סי-דו. זה באמת יוצא!!!! סולם כזה אמיתי, כמעט כמו זה שלנו (כמעט, כי זה כיוון לא מושווה, ואפילו בתוך הלא מושווים יש שיטות שונות שמובילות לגווני הבדל שונים). כמובן שלא ויתרתי על בדיקה עם טיונר (ככה זה כשיש מוזיקאי בבית), ואפילו הוא הראה מידה סבירה של דיוק.

וכך, אחרי שנים של doctrina ריקה, חוויתי וגיליתי מתוך ה experientia את הקסם הפיתגוראי ואת היופי שגילויו הוא תכליתו של הקואדריויום. 

חדי העין יגלו שבמקרה נכנס לתמונה הזו הגלובוס של דור, אבל זה עשה את זה כל כך קואדירויאלי קלאסי, א-לה-ז'רבר מאורייק, שהחלטתי להעלות בכל זאת