מה נהיה עם הפופולריות של ימי הביניים בפוליטיקה הישראלית לאחרונה? עוד טיפה בים הטפשות והיהירות הכללית: אלי ישי, מחזיר עטרות מוסמך, הגדיר הערב את מטרת המבצע כ"להחזיר את עזה לימי הביניים". חיפוש קל בגוגל, אגב, מלמד שהדימוי משמש גם אנשים אחרים, שמסתכלים על הצד השני של הקנה ותארו בשנים האחרונות את המצור על עזה כמדיאבלי. מי ידע שבימי הביניים היו כל כך משוכללים?
לאיזו שנה בעצם הוא רוצה, לפני או אחרי קרני חטין?
בתקווה שהכל יסתיים במהרה ועם כמה שפחות הרס, ואם אפשר בזמננו אנו.
יש את הרגעים האלה, אחרי שנגמר פרוייקט אחד, או אחרי שאחר מתמשך לו עד שיוצא ממנו המיץ, שבהם אובדת הדרך. כולם אומרים שצריך לרוץ דווקא עכשיו מהר מאד, אבל אין מושג לאן בעצם. הרגעים שבהם נראה היה שיש כל כך הרבה פרוייקטים נפלאים שהלוואי והיה לנו זמן אליהם מתכווצים פתאום ועומדים בפינה מבוישים. הכל ריק. וצריך לצאת לדרך לא נודעת שוב. כלומר, בסוף היא מאד דומה לדרך הקודמת איכשהו, אבל רק בסוף, כמובן. בעלטה זה נראה אחרת לגמרי, או כמו שדר' סוס המופלא בתרגומה של לאה נאור אומר:
תראה רחובות בלי סימן, בלי מספר,
חשוך. פה ושם רק חלון קצת מואר,
אפשר שם לפצוע מרפק או סנטר!
תכנס? זה מפחיד! תשאר? עוד יותר!
מה כבר תרויח? על מה תותר?
אולי תתבלבל
ותרוץ ותדהר,
בשביל מתעקל, שובר ראש וצוואר,
דרך שטח מוזר, בין צורות ארוכות,
שמוביל לכיוון מדרגות רחוקות,
למקום רע מאד:
מקום לחכות.
ובהמתנה הזו, תמיד מרחפת איזו תחושה קטנה ברקע, שהאהבה לא תוצת יותר. כך ישבתי בפריז לפני בדיוק שנה בכזה מין מקום לחכות, איפה שאי אפשר יותר להסתכל על הדוקטורט, ספיחיו, בניו ונכדיו החורגים, אבל גם לא ממש ברור על מה כן.
כמו במיטב חדרי ההמתנה, הדפדוף הוירטואלי בכתבי יד סרוקים לעילא הפך זה מכבר למרחב שיטוט חביב במיוחד. כמו במגזיני אדריכלות, הצבע של הסריקות מגרה לפעמים יותר מהמקור (נכון תמיד כתבי יד מאכזבים כשרואים כמה הם קטנים, אחרי כל הרזולוציות וההגדלות שעובדים איתן בדרך כלל? מי חשב שבציפורן אפשר לכתוב כל כך קטן?), ובטח יותר ממיקרופילמים אפרוריים ואנמיים למראה. כבר יש אינספור ספריות שעושות את זה, וקרנות אירופיות שנורא אוהבות את המושג של digital humanities מקצות המון משאבים לפרוייקטים כאלה, בשיתוף אינטרסים מושלם עם תאוותם הסמויה של ספרנים (צרפתים לפחות) שאף אחד לא יבוא להטריד אותם ולבקש את המקור (תארו לכם את תחושת המזל שנפלה בחלקי כאשר גיליתי לגבי אחד מכתבי היד שהייתי צריכה מהבנף שהוא לא בחוברת התיאום בין מספרי המדף ומספרי המיקרופילמים. אחרי שוידאתי את זה כמה פעמים הודעתי לספרן בשמחה, שלא, אין מיקרופילם ואני אזדקק למקור. פסעתי אל ההיכל בתחושת מלומדות חוקית שאין למעלה ממנה).
בקיצור, התכוונתי להציע לכם מספר אופציות כאלה לשוטט בדרככם למקומות נפלאים. אילו הייתי עושה רשימה משלי בטח הייתי מפנה אתכם קודם כל אל הספריה המיתולוגית של סנט גאלן, אבל האמת היא שעשו כבר את העבודה בשבילי, ובאתר הזה מרכזים המון המון מאגרים שאפשר לבלות בהם בהצצות ומפגשים חפוזים ללא התחייבות. אולי אחד מהם עוד יוביל למשהו רציני. לי זה קרה עם המאגר של הספריה של אסיזי...
אסיזי 186, בונבנטורה מצייר לעצמו אופציות לאיך לסדר את הקומנטאר שלו. מחברת אוטוגרף של טיוטות שהייתה התשובה המושלמת
למבינים ויזואלית ומציצנים כפייתיים לתהליכי מחשבה כמוני
הקוראים מוזמנים לשלוח קישורים לכתבי יד נחמדים במיוחד!
