לפעמים דיונים תיאורטים משתלבים היטב עם משברים אישיים. כך היה בימי האם. איי שלי, ימי פריחת הפוסטמודרניזם הישראלי, עת גיליתי שהאמת המחקרית נראית מעורפלת למדי בעיני חלק מהמרצים שלי. יושב לו אדם ושוקל לכאן ולכאן, כותב טיעון, מתייסר ומפריך אותו, מגיע למסקנה ההפוכה וכותב הכל מחדש, וכל זה, מתברר לה למרבה הפתעתה, לא משנה דבר, בעצם. כמו שאמרו לי שניים מהם לפחות, ולא מן הפחותים שבהם, תפקידם לבדוק שקראתי את הטקסט נכון ברמה הליטרלית, הבנתי את הספרות המשנית ועוד. מעבר לזה, הכל פרשנות או דעה מלומדת לכאן או לכאן. הטוב ביותר שנוכל לייחל לו הוא משכנע. קשה לתאר (ואני מעדיפה לא לזכור) עד כמה היה מדובר כאן במשבר אישי עבורי, כזה שגם המשיך והתחבר עם משברי סמכות אחרים וכולי שלא נרחיב כאן בהם (ובכלל, נראה שגיל ההתבגרות האקדמי זה איפשהו שם, בראשית הדוקטורט, לא?).
כך או כך, פרשנות או לא, גם כשמדובר במחקרי סקירה ואחרים, לפעמים מדגדג הצורך הזה, לדעת אם מה שכתבנו פשוט, נו, איך לומר את זה, נכון. לשאול את המקור עצמו, אפילו, למה בדיוק התכוון או איך הרגיש (וזכורה לי הרצאה על נשים במלחמת העולם הראשונה בה סיפרה המרצה כיצד באיזה כנס קמו מן הקהל כמה נשים ואמרו בהתרגשות ש"זה דווקא לא היה כך! כן הרגשנו אחרת!).
לא פלא אפוא שאחת האגדות המהדהדות ביותר על תומס נראית כפנטזיה כזו של חוקר. אח סקרן במיוחד עקב אחריו פעם אחת אל הכנסייה השכם בבוקר, וראה את תומס מרחף לו בקפלה מספר סנטימטרים מעל הרצפה, כולו שקוע בתפילה. בעוד האח הנדהם בוהה במחזה, נשמע קול מכיוון צלמו של הצלוב, ואוזנו קלטה את השיחה. "תומס, כתבת עליי יפה", פרגן לו הצלוב. מה תרצה ממני בתמורה על מאמציך?". "דבר מלבדך, אדוני", השיב לו תומס, והמשיך לכתוב את החלק השלישי של הסומה.
בסצנה אחרת המנחה כבר מציין שיש עוד לאן לשאוף. בעקבות מחלוקת אקדמית אודות האוקריסטה תומס ניגש עם המחברת למזבח כדי לבדוק מי צדק. כריסטוס משבח אותו, ומסייג שכמובן הוא כתב יפה יחסית למי שבדרך (כלומר, בעולם הזה), עם ההבנה המעורפלת האופיינית לנו. אלא שהבעיה הזו (של החיים כלומר) היא זמנית כמובן. ואכן, בשעת מותו של תומס, חלם אח אחד חלום בו תומס הרצה בכיתה על אגרותיו של פאולוס, עת האחרון, הוא ולא אחר, נכנס עם פמלייתו אל הכיתה. תומס ביקש להפסיק את השיעור מחמת האורח המכובד ולרדת לברכו, אבל פאולוס סימן לו שלא יפריע לעצמו וימשיך את ההרצאה. ברם, לא איש כתומס יתאפק כשהמחבר עצמו מולו, והוא מבקש לוודא שאמנם הבין את מכתביו כראוי. הבנת יפה יחסית למי שחי בגוף, השיב פאולוס. אם תבוא אתי, עם זאת, תזכה להבנה בהירה בהרבה, אמר, וכשהוא מחזיק בכנף גלימתו הוביל אותו אל מחוץ לכיתה.
נ.ב.
ביטוי קולנועי מקסים של חזיון אקדמי שנזכרתי בו עם הסיפורים האלה הוא הסצנה בסרט "החיים הם שיר" (on connait la chanson) שבה הדוקטורנטית לימי הביניים חשה ברע, יורדת לשירותים במרתף ורואה את האבירים עליהם היא כותבת. לא מצאתי את הסצנה, אבל הנה הקטע הבלתי נשכח בו היא מספרת על התזה שלה:
כך או כך, פרשנות או לא, גם כשמדובר במחקרי סקירה ואחרים, לפעמים מדגדג הצורך הזה, לדעת אם מה שכתבנו פשוט, נו, איך לומר את זה, נכון. לשאול את המקור עצמו, אפילו, למה בדיוק התכוון או איך הרגיש (וזכורה לי הרצאה על נשים במלחמת העולם הראשונה בה סיפרה המרצה כיצד באיזה כנס קמו מן הקהל כמה נשים ואמרו בהתרגשות ש"זה דווקא לא היה כך! כן הרגשנו אחרת!).
לא פלא אפוא שאחת האגדות המהדהדות ביותר על תומס נראית כפנטזיה כזו של חוקר. אח סקרן במיוחד עקב אחריו פעם אחת אל הכנסייה השכם בבוקר, וראה את תומס מרחף לו בקפלה מספר סנטימטרים מעל הרצפה, כולו שקוע בתפילה. בעוד האח הנדהם בוהה במחזה, נשמע קול מכיוון צלמו של הצלוב, ואוזנו קלטה את השיחה. "תומס, כתבת עליי יפה", פרגן לו הצלוב. מה תרצה ממני בתמורה על מאמציך?". "דבר מלבדך, אדוני", השיב לו תומס, והמשיך לכתוב את החלק השלישי של הסומה.
 |
| ציור תקרה ממוזיאון הותיקן |
בסצנה אחרת המנחה כבר מציין שיש עוד לאן לשאוף. בעקבות מחלוקת אקדמית אודות האוקריסטה תומס ניגש עם המחברת למזבח כדי לבדוק מי צדק. כריסטוס משבח אותו, ומסייג שכמובן הוא כתב יפה יחסית למי שבדרך (כלומר, בעולם הזה), עם ההבנה המעורפלת האופיינית לנו. אלא שהבעיה הזו (של החיים כלומר) היא זמנית כמובן. ואכן, בשעת מותו של תומס, חלם אח אחד חלום בו תומס הרצה בכיתה על אגרותיו של פאולוס, עת האחרון, הוא ולא אחר, נכנס עם פמלייתו אל הכיתה. תומס ביקש להפסיק את השיעור מחמת האורח המכובד ולרדת לברכו, אבל פאולוס סימן לו שלא יפריע לעצמו וימשיך את ההרצאה. ברם, לא איש כתומס יתאפק כשהמחבר עצמו מולו, והוא מבקש לוודא שאמנם הבין את מכתביו כראוי. הבנת יפה יחסית למי שחי בגוף, השיב פאולוס. אם תבוא אתי, עם זאת, תזכה להבנה בהירה בהרבה, אמר, וכשהוא מחזיק בכנף גלימתו הוביל אותו אל מחוץ לכיתה.
נ.ב.
ביטוי קולנועי מקסים של חזיון אקדמי שנזכרתי בו עם הסיפורים האלה הוא הסצנה בסרט "החיים הם שיר" (on connait la chanson) שבה הדוקטורנטית לימי הביניים חשה ברע, יורדת לשירותים במרתף ורואה את האבירים עליהם היא כותבת. לא מצאתי את הסצנה, אבל הנה הקטע הבלתי נשכח בו היא מספרת על התזה שלה:
אחד הדברים המצחיקים שגיליתי החודש הוא שהרעיון לקוח (או לפחות מקביל באופן מפתיע) מהרומנסה הימי ביניימית גיום דה דול, שבה ז'ן רנרט המציא ז'אנר חדש, פרוזה שבה הדמויות פוצחות מפעם לפעם בשירי טרוברים וטרובדורים פופולרים מן התקופה. כפי שהוא עצמו כותב בפרולוג, הוא התאמץ שזה ייראה כאילו זה לחלוטין רלוונטי לעלילה, ממש כמו זוג התסריטאים של הסרט.
