על הקראת הרצאות

אני מעדיפה שלא להקריא הרצאות מהדף. קשה לעקוב אחרי הרצאות מוקראות מהכתב, ובכלל, למה לקחת את הדבר החי והמתקשר הכמעט יחיד שיש בחיי המחקר ולייבש גם אותו? לא מזמן קראתי בפיד שלי דיון ארוך ומעניין על היתרונות והחסרונות של הקראת הרצאות – החל באפשרות לתזמן במדויק את ההרצאה ולא לחרוג מהזמן הקצוב מאד, וכלה ברצון לא להרדים את המאזינים, ומצד אחר, לא לגמגם בשפה שאיננו שולטים בה, כמו גם דברים בשבח ההרצאה המוקראת בכשרון ובהטעמה ואפילו קצת השתכנעתי שזה בסדר. אבל מי חשב שעניינים כאלה היו כל כך דרמטיים כבר בימי הביניים?

סערה באוניברסיטה
בנובמבר 1364 אירע סקנדל-זוטא בפקולטה לתיאולוגיה בפריז. הכל התחיל אחרי הרצאת הפתיחה של דיוניסיוס, או דני או דניס בשבילנו בקורס המבוא לתיאולוגיה שיטתית: ההרצאות על ה"משפטים" מאת פטרוס לומברדוס. את הקורס הזה העבירו הבצ'לורים, תלמידים מתקדמים שאולי היו כבר מורים בפקולטה לאמנויות אבל בפקולטה המתקדמת לתיאולוגיה שימשו כמעין עוזרי הוראה בדרכם לתואר המגיסטר או אפילו הדוקטור הנכסף. הקורס כלל קריאה צמודה בספרו של לומברדוס, טקסטבוק קלאסי שכיסה את כל הנושאים החשובים להשכלתו של התיאולוג השיטתי תוך הבהרות ודיונים קצרים. נהוג היה להקדים לו הרצאת פתיחה מרשימה שעסקה בידע התיאולוגי, תכליתו והדרך להגיע אליו, או, כפי שיסתבר בהמשך, בדברים אחרים.

דניס היה אח פרנציסקני שנכנס לתפקידו כמרצה למשפטים בבית הספר הפרנציסקני זה עתה.  הוא היה ודאי נרגש ועמל על הרצאה מורכבת ומפעימה במחברתו. מספר ימים לפני כן, כשהתקבל לתפקיד הנכסף, כמנהג מורי הפקולטה, נשבע מול הקנצלר שבהרצאת הפתיחה שלו וכן בהרצאותיו ובכל מעשיו האחרים לא יאמר, יחזיק כדעה או יקבע כדוגמה דבר מה נגד האמונה הקתולית, החלטות הכנסייה הקתולית והמוסר הטוב, או בעד עיקרים שגונו בחצר האפיפיורות הרומית או בפריז.

בהרצאה נכחו, כך הסתבר מאוחר יותר, בצ'לורים נוספים לתיאולוגיה ומאזינים נוספים. חלקם לא אהבו כלל את מה ששמעו. השמועה עשתה לה כנפיים והגיעה במהרה לאזני גרימריוס, קנצלר האוניברסיטה. גרימריוס לא נהג בחפזון. הוא חקר את האנשים הרבים שנכחו בהרצאה, אך טוב מזה: דניס עצמו, ששמע את הלשונות הרעות מלחשות סביבו, מסר לו בענווה וברצון את המחברת בה כתב את ההרצאה שלו, כשהוא מציע שאם אמנם יימצא בה דבר מה רע ישמח לחזור בו ממנו ולעשות כל מה שיוטל עליו על ידי גרימריוס וחבר המורים לפקולטה לתיאולוגיה שבחנו את המקרה.

על אף בקשותיו החוזרות והנשנות, המחברת הזו לא תשוב אליו. "חזרתי וביקשתי בענווה, שתינתן לי הזכות להשמיע את דבריי, ושיתאפשר לי להסביר את מובנם." הוא כותב בכתב התביעה שחיבר נגד הקנצלר. "כמו כן, ביום מרטין הקדוש בנוכחות רבים, כשאני חוזר ומבקש זאת, ביקשתי שיימסרו לי את המסקנות המוטלות בספק, כדי שאני, בידי שלי, אסביר באופן ברור יותר את מובן דבריי שלי עצמי, שאותו הבעתי בזמן ההרצאה בצורה מלאה יותר מאשר היה בהרצאתי הכתובה. ברם, דבריי בעניין לא נשמעו כלל".
ביום ה-15 לנובמבר, לאחר מספר ישיבות בהם דנו בהרחבה באותה בדברים רבים שלא מצאו חן בעיניהם באותה מחברת, זימנו הקנצלר ומורי הפקולטה את דניס אליהם. הם הורו לו להתנער ממספר טענות ונתנו בידו דף ובו נוסח מדויק של התנערותו הפומבית. ביום שבת שלמחרת הישיבה, כך טוען גרימריוס, זימנו ישיבה נוספת ובה קרא את הטקסט האמור "בבהירות, באופן מובן ומובחן". כשנשאל אם הוא מנער גם מלבו את הדברים הללו השיב בחיוב. הוא אף הסכים להתנער מהם בפומבי בהקראת הדף האמור בויכוח שנקבע לשבוע לאחר מכן ב-21 לחודש, וכן לא להורות בינתיים בבית הספר שלו במנזר הפרנציסקני. דניס השיב בענווה ובטוב לב שיעשה זאת ברצון ואף יותר אם כך תקבע הפקולטה.

הפתעה!
אבל ביום שנקבע התגלגלו הדברים לגמרי אחרת. מתיאורו של גרימריוס, ניכר שההתנערות הייתה אמורה להיות חלק מויכוח פומבי מהסוג שהתקיים לעתים קרובות בבתי הספר של הפקולטה, ושהתקיים באותו יום בבית הספר של הדומיניקנים. הוא עצמו שימש בתפקיד המתווכח. בתפקיד המתנגד, אשר תוקף את הטיעונים שמעלה המתווכח או המשיב, שימש אח בשם הוגו מן הדומיניקנים. ברם, בדיוק כאשר גרימריוס בתפקידו כמתווכח הראשי שאל את דיוניסיוס להכרעתו והלה אמור היה לקרוא את הדף האמור, דניס סירב. במקום זאת, שלף מחיקו דף אחר ובו תביעה וקרא ממנו, כשהוא קורא לדין את גרימריוס עצמו ושני מורים נוספים לתיאולוגיה שלא נכחו במקום אך היו באותה ישיבה. לאחר שהקריא את התביעה בקול רם ובה האשים אותם בכך שלא אפשרו לו להשמיע את דברו ולהסביר את עצמו ותבע בתוקף שמחברתו תושב אליו, הוא אף פנה לאח הוגו, זה שתפקידו בויכוח היה להגן על טענותיו השגויות לכאורה של דניס, והעיר שהשיב דווקא היטב לטיעוניו...  כל שהיה לקנצלר להשיב הוא שלאחר שיראה את התביעה ייפגשו בבית המשפט. לא זו בלבד שביזה כך את החלטת המורים, הוא הופיע להרצאת הבוקר למחרת בבית הספר הפרנציסקני וחזר ואישש את תביעתו.

כל האירועים הללו, כולל דיווח על האירועים מפי גרימריוס עצמו תועדו היטב: כבר באותו ויכוח פנה דניס לנוטריון ציבורי שנכח במקום וביקש ממנו לרשום את כל שאירע, כולל נוסחם המלא של שני הדפים – זה שנצטווה להקריא וזה שהקריא לבסוף; גרימריוס ביקש עותקים עבור עצמו, ותיעד על ידי נוטריון אחר את ישיבת הפקולטה לאחר מכן ובה גולל את גרסתו לאירועים.

דניס ,שקיווה להוכיח את חפותו בקוריה הרומית, שינה את דעתו בעת שהותו שם. בעצתם של כמה אנשים טובים שנכחו שם (ובניגוד, כך הטקסט, לעצתם הרעה של אנשים אחרים שהביאו אותו עד הלום) החליט למשוך את תביעתו והבטיח בחפץ לב להתנער פומבית מכל מה שהתבקש.

המרדנות הזו היא כנראה הסיבה לכך ששלוש שנים לאחר מכן כאילו חוזר הכל שוב באופן מוזר למערכה נוספת. התביעה מגיעה פתאם אל תעודתה: המסמך הבא בתיקיה הוא בקשתו של האפיפיור משני קרדינלים להטות אוזן לתביעתו של דניס הבן היקר – הוא מביע אליו אמפתיה מנומסת – ולברר מה קורה שם. המחברת עדין לא שבה לבעליה, מסתבר, וגם התנערות פומבית לא הייתה. אך שוד ושבר, דניס, שהסביר כנראה את כוונתו, רק חופר לעצמו בור עמוק יותר. הקרדינלים החוקרים מגיעים למסקנה שהצדק עם הקנצלר והמורים שאיתו, ומוסיפים סעיפים נוספים שעליו להתנער מהם. הוא נכנע, אם כי אפילו בנוסח ההתנערות הסופי הוא מסתייג מהטענה האחרונה וטוען שמעולם לא אמר כזאת. 

מה קרה כשחזר? איך עמד מול שאר חבריו לפקולטה ולמסדר – הוא הניח גם את המוניטין של מסדרו על הכף – ודקלם בשיניים חשוקות את הנאמר? לא נדע. שבע שנים לאחר מכן כעד בהליך אחר, הוא עדיין מכונה בצלור לתיאולוגיה. התקן התמלא על ידי אחר. דניס לעומת זאת, מסתופף בצל קורתו של המלך, ומתרגם עבור שארל החמישי חיבור העוסק בדת ופוליטיקה.

הטעויות שאותן לימד באותה הרצאת פתיחה מושמצת קשורות ברעיון העוני המוחלט הפרנציסקני, ובקביעה שהשלמות העליונה היא חוק האהבה האלוהי, מצויה בהעדר כל רכוש ואדנות (דומיניום), טענה שיוחנן ה-22 הוקיע כדבר מינות כנגד הפרנציסקנים כבר שנים לפני כן. המורים מציינים בנוסח ההתנערות כי ישו עצמו לא מת ללא רכוש ואדנות, וכי יש רבים שהחזיקו מחזיקים ויחזיקו בשלמות חוק האהבה וגו וגו גם כשהם מחזיקים ברכוש ובאדנות.

אבל העניין בסקנדל הזה חורג מהרעיונות הרדיקליים – והוא בכלל לא ידע שהם כאלה – שדניס נדרש להוקיע. יותר מכל תפס את עיני במסמך הזה המאבק על המשמעות והטקסט שעומד במרכזו, מזין בתורו מסמכים רבים אחרים המתועדים היטב על ידי נוטריונים שנמצאים, כך נדמה, בכל מקום. דניס כותב את הרצאתו. זה לא מפתיע. מפתיע יותר שהוא מוסר אותה בשמחה לרשויות: אחת הדרכים להתגונן בפני האשמות בהוראת דברי מינות הייתה אי היציבות של ההרצאה האוראלית כראיה: אה, כך אמר פלוני שנכח בהרצאתי? הוא לא הבין בכלל מה שאמרתי. תחזרו אליי כשתהיינה לכם ראיות משכנעות יותר.

אבל מרגע שהושמעה ההרצאה למאזינים והמחברת נמסרה לקנצלר, לא רק המובן שלה אלא כוונתו של המחבר, נלקחים מרשותו של המחבר באופן מוחלט ובלתי ניתן לערעור. לשווא הוא מציע להסביר את המובן האמיתי שעליו הרחיב בעל פה בכיתה; לשווא הוא מתחנן שתוחזר לו ומאיים שאם לא תושב יראה זאת כמעשה עויין נגדו. המורים הם שקובעים, על סמך הטקסט הכתוב, למה התכוון ומה עליו לסלק "מלבו". המחברת הזו מאפשרת להם לא רק לגנות את הטענות באופן כללי, כפי שקרה בגינויי דעות בעבר, אלא להיכנס לפרטים ולתאר בפרוטרוט כיצד הוא טען בארגומנט השלישי של הקורלריום השני של השאלה הרביעית כך וכך, ואלו אוטוריטות הביא כדי להסתמך על כך. הם מגדילים ומכתיבים לו לא רק לחזור בו מן המסקנה שהגיע אליה, אלא להודות שהאוטוריטות עליהן הסתמך אינן רלבנטיות לדיון ולכן אינן מוכיחות אותה:  הוא מאולץ להודות בטעות "על ידי האמת ועל ידם".

שזירה נוספת של הקידה למנגוני גילוי האמת והשליטה בהם ניכרת גם מהאופן שבו הוא ממנף את הויכוח הפומבי המבוים לטובתו. הדיספוטציו הוא טקס של גילוי האמת. הוא מבוים לפיכך במידה מסוימת מטבעו, שכן על המשיב ועל המתנגד למלא את התפקיד שהוקצה להם ובכך להגן על עמדה פלונית או על היפוכה גם אם אינם מחזיקים בה בעצמם: רק המכריע, לרוב המורה המכהן, על מכריע איזו מהן היא האמיתית באמצעות תבונתו. גרימריוס רוצה להשתמש בטקס הזה ולשלב בתוכו את התנערותו הפומבית של דניס. דניס מצדו, מעמיד פנים כמי שהשתכנע מדברי זה שתוקף את טיעוניו של הקנצלר – כלומר, מגן על טיעוניו המפוקפקים הקודמים של דניס, ומשתמש בבמה הפומבית שניתנה לו כדי לשלוף מכליו את הדף האחר.

לא להביא הרצאות כתובות לכיתה, בפקודה
אבל אולי הפרט המעניין ביותר ביחס להקראתן של הרצאות מן הכתב והאופן שבו הכתב והקול מפוקחים התגלה לי כשדפדפתי קצת הלאה למסמכים אחרים שהודפסו בקרטולריום. בשנת 1366, שנה לאחר האירוע, הקרדינלים מתבקשים לאור מהומות באוניברסיטה לקבוע תקנות חדשות בשיתוף עם מורי האוניברסיטה. רובן המכריע של התקנות הללו נוגע לכללים חדשים או לאכיפתם של ישנים ביחס לקורס על המשפטים. בין השאר, מונחים הבצ'לורים לא לחרוג מהנושאים שמועלים בטקסט, ולא לדון בפילוסופיה או בנושאים שאינם רלבנטים. תקנה אחרת קובעת כי אל למרצים לחלוק את הרצאותיהם על המשפטים עם סופרים מעתיקים, דהיינו, לפרסם אותן, מבלי שאושרו על ידי הקנצלר וכלל המורים. אך תקנה משונה אחת צדה את עיני יותר מכולן לאחר קריאת המסמכים בעניינו של דניס, אולי משום שהיא המקום היחיד בקרטולריום כולו שבו מוזכרת שוב המילה "מחברת": המרצים מתבקשים לא לקרוא מתוך מחברת את הרצאת הפתיחה שלהם, אם כי, מסתייג המחוקק, מותר להם להביא דבר מה שיזכיר להם את האוטוריטות או משהו מן ההרצאה. reducere ad memoriam.

מה עומד מאחורי ניסוח התקנה הזו? ייתכן שהתקווה למנוע סקנדלים כאלה בהמשך, שהרי התביעה כנגד הקנצלר נסובה סביב המחברת ואי השבתה: אם אין טקסט, האופן בו צלצל באזני המאזינים, כלומר המובן, הוא הראיה היחידה לדברי מינות שהושמעו במסגרת ההרצאה, והוא נקבע על ידי שמיעת העדים המאזינים. מצד אחר, אין דרך להוכיח שכך אמנם נאמר באופן ודאי, ואנחנו הלא בתקופה בה כל דבר נרשם ונחתם בנוכחות עדים. ככלל, מוחמר הפיקוח על הפקולטה. האם הטקסט הכתוב אינו מושא נוח יותר לצנזורה ופיקוח? האם כמי שמעוניינים למנוע הישנותה של הפצת דברי מינות בהרצאות הפתיחה, האם לא תרצו דווקא שההרצאות תועלינה מן הכתב ואולי אף יוגשו לאישור מראש?

השערה אחרת אפוא נוגעת לחשש הגדול מטקסטים כתובים, זה העולה מהתקנה העוקבת האוסרת על פרסום ההרצאות ללא אישור: מעת שנכתבה, הרצאה בעייתית יכולה להיות מועתקת הלאה. טקסטים נטולי כוונת מחבר המובעת בעל פה כמו זו שסירבו לשמוע המורים עלולים להיות מסוכנים, דווקא משום שההיבט האוראלי שלהם אינו נגיש לקוראיהם. אבל האם אין הסכנה הזו כלולה בעצם בתקנה האוסרת על פרסום ההרצאות ללא אישור?

הרשו לי להעלות השערה נוספת, שקושרת את הדברים דווקא לתקנה אחרת בסדרה, זו האוסרת על הרחבה יתרה של השיעור לכיוונים פילוסופיים או אחרים שאינם נובעים מהטקסט עצמו: ניסיון להסתמך על כוחו הדל של הזכרון. הרצאת פתיחה, מטבעה, מקדימה את ראשית הדיון בטקסט הנקרא בכיתה, ולכן נותרת המקום היחיד שלא ניתן להגבילו בצורה זו. ניכר מנוסח ההתנערות שהוכתב לדניס שהרצאתו הייתה מורכבת למדי – כאמור לעיל, הארגומנט השלישי של המסקנה הרביעית והטענה שנובעת ממנו וכולי וכולי. האם מסתתרת כאן אולי תקווה שאי האפשרות להרצות מן הכתב, אלא להעזר בהערות לקוניות בלבד, תצמצם כשלעצמה את האפשרות לדון באופן מעמיק, מורכב ומנומק בנושאים שאינם רלבנטים לטקסט עצמו? האם זכרוננו החלש יוכל לשמש כמחסום כנגד רעיונות מסוכנים בעצמו?

ואולי יש לכם רעיון אחר? בכתב, כלומר :)


*תודה ליעל ארבל ויובל גבאי על ששוחחו אתי על העניין, בעל פה ובכתב :)

וזה שלא העז לשאול: על הגביע הקדוש של השאלה

את הדיון ביציאת מצרים מתניע הצעיר שבחבורה שמעז לתהות בקול, מודה שנתקל בקושי לא פתור. למה בעצם שונה הארוחה הזו מאחרות?
האם הקושי והשאלה עומדים בראשית החקירה ומנחים אותה ביד בוטחת לאורך הדרך? "מה שאלת המחקר שלך" הייתה אחת מהשאלות השנואות עליי בלימודים ובמחקר שאחריהם, שנייה רק ל"איך מתקדם הדוקטורט" המיתולוגית. פעם שנאתי אותה שנאה משובצת רגשי אשם, אחר כך למדתי להתעלם, או להמציא שאלות כדי שיעזבו אותי להיתקל בדברים בשקט תוך שיטוט, שהרי הצעות מחקר מתעבות, ביסודן, שיטוט, ואולי בגלל זה הן מתעקשות כל כך על שאלות.
סטודנטים שמגלים סימני מצוקה כי עוד לא מצאו את הגביע הקדוש של שאלת המחקר כפי שלימדו אותם אני מלמדת בסתר להתחמק, ומגלה שפעמים רבות את השאלה מגלים לקראת הסוף, לעתים אחרי מחצית הדרך. לאט לאט או באבחת פתאום מסתמן מעגל בהיר כסוף סביב המשהו הזה שהתגבש, מה שנוצר הופך לתשובה לשאלה שלא ידענו ששאלנו בעצם כל הדרך. הכתיבה בחלק גדול מהזמן אינה מסע בעקבות תשובה, אלא הדרך לגלות את השאלות בתוכנו.
ובעצם, יש כל כך הרבה שאלות מסביב. רוב הזמן אנחנו מדחיקים אותן, ורק כשאנחנו מדברים עם מי שלא בסוד הנושא המסוים הנחקר והוא שואל שאלת תם מתחוור לנו שגם אנחנו, בעצם, לא יודעים את התשובה. אולי כי פחדנו לשאול אפילו את עצמנו תוהים כל הזמן אם השאלה לא בנאלית (והתשובות עוד יותר), או מאולצת מדי. 

כולם, כמעט, מכירים את הגביע הקדוש. מעט יודעים שהקושי לשאול נעוץ בלב הסיפור, עוד מהפעם הראשונה שהועלה על הכתב, ואולי בכלל רק נהגה. הראשון שמספר על הגראל הוא כרטיין דה טרואה, מספר מופלא מן המאה השתים עשרה שטווה הרפתקאות רומנטיות ופסיכולוגיות שכמותן טרם הושרו או נכתבו לפניו. "פרסיבל", או "סיפורו של הגראל" היה חיבורו האחרון, אותו לא סיים אותו מעולם. יש בסיפור אירועים ועלילות רבות אבל בגראל תלויה התפתחותה הפסיכולוגית של הדמות הראשית, ממש כשם שלנסלוט הוא האביר על העגלה, משום שהרגע המכונן עבורו היה לוותר על כבודו כאביר ולקפוץ על העגלה המשפילה עבור אהובתו. איפשהו בהרפתקאות הגביע הקדוש לאורך מאות השנים העיקר נשכח: והעיקר הוא פרסיבל והחינוך שמכשיל אותו מלשאול.

אמו של פרסיבל, למודת שכול, ניסתה להרחיק אותו מהאבירות ככל יכולתה. זה לא הצליח, כמובן. יום אחד פגש פרסיבל הנער באבירים ביער, נשבה בקסמיהם ואמר בלבו להפוך לאביר ויהי מה. לאחר שעשה מעצמו צחוק בחצרו של ארתור, הגיע לטירה בה לימד אותו אציל זקן את הלכות האבירות והלחימה והפך אותו לאביר, ובשלב כלשהו בעלילותיו, פוגש פרסיבל דייג, ולשאלתו של זה, מנחה אותו כיצד להגיע לטירה הקרובה.
פרסיבל זוכה בטירה לאירוח חם ונדיב מאין כמותו, ומקבל ממארחו בגדים מרהיבים וחרב מעוטרת ומופלאה. שעה שהוא מתחמם ליד האח באולם הנאה ומתרווח על הספה עם מארחיו, יוצא מאחד החדרים נער וחנית בידו ועובר לפניהם. בקצה החנית תלויה טיפת דם אדומה. היא נושרת היישר  אל כף ידו של האורח. פרסיבל נמלא פליאה אבל זוכר את דברי האביר הזקן שהנחה אותו לא להכביד על סביבתו בדיבורים ובשאלות ומוותר. מיד אחרי הנער מופיעים נערים המחזיקים מנורות קנים גדולות ומאירות, ואחריהם נערה המחזיקה גראל - כלי קיבול כלשהו עשוי זהב משובח ועמוס באבני חן יקרות. אורם מחוויר לעומתו ככוכבים עם עלות השמש. גם הקבוצה הזו חולפת ונעלמת באחד החדרים.
האורח שלנו ממשיך לתמוה, אבל לא מעלה את השאלה - למי מוגש הכלי הזה - על בדל שפתיו. שוב נערך השולחן. שוב עוברת התהלוכה הקטנה. ושוב, פרסיבל לא מעז לשאול, אלא מחליט לדחות את זה לבוקר, כשהוא מתרכז בסעודה. שולחן עורך, אתם יודעים. בתום הארוחה המארח החלש נישא למיטתו על ידי משרתיו - עוד כשפרסיבל הגיע התנצל שלא יוכל לקום ולברך אותו וכעת הוא נראה אף עצוב, חולה וזקן יותר. המשרתים דואגים לכל מחסורו של פרסיבל ולבסוף משכיבים אותו לישון במיטה מפוארת.
אבל הססנות ודחיינות עולות ביוקר. פרסיבל האומלל מתעורר אל טירת רפאים. אין בה איש. דלתות החדרים נעולות והוא מתדפק עליהן לשווא. כשהוא יוצא לבסוף ועובר את הגשר, מישהו - מי? -מרים את הגשר חזרה. אך אין קול ואין עונה לקריאתו. יעברו עוד הרפתקאות רבות עד שתגיע ההזדמנות הבאה לשאול ולהציל את המלך הדייג ובמובן מסוים - את העולם. גאולת המלך הדייג וגאולת כולם תלויה אפוא ביכולתו של פרסיבל לגבור על נימוסיו הטובים ולשאול. ואולי בכלל האומץ להתפלא בקול רם הוא הגביע האמיתי. או כמו שאומר עמיתי דרור ורמן: שאלת המחקר הטובה ביותר היא "מה לעזאזל?..."

הנה עוד מה לעזאזל אחד: מה הקשר בין השיר הזה של ביונסה וג'יי זי להולי גרייל?

משחקי הכס ויער השבילים המתפצלים

אז רבים וטובים כבר סיפרו על מקורות ההשראה ההיסטורים לאירועים המתוארים במשחקי הכס, אבל נדמה לי שעוד לא דיברו על משהו אחר ששייך לנהרות התת קרקעיים והחמקמקים יותר של משחקי הצורות הספרותיות של ימי הביניים ששימשו בגלוי או בהסתר השראה לא פחותה מאשר האירועים, ואולי יותר. 

העונה הראשונה של משחקי הכס הייתה כבר ממש מזמן, אבל אני זוכרת שאחד הדברים שהכי הטריפו אותי בה, מלבד החיבה היתרה לאלימות של היוצרים, זה ההתקדמות האטית של העלילה, או בעצם - העלילות. לעתים זה נראה כמו משחק רב משתתפים של סולמות ונחשים שבו עד שעובר סיבוב אחד שבו כל דמות עושה צעד אחד כבר נגמר פרק של שעה. כל פעם ששתי דמויות נפרדות זו מזו ליד הנהר בוקע עוד קו עלילה מהביצה, והפקעת נעשית סבוכה עוד יותר. אז עוד לא נכנסתי בעצמי ליער הארתוריאני. אבל בשנים שחלפו הסתובבתי לי ככה בשוליו, וגיליתי שהטכניקה הזו עצמה ממש נולדה בתקופה החביבה עלי, ראשית המאה השלוש עשרה. אז לדבר הזה בדיוק, שבו יש המון קווי עלילה שנעלמים ושבים קוראים שזירה או , interlacement/interlace בלעז. אחרי סצנה במקום אחד אומר המספר, "ועכשיו נשאיר את חבורת העלמות הנחמדות על השביל ביער [נפגוש אותן שוב אגב עוד 68 פרקים] והסיפור יעבור לאביר עם השריון הלבן [שאותו עזבנו לפני מי זוכר בכלל כמה פרקים, ונגלה מי הוא עוד המון המון זמן].  

הטכניקה הזו הומצאה ממש יחד עם המצאת הפרוזה במערב. כלומר, לא שלא היו קודם סיפורים, או כרוניקות, שהן מקור גלוי לסוגה המוזרה הזו, אבל סיפורי עלילה בדיוניים היו כמעט תמיד בחרוזים, רמז לכך ששרו אותם פעם פעם בעל פה. ואז יום אחד איפשהו בעשור הראשון או השני של המאה השלוש עשרה, חשב לו צרפתי אלמוני שמספיק כבר עם כל הנרטיבים הבודדים שמסתובבים להם ביער, על האביר הזה או האביר ההוא שכולם קשורים אחד לשני באופן רופף קשות, וגם לארתור. המחבר האלמוני שלנו יחד עם עוד כמה לאורך העשורים הבאים יצרו את הסייקל הראשון בהיסטוריה של הספרות: מחזור סיפורי בפרוזה, ארוך ארוך ארוך, שמתחיל עם ישו יוסף הרמתי והגביע המדובר, ממשיך עם מרלין, ארתור, גוש עצום של סיפורים סביב לנסלוט, החיפוש אחרי הגביע הקדוש, ומסתיים עם מותו של ארתור. הביבליה כולה יותר קצרה מהפרויקט הזה, והרבה פחות מסובכת. המוני סצנות וגיבורים מטיילים בסבך, ענקים, גמדים, טירות מכושפות, פיות (לא הסוג המעופף הנוצץ, אלא מורגן-לה-פה סטייל). ניסיון לתאר עולם גדוש - את עולם הפנטזיה הספרותי שבו חיו הדמויות של המאה השתים עשרה ובחלקים ממנו הסתובבו עוד בעבר העל-פה-אי של מאות קדומות יותר. עולם של סיפורים משתלבים ומתמזגים שאינו קווי אף שיש בו קו עלילה גדול מאד שממנו מתפצלים ושבים לסירוגין, אבל איפשהו בעומק הוא ממשיך לפעום. 

הפרוייקט הזה מנסה לעקוב רק אחרי החלק המרכזי והמוקדם ביותר של הסייקל, הלנסלוט-גראל ולמפות את האיורים הרבים ששולבו בכתבי היד שלו

וזו עדיין חידה בעיניי, אולי החידה הבאה שאנסה לפתור: מה פשר התופעה התרבותית המשונה הזו. איך יוצרים קורא שלא מתעצבן על כך שהאביר האדום שנפצע בראשו יוזכר שוב רק אחרי מאה עמודים (ובכלל ממשיכה לקרוא אחרי כל כך הרבה פיתולים. אני בעונה הקודמת כבר נצנצתי בחלקים נרחבים). איך מייצרים צופים להוטים שמצליחים לעקוב אחרי כל החוטים ולא להתעצבן כמוני על זה שהעלילה כולה מתקדמת בצעדי צב, ולמה לעשות את זה בכלל?