יום שלישי, 2 בספטמבר 2014

סרטים

שנים, שנים. טוב בעצם חודשיים, אבל זה נראה המון. ויש לי המון פוסטים שמחכים להיכתב, ואורחים שמחכים להתארח ועוד ועוד. כך או כך, במסגרת הכנת הקורסים הגעתי לחפש סרטים אז כבר הפוסט הזה נוצר לו והיה צריך רק חיזוק קטן. מתישהו בתל אביב היה איזה שגעון של קורסים עם המון סרטים. זה היה קצת אחרי שהטכנולוגיה אפשרה את זה קצת יותר - לנו בתרגיל ימי הביניים הקרינו את "שם הורד" עם קלטת וידאו בטלויזיה קטנה כזו שלא ראו בה כלום, ומאז, איך לומר, השתפרו האמצעים, ואפשר אפילו להזמין דרך רכזת הרכש בספריה (!) דיוידי למחלקת המדיה, ואפילו להזמין מהם כיתה שבה אפשר להקרין באיכות מצויינת והכל. ברם, מקומם של ימי הביניים נפקד מקורסים כאלה בדרך כלל, ובדרך כלל זה גם עדיף - האקזוטיפיקציה והדגשים הסופר מוגזמים על שטנים והלקאות עצמיות אנכרוניסטיות בדרך כלל מעלים לי את הסעיף עוד בהתחלה. חלק גדול מערימות הארתורים רובין הודים ומשחקי הכסאות גם לא בדיוק שייך לכאן, ולא הייתי משתמשת בו להוראה, איך לומר. החותם השביעי לעומת זאת נראה לי - קטלו אותי אם אני טועה - לא מתאים דווקא בגלל שהוא לוקח למקום אחר לגמרי.
ובכן קוראים יקרים הנה רשימה קצרה של יפים ומתאימים להוראה לדעתי, ואתם יותר ממוזמנים להוסיף בהערות עוד.

אז שם הורד הוא כמובן חובה, למרות הכל.

אחריו, ולמעשה הרבה לפניו, הסרט היפהפה (לדעתי) על פרנציסקוס וחבורתו של רוברטו רוסליני (1950, התסריט נכתב יחד עם פליני לפי "הפרחים של פרנצ'סקו הקדוש"). יש בו משהו שובה, וההפקה בכלל מעניינת - ניאו ראליזם מטורף - נזירים שאינם שחקנים מקצועיים ולוקיישנים פשוטים להפליא בין השאר. לפי האגדה, הנזיר שמגלם את פרנציסקוס באופן הכי מקסים שיכול להיות, לא מוזכר בכלל בקרדיטים (הו, ענווה קדושה). זה שמשחק את ג'ובני בכלל גדול. כשקראתי על התקבלותו של הסרט חייכתי על הביקורות שטענו שהסרט פשוט אידיוטי. הפרנציסקניות הזו של ג'ינפרו וחבריו הייתה עד כדי כך אמינה כנראה.
כאן הסרט באורך מלא:


פרנציסקוס זכה לכמה סרטים שגוללו את סיפורו. המפורסם ביניהם הוא "אח שמש, אחות לבנה" של זפירלי (1972). שמים וארץ בין הפרנציסקוסים, וכמו שאומרים במשפחה שלי, קיטש מהתחת. ובכל זאת, נאמנים פחות או יותר לסיפור ויש כמה דברים יפים, כמו למשל סצנה עם קלרה בשדה עצום של פרגים:


ואם נישאר עם פרנציסקנים אבל נחזור לשחור לבן איטלקי, לחובבי הז'אנר, יש את "הנצים והדרורים" של פזוליני, שחלק ממנו הוא סיפור שמספר לנער ולאביו עורב, על שני אחים שנשלחו לדרוש לציפורים וגם הצליחו בסוף. ראיתי את זה לפני כמה שנים טובות ואז לא התחברתי במיוחד לז'אנר האמור (בעיקר בגלל רתיעה יסודית מכל אלו שהבינו בכאלה דברים ונראו לי תל אביבים מתוחכמים שהולכים לסינמטק). אף על פי כן נשמרה בזכרוני סצנה אלמותית לגמרי שבה הציפורים קולטות את הקטע ועושות צורות באוויר כשהן מצייצות "אהבה". לא מצאתי אותה (יש את הסרט המלא), אבל הנה טעימה:


פזוליני בהחלט קידם את הנושא, אין מה לומר. הנה דקמרון שלו וגם סיפורי קנטרברי, שיהיה:




סרט גרמני שיצא לא מזמן על הילדגרד מבינגן הפתיע אותי באיפוק שלו, ומספר את הסיפור יפה, ממחיש לא רע בכלל את טיבה של קהילת הנזירות המיוחדת הזו. יש בו משהו קצת בנאלי לפעמים, אבל הביקורות שהתעצבנו מחד גיסא על זה שהוא לא היה מטפיסי מספיק, ומאידך גיסא, הצרו על שהיחסים עם רישרדיס לא פותחו לכדי רומן לסבי טמיר, דווקא חיזקו אותי בדעתי החיובית. השחקנית הראשית מיוחדת מאד בעיניי, והעובדה שמרגרטה פון טרוטה הבמאית כתבה את התסריט צמוד למכתבים מוסיפה להגינות שלו. יש ביוטיוב את הסרט המלא עם כתוביות בצרפתית, כאן רק קטע קטן:



אם לחרוג מההגבלה על ארתוריאניות נראה לי שחייבים לכלול גם את מונטי פייתון, אבל לסיום בחרתי דווקא קוריוז מסוג "הנקודה הישראלית". במאגר הנתונים imdb לפי מילת חיפוש Middle Ages מצאתי, בין הדרדסים (???) וערימות דרעק שונות, גם את הסרט הנ"ל המספר על צעירים מאנגליה של המאה הארבע עשרה החופרים את דרכם לניו זילנד של המאה העשרים. לצד אנג'ליקה יוסטון משחק לא אחר מאשר אסי דיין בבגדים תקופתיים:


מספיק להפעם - מחכה בקוצר רוח לתגובות מעשירות ונוזפות על שלא כללתי את.... (מישהו מתנדב לכתוב על הפסיון של ז'אן דארק?)

יום ראשון, 29 ביוני 2014

יפה כתבת

לפעמים דיונים תיאורטים משתלבים היטב עם משברים אישיים. כך היה בימי האם. איי שלי, ימי פריחת הפוסטמודרניזם הישראלי, עת גיליתי שהאמת המחקרית נראית מעורפלת למדי בעיני חלק מהמרצים שלי. יושב לו אדם ושוקל לכאן ולכאן, כותב טיעון, מתייסר ומפריך אותו, מגיע למסקנה ההפוכה וכותב הכל מחדש, וכל זה, מתברר לה למרבה הפתעתה, לא משנה דבר, בעצם. כמו שאמרו לי שניים מהם לפחות, ולא מן הפחותים שבהם, תפקידם לבדוק שקראתי את הטקסט נכון ברמה הליטרלית, הבנתי את הספרות המשנית ועוד. מעבר לזה, הכל פרשנות או דעה מלומדת לכאן או לכאן. הטוב ביותר שנוכל לייחל לו הוא משכנע. קשה לתאר (ואני מעדיפה לא לזכור) עד כמה היה מדובר כאן במשבר אישי עבורי, כזה שגם המשיך והתחבר עם משברי סמכות אחרים וכולי שלא נרחיב כאן בהם (ובכלל, נראה שגיל ההתבגרות האקדמי זה איפשהו שם, בראשית הדוקטורט, לא?).
כך או כך, פרשנות או לא, גם כשמדובר במחקרי סקירה ואחרים, לפעמים מדגדג הצורך הזה, לדעת אם מה שכתבנו פשוט, נו, איך לומר את זה, נכון. לשאול את המקור עצמו, אפילו, למה בדיוק התכוון או איך הרגיש (וזכורה לי הרצאה על נשים במלחמת העולם הראשונה בה סיפרה המרצה כיצד באיזה כנס קמו מן הקהל כמה נשים ואמרו בהתרגשות ש"זה דווקא לא היה כך! כן הרגשנו אחרת!).
לא פלא אפוא שאחת האגדות המהדהדות ביותר על תומס נראית כפנטזיה כזו של חוקר. אח סקרן במיוחד עקב אחריו פעם אחת אל הכנסייה השכם בבוקר, וראה את תומס מרחף לו בקפלה מספר סנטימטרים מעל הרצפה, כולו שקוע בתפילה. בעוד האח הנדהם בוהה במחזה, נשמע קול מכיוון צלמו של הצלוב, ואוזנו קלטה את השיחה. "תומס, כתבת עליי יפה", פרגן לו הצלוב. מה תרצה ממני בתמורה על מאמציך?". "דבר מלבדך, אדוני", השיב לו תומס, והמשיך לכתוב את החלק השלישי של הסומה.
ציור תקרה ממוזיאון הותיקן

בסצנה אחרת המנחה כבר מציין שיש עוד לאן לשאוף. בעקבות מחלוקת אקדמית אודות האוקריסטה תומס ניגש עם המחברת למזבח כדי לבדוק מי צדק. כריסטוס משבח אותו, ומסייג שכמובן הוא כתב יפה יחסית למי שבדרך (כלומר, בעולם הזה), עם ההבנה המעורפלת האופיינית לנו. אלא שהבעיה הזו (של החיים כלומר) היא זמנית כמובן. ואכן, בשעת מותו של תומס, חלם אח אחד חלום בו תומס הרצה בכיתה על אגרותיו של פאולוס, עת האחרון, הוא ולא אחר, נכנס עם פמלייתו אל הכיתה. תומס ביקש להפסיק את השיעור מחמת האורח המכובד ולרדת לברכו, אבל פאולוס סימן לו שלא יפריע לעצמו וימשיך את ההרצאה. ברם, לא איש כתומס יתאפק כשהמחבר עצמו מולו, והוא מבקש לוודא שאמנם הבין את מכתביו כראוי. הבנת יפה יחסית למי שחי בגוף, השיב פאולוס. אם תבוא אתי, עם זאת, תזכה להבנה בהירה בהרבה, אמר, וכשהוא מחזיק בכנף גלימתו הוביל אותו אל מחוץ לכיתה.

נ.ב.
ביטוי קולנועי מקסים של חזיון אקדמי שנזכרתי בו עם הסיפורים האלה הוא הסצנה בסרט "החיים הם שיר" (on connait la chanson)  שבה הדוקטורנטית לימי הביניים חשה ברע, יורדת לשירותים במרתף ורואה את האבירים עליהם היא כותבת. לא מצאתי את הסצנה, אבל הנה הקטע הבלתי נשכח בו היא מספרת על התזה שלה:

 
 
 
אחד הדברים המצחיקים שגיליתי החודש הוא שהרעיון לקוח (או לפחות מקביל באופן מפתיע) מהרומנסה הימי ביניימית גיום דה דול, שבה ז'ן רנרט המציא ז'אנר חדש, פרוזה שבה הדמויות פוצחות מפעם לפעם בשירי טרוברים וטרובדורים פופולרים מן התקופה. כפי שהוא עצמו כותב בפרולוג, הוא התאמץ שזה ייראה כאילו זה לחלוטין רלוונטי לעלילה, ממש כמו זוג התסריטאים של הסרט.

יום שבת, 31 במאי 2014

החומר של הרוח: תומס, ספרים ומרצ'נדייז


"יום אחד בבואו מסן דני עם תלמידיו, לשם הלכו כדי לבקר את שרידי הקדושים ואת עדת הנזירים הקדושה, ראה לפניו את העיר פריז. אמרו לו תלמידיו: "מורנו, הראית כמה יפה היא העיר פריז? היית רוצה להיות אדוניה?".

מערך הקברים המונומנטלי בסן דני באור הפסיכדלי של הויטראז'ים

הם האמינו כי יאמר להם על כך דבר מה בונה את הרוח. אך הוא השיב - "הייתי מעדיף בהרבה שיהיו לי דרשותיו של כריזוסטומוס על הבשורה על פי מתי. עיר זו, לו שלי הייתה, הטורח שבניהולה היה מסיט אותי מהרהוריי בנושאים אלוהיים ומפריע לנחמת נפשי."

אכן, מפטיר הביוגרף, תומס לא התעניין בדברים בני חלוף.
אבל אולי תומס התכוון לספר, ואולי אפילו בסתר לבו קיווה שזה יירכש אמנם על ידי הבית הדומיניקני אבל בעצם יישאר בחדר שלו רוב הזמן? תומס מרוכז כל כולו בלימוד, כתיבה הוראה ותפילה, כך כבר הוא מתואר בעדויות. העדות היחידה שמביאים לדבקותו בעוני היא זו שכשכתב לעתים לא טרח אפילו לכתוב על קלפים נאים, אלא על מחברות זולות בלבד, ובטח לא היו לו ספרים משלו, אבל משהו מהאנקדוטה הזו מצלצל בכל זאת מוכר.
אחד מהמאפיינים היסודיים שדמיינתי לי בדמות האינטלקטואל הטיפוסי היה תמיד ספריה גדולה. אני, אבוי, מעולם לא טיפחתי כזו. שנים של נאמנות לספריה העירונית נטעו בי את ההכרה שאין הרבה טעם להחזיק ספרים בבית; בבית הייתה אמנם ספריה גדולה, אבל כזו שהכילה שילובים בלתי ייאמנו כמו סמדר שיר, איטו אבירם וכרכים אינסופיים של "ארץ ישראל" (מחקרי ארכיאולוגיה) עם שדרות בצבעים מבריקים מתחלפים ושמות כמו "ספר אהרוני". ובקיצור, מעולם לא התחברתי לתאווה החומרית-רוחנית הזו. רק לאחרונה, עת כל יציאה לספריה היא מבצע מורכב, בסיועו של האינטרנט התחלתי בכל זאת לצבור קצת, בין השאר כדי להרגיש שאני אכן קוראת את הספרים האלה (זה שיש אותם על המדף מיד מרגיש קצת יותר קרוב לדבר האמיתי).
וכך, אף על פי חיבתי לחיי פשטות ושנאתי קניה של דברים מכל סוג כמעט, לא הזדהיתי כלל עם הויתור על פריז. אמנם, מלבד קניית אוכל, שופינג זה בדרך כלל ענין מדכא. אבל כלי כתיבה ומרצ'נדייז שטחי ומשמח של מוזיאונים, הרי זה עניין אחר.
זהו אפוא פוסט על חטאים קטנים של שופינג מדיאבלי. אם אתם חולקים אתי את החיבה לשטויות האלה, אנא הפנו בדיסקרטיות את מי ששואל מה לקנות מתנה לקראת יום ההולדת שלכם לפוסט הזה, ואני מקווה שתעשירו אותי בתובנותיכם גם כן (הקוראים הרציניים, אלה שקונים רק ספרים ואפילו קוראים אותם מכריכה לכריכה מוזמנים לעזוב עכשיו, לפני שדמותי בעיניהם תוכתם כליל).

ובכן, קודם כל, יש את האתר המופרע הזה. די סליזי, אבל תוכלו למצוא שם רפליקות של מטבעות ימי ביניימיים, בגדים במבחר מסחרר (כתחפושות למה שמנהלי האתר מכנים נשפי רנסאנס, שהרי ודאי אתם פוקדים כאלה לעתים מזומנות), כולל גלימות עם כיפות, חולצות מכנסיים, שמלות כפפות ועוד ועוד. הנה דוגמא למשל. אני הייתי הולכת על הירוקה...

יש בעיקר מלא, אבל מלא, כלי נשק, וגם המון דברים שקשורים למבוכים ודרקונים ופנטזיה, סכיני מכתבים עם פסלי דרקון, גרגוילים קטנים ועוד ועוד.
 
לעומת זאת, אם חשקה נפשכם ברפליקה מדוייקת היסטורית של חותם, של המסדר הטמפלרי או גילדת האופים או המון אפשרויות אחרות, תמורת בין עשרים לארבעים דולר בערך תוכלו להזמינו לסניף הקרוב לביתכם מן האתר ההרבה יותר רציני ובעל ניחוח יוקרתי הזה.
 
ולסיום, אתר שמאפשר ייצור עצמי עם אימג' שתבחרו. אל האתר הזה הגעתי כשחיפשתי דימויים שונים של פרנציסקוס (אם כבר אירוניה על רוח וחומר אז עד הסוף). מצאתי בו דברים די מזעזעים כמו למשל גרסת פרנציסקוס-שלגיה הזו:

או זו שכותרתה באתר "פרנציסקוס הקדוש עם קוקר ספנייל" (לא נגעתי):

מלבד העיצובים המצערים האלה יש גם את ג'וטו באיכות מעולה. כך או כך, למגינת ליבם של פרנציסקוס השוכן במרום ושוחרי העוני, את הדימוי הנבחר או דימוי שתציעו בעצמכם, אפשר להדפיס, מלבד על פוסטרים בשלל מידות, גם על תחתיות של כוסות, כריות, טי שירט או קופסא יוקרתית. Enjoy!