בשוטטי בין גלוסות קרולינגיות הגעתי לכמה פרוייקטים דיגיטלים משובחים, כמו על מרטיאנוס קפלה למשל, כאלה שמנסים להמיר לטרנסקריפציה דיגיטלית את הצורה הכה מרחבית של הגלוסה, בנסיונות שהם מעניינים כשלעצמם מבחינת ההיסטוריה של הספר (או שמא נאמר, של מצע הטקסט). מעניין שאף אחד בינתיים לא ניסה או הצליח לשמר את תכנון הדף המקורי, רק בתעתיק חפיש (ככה אומרים בעברית "ניתן לחיפוש"?). בין השאר, מצאתי מהדורה של גלוסה ל"אינסטיטציונס גרמטיקה" של פריסקיאנוס שתיגע ללב הקוראים הנאבקים עם הלטינית: המהדירים הגדילו וציינו במהדורה גם את כל הסימנים שבאמצעותם נעזרו הסטודנטים ללטינית שם כדי להבין מי הולך עם מי, מהן היחסות ואיפה לעזאזל נגמר המשפט, ואפילו סיווגו כל סימן והערה כאלו. בעזרת ההערות האלה אפשר להסתכל בכתב היד (שיש אליו כמובן קישור) ולראות איך למשל נקודותיים מתחת למילה "גנוס" ומתחת למילה "דיריבטום" שתי שורות אחריה מסמנות לקורא שהן יחידה אחת, ומעל גנוס גם כתוב "כלומר, יחסת המושא". מתחת למלים אומניס ואלוקוונציה יש נקודה שגם היא מאותתת לקורא שהן "חבילה" אחת (כן, זוהי שוב חיבתי לדימויי האריזות והחבילות בפענוח משפטים סבוכים).
מקווה שזה יוצא אצלכם מספיק גדול כדי להבחין. אם לא, אתם מוזמנים לבחון את הדף עצמו בהגדלה משכרת.
באחת הרשומות הראשונות הרהרתי כאן על כתיבה אקדמית "זהותית" - יהודים כותבים על יהודים, נשים על נשים וכיוצא בזה, ועל הכוחות שמעצבים את הנטיה הזו, שיש בה מן הטוב ומן הרע. והנה, נחתה הבוקר בתיבת הדואר שלי הודעה משמחת על גליון חדש של זמנים שמוקדש כל כולו לימי הביניים. כל כולו דוגמא מובהקת ומבהיקה לעניין, אפילו סטראוטיפית. מבחינה מגדרית - בקובץ המיוחד תשעה כותבים, מתוכם אשה אחת. האשה (שולה שחר) כותבת על נשים מדריכות נשים. בחלק הלא ימי ביניימי חלוקת העבודה נשארת - טל קוגמן כותבת על המשפחה. בביקורות הספרים הספר הנבחר נכתב על ידי אשה ומסוקר על ידי אשה. מה הנושא? ניחשתם נכון. רק שרון גבע מקלקלת את השורה. מבחינת ערבים-יהודים המצב דומה: מבין התשעה, גבר ערבי אחד (מוחמד אבו סמרה), שכותב על הקוראן. כך או כך, המאמרים נשמעים מעניינים ביותר!
עורכים, ואנשים כותבים וקוראים בכלל, נוטים להתייחס ברצינות תהומית ומצחיקה כשלעצמה לשיפוטים של עצמם לגבי איך ראוי ואיך לא ראוי לכתוב מבחינה סגנונית ואף להגן עליהם בלהט בלתי מצוי. לפני כבר כמה שנים טובות סייעתי בתרגום הספר פילוסופיה של ימי הביניים של אנתוני קני (הוצאת ספרי עליית הגג, אשר זמנה בידה מאז זכויות הארי פוטר בידה, והיא נוטה להשאיר ספרים מתורגמים וערוכים בעליית הגג עד שתגיע שעת חסד. אפילו לא בדקתי אם כבר הוציאו את הספר), ואני עוד זוכרת את ההתכתבות הנרגשת ביני ובין המתרגם לאנגלית על כל מיני "זה נשמע לי טוב" "זה לא נשמע לי טוב". בשלב מסוים שנינו הבנו שתחושת הבטחון המוחלט שיש לכל אחד בשפתו גורמת לעתים לבטחון יתר בגבולות הנזילים יותר של השימוש הנאות, אף שאנחנו מסרבים להכיר בכך). כשתרגמתי את אוטופיה, בכלל. כל פעם מחדש שקראתי אחרי הפסקה של כמה ימים הזדעזעתי מכמה שזה נשמע "תרגומית"; כל פעם אחרי בהייה קלה וחזרה על המשפט באוזניי הפנימיות הוא כבר נשמע לי טוב. מתכון לא רע לערעור.
אחד הדברים שמקפיצים אקדמאים מסוימים במדעי הרוח האינדיבידואליסטים הוא השימוש ב"אנחנו", שימוש שאני דווקא מחבבת למדי, וחטפתי עליו לא מעט, ממרצים שבדקו עבודות ועד עורכים שהחליפו אותו ב"אני" באקט אירוני במיוחד, כך שבכל הפעמים בהם "אני" דוברת בעוז בקול ברור, זו דווקא לא אני, אלא אותו עורך אלמוני. אבל מי הם אנחנו בעצם? ("אתה והתולעים?" נהגו פעם לומר הילדים החוכמולוגים לכל מי שהביע בטעות תחושת סולידריות והשתייכות תמימה) בפרט במדעי הרוח, בהם בדרך כלל מצווים אנו לחקור ולכתוב בדד, אם תפנו פעם למישהו ותציעו לכתוב מאמר ביחד, הסיכוי שתענו הוא לא אפסי, אבל קטן למדי, מניסיון, ואין לי ספק שחלק מהסולדים מה"אנחנו" סולדים גם מאנחנו
רוב הסולדים, כך נדמה לי, חושדים שהמקור הוא זה של הלטינית של העת העתיקה המאוחרת. אי שם במאה השלישית התחילו הקיסרים הרומים, ודי מהר אחריהם האצילים ואחריהם כבר כולם, להתייחס לעצמם כ"אנחנו", והאפיפיור והמלכים והבישופים אחריו, שלא לדבר על הויקטורינים. זהו מה שידוע כ pluralis maiestatis או כ- Royal we. לא מזמן עיינתי שוב בשני ספרים קלאסיים על ימי הביניים ("תבונה וחברה" של מאריי ו"התעצבותה של חברה רודפת" של מור, אם אתם מתעקשים), ושמחתי לגלות שם שגם הם משתמשים ב"אנחנו" בלי שהשיגה אותם ידם הארוכה של העורכים. הרהרתי שוב במה שגורם לי עצמי לחזור שוב ושוב אל הצורה הזו, והבנתי. מקורה רחוק מן המלכות כמרחק אתון תועה. אין בה גם "אני בשם המחקר לאורך הדורות". זהו פשוט האנחנו של מדריכי הטיולים הנלהבים: "הנה מימין אנחנו רואים את המהלך הרעיוני הנהדר ההוא", "שימו לב, גם אתה שמחפש את הסנדויץ' בתיק, הבט: אם מקודם ראינו את סימון מטורנה משווה את הפרסונה והפרופייטס, כאן אנחנו צופים בהיפוך מושלם של המשמעות הטריניטרית. מיד נפנה שמאלה ונגלה שוב את אותו טיעון עיקש. בואו אחריי". ביטוי לניסיון לדבר אל מישהו ולגרום לו לחוות יחד איתך, לראות משהו יפה, להבין משהו יחד. והאם זה לא כל העניין שבשבילו אנחנו פה בעצם?
עם פרוץ הרשתות החדשות סוף סוף אפשר להתעדכן ב"מה נעשה במחקר היום" בלי לפסוע אל "חדר כתבי העת" ולקרוא מאמרים שפורסמו עכשיו אבל בטח הוגשו לפני כמה שנים כבר. האקדמיה.אדו הוא כלי מצוין לאנשים רציניים, ולכן לא נדבר בו, אלא בקרוב משפחתו הפוחז. אני בעוונותיי משתמשת בפייסבוק כמעט רק להפצת תמונות פוטוגניות של הילדים/הגינה/הבית בקרב קהל שבוי של סבתות, אבל לפני כמה זמן נרשמתי לקבלת פוסטים מאתר שמתחזקים שניים חמודים לגמרי שטורח לתת לפחות פעם ביום פוסט נחמד על ימי הביניים, מכל כיוון שרק תרצו. לפעמים זה קישור לטריילר חדש לגביע הקדוש (הישן) של מונטי פייתון, לפעמים הודעה על קורס אינטרנטי ולא מעט אבסטרקטים של דיסרטציות, מעניינות יותר או פחות. הכל ברמת החטיף שמרחיב הדעת בעוד רגב פה שעל שם, ומשמח במיוחד אומניבורים כמוני שמחבבים נגיסות לא מחייבות, פעם על בייוולף, פעם על אוכל מהיר על התמזה בסוף המאה השתים עשרה ופעם על שיר על שעון מיכני מהמאה הארבע עשרה. השבוע אהבתי במיוחד את הפוסט על עשרת המתחזים המפורסמים ביותר בימי הביניים. נסו ותהנו! https://www.facebook.com/pages/Medievalistsnet/5740303430?hc_location=stream
אחד המהלכים החביבים עלי בהיסטוריה של הרעיונות הוא השינויים שעברו על המילה curiositas (כולל את המובנים הצרפתיים אחר כך ואת שם החללית החדשה). נכון, הדעה המוכרת היא שבימי הביניים מדובר באחד החטאים המשניים (בני החטא), או בסכמות תיאולוגיות אחרות אחד משורשי החטא, שבו אדם שואף לדעת יותר משהוא אמור לדעת, מה שמיד מזין את התובנה הכללית לגבי חשדנותם של אנשי ימי הביניים באשר הם לגבי החתירה אחרי ידע והסכנות האיומות שצפונות בה. כרגיל, זה לא לגמרי מדויק. למעשה, ההגדרה הזו לקוריוזיטס הופכת למאד לא רלוונטית, ובמקרים מסוימים בכלל לא לחטא, בתחילת המאה השלוש עשרה. כך למשל, יש תיאולוגים שמסבירים שאם מדובר בתשוקה אל האמת אין בזה שום חטא, אלא אם, כאמור, היא נעשית מתוך מניע ראשי של תאוות בצע או תהילה חולפת, ואז ממילא לא בה החטא. תומס, לעומתם, בכלל מסיט את המשמעות שלה, פונה לאטימולוגיה, ומסביר שקוריוזיטס היא כלל לא חיפוש אחרי ידע, אלא גזורה מ"קורו" - לרוץ. זוהי אותה תכונה שלילית של לרוץ ולקפץ מדבר לדבר והיא המידה הרעה המנוגדת לריכוז, שהוא התכונה הרצויה ללומד.
לפני כמה שנים שמעתי הרצאה מעניינת של תלמידה ממכון כהן שעסקה באנתרופולוגיה של מתימטיקה. בין השאר, היא הזכירה את התפקיד החשוב שיש בדיסציפלינה המתימטית התיאורטית, זו שאינה מחוייבת ליישום כלשהו, למושג "מעניין", בפרט בכל הנוגע לפרסומים וכתבי עת ו"טרנדים", ועד כמה הוא חמקני בעצם. מי מחליט בעצם שנושא מסוים הוא מעניין?
אני חושבת על הנושא הזה בעת שאני יושבת מול המחשב ושואלת את עצמי אם מה שעכשיו אני הולכת לצלול אל תוכו ושנראה לי כמה שצריך לעשות כרגע, יעניין מישהו בכלל. הכוונה אינה לקהל הרחב - דווקא אותם איכשהו הדברים יותר מעניינים מאשר את המומחים - אלא לאותה קהילה מדעית שבפניה צריך לכרכר ולשאת חן בשנים הקרובות לפחות, חברי מערכות כתבי העת ומבקרי המאמרים והספרים. כן, ככה מתחילה ההתקרנפות (או החיברות והקומוניקציה, תלוי איך מסתכלים על זה). במהלך הלימודים החלטתי שאם כבר להוציא שנים במחקר כשאף אחד לא מבטיח שום דבר באופק, עדיף שזה יהיה משהו שמסקרן אותי באמת ושנעשה איך שנראה לי שצריך לעשות אותו, בלי לשים ז' על אף אחד. המסגרת הגמישה והפתוחה במיוחד של מכון כהן וההנחיה אפשרו את זה בלי להניד עפעף. אבל אחרי ניסיון במשלוח חומרים לכתבי עת ואחרי שכבר מסתמן איזשהו אופק, היד מהססת הרבה יותר, והראש חושב על איך זה יתקבל, מה מעניין את הקהילה, ומה לא ייראה חשוב או מלהיב במיוחד, או ידרוש רטוריקה מלהטטת במיוחד. אולי לא שווה להשקיע בו מאמץ - מי יקבל את המאמר שייצא מזה?
והעניין, חמקמק הוא, כאמור. ותלוי להחריד בהבעות הפנים של מי שמספר לך עליו וברטוריקה. ובמי שאתה ברגע מסוים: אני למשל דוגמא רעה במיוחד, כיוון שאני קלה במיוחד לפיתוי וכל דבר כמעט מסקרן אותי. למעשה, במקרים מסוימים דווקא עצם השעמום מעורר את סקרנותי. כי השעמום יכול להיות גם נורא מהבהבת, אות שדווקא עכשיו מתרחש המפגש הקשה להחריד הזה עם אנשים מזמנים אחרים, שעוסקים להרגיז בכל מיני נושאים אזוטריים. הוא בעצם פתח לדיאלוג ולהקשבה לאחר במלוא אחרותו המשעממת.
צבעי העניין מתחלפים לפעמים בתוך דקות. רגע אחד האזנת לאדם מספר בהתלהבות על XXX וזה נשמע נורא מעניין, ורגע אחר כך את שואלת את עצמך מה לעזאזל... רגע אחד נסחפת בכיוון מחקר שנראה מבטיח ומרתק, ורגע אחר הוא נראה אפור עד אין קץ. הדמויות בפנים ובחוץ כאחד מתעתעות: מאזינה אחת מגיבה בהתלהבות; האחרת מתקשה להסתיר את השעמום שאחז בה.
בן דודו של המעניין הוא ה"חשוב", אם כי אין ביניהם זהות. כפי שהסברתי בסיום שירותי (המשעמם) לסמח"ט של חטיבה 769 הזכורה לרעה, העובדה שתפקיד הוא חשוב לא עושה אותו למעניין, וההיפך: לא היה לי ספק שהיה מעניין יותר להיות מדריכה בשמורות טבע מאשר להיות סמבצ"ית במוצב על הגדר ברצועת הבטחון בלבנון ז"ל. עבודה עם מלא נתונים סטטיסטיים עשויה להיות חשובה מאד להבנתנו את החברה המדיאבלית, אבל משעממת לחלוטין הן בזמן העבודה והן בהצגת הנתונים. גם בן הדוד ה"חשוב" תלוי מאד בשרירי הפנים, ונדמה לי שגברים במיוחד, וסלחו לי על ההכללה המגדרית הלא מבוססת, מתמחים בעטיית הבעת ה"אני חוקר עכשיו משהו מרתק וחשוב ביותר". וגם כאן - חשוב למי? מי קובע? באיזה אופן? אם נלך בעקבות הלב והעניין, לא בטוח שמישהו בקהילה יקבל אותנו וישמע את קולנו, והרי הדבר היפה ביותר בעניין, כמו בטיול שבו רואים משהו יפה במיוחד, הוא היכולת להצית את התלהבותם של אחרים ולספר להם על היופי הזה. מצד שני, איך הולכים על החוט הדק שבין רצון לשוחח וליצור קשר לבין ניסיון כושל למצוא חן בעיני קהילה נראית-בלתי נראית, לרצות, לקלוע לטעם מעורפל ולהסתכן בלהיות כמו האב הנער והחמור מהמשל המפורסם? מעניין באמת.
שלשום קלטתי, בעוד אני מנסה להסביר לבני הקט עתיר השאלות (אחד הדברים המעטים שקרו בול בזמן היה פריצת שרשראות שאלות ה"למה" יומיים לפני יום הולדת שלוש), שבעצם אין לי מושג איך להסביר את מופעי הלבנה השונים. כלומר, בעוד שליקויים עוד איכשהו נדמה לי שאני זוכרת, וכל החומר שלמדתי בביולוגיה וכימיה בתיכון דווקא נותר חזק מאד בזכרוני, לא יכולתי לשחזר איפה בעצם מצוי הירח ביחס לכדור הארץ ולשמש בזמן ירח מלא למשל (איכשהו המגה-קוסמוס לא נתפס כחשוב להשכלה הכללית הטכנולוגית מדעית הבסיסית, עד כדי כך שנדמה לי שאפילו ביסודי לא לומדים את זה באופן מסודר. אולי מניחים שבגיל שלוש כבר סוגרים את הפינה הזו?). כיוון שלא נראה לי שאני הבורה היחידה ואף הבכתי עוד כמה אנשים, ובכל זאת, לא מדובר על ננסים או חורים שחורים, כולה משהו שאמורים להבין בפשטות בעזרת מנורת שולחן, זה הזכיר לי שוב עד כמה מגוחכים לפעמים אנשים שגאים כל כך בכמה ש"אנחנו" חכמים יותר מאנשי ימי הביניים. עומדים בגאון על כנף מטוס הקדמה כאילו תכננו אותו בעצמם ובזים לאותם טפשים שלא הבינו, בעוד הם עצמם, איך לומר, לא חולקים באופן אקטיבי את הידע האמור (אבל אם אפשר להרגיש עליון אז למה לא).
מאה 14, מתוך אחד התרגומים ל"תכונות הדברים" של ברתולומיאוס
בעצם, גם אלה שחולקים, נניח בוגרי פיזיקה באוניברסיטה שהופכים להיסטוריוני פיזיקה, כמעט תמיד מתקשים להסתיר את רגשי העליונות או הפטרונות המחוייכת. בעודי תרה אחרי הסברים ביוטיוב ומחפשת אחרי הוראות להכנת דגם פשוט עם הפעוט, שוב נוכחתי כמה קשה היום להבין (כלומר להבין באמת, מבפנים) מה זה למצוא ולבנות גוף ידע כשכל מה שיש זה כמה אנציקלופדיסטים רומים שטרחו למרבה המזל לתת איזה סיכום קצר, מרפרף ולא מחייב שבכלל לא בתחום התמחותם. כמה קשה היה לבחור כמו גרברט אפילו עם גיאומטריה פשוטה במכתבים שלו לתלמידיו, פשוט כי אין מי שיראה לך את זה, אפילו לא מישהו שתוכל אחר כך לחשוב על מה שאמר ולהגיע למסקנה שטעה. כמה קל ללגלג על הפנייה לאוטוריטות ולא לניסיון החושים (עלק) כשיש גוגל. כמה קל לילדים בני שש ב"אריקה לנדאו" שאותם לימדתי פעם בקורס הפילוסוף הקטן (נשבעת שלא אני המצאתי את השם) להרגיש בנים לתרבות עליונה, וכמה הם הופתעו והובכו כשבאחד השיעורים האחרונים עשינו טבלה של "דברים שאני יודע" ו"דברים שאני מאמין", ופתאום המון דברים ובכללם אמיתות אסטרונומיות (שחביבות במיוחד על מחוננים לדורותיהם) נכנסו לקטגוריית האמונה - בדברי ההורים או האנשים שכותבים את הערכים בויקיפדיה...
איזידור, כ"י מהרבע אחרון של המאה האחת עשרה. בחירת צבעים מוזרה, לא?
אזהרה! הפוסט הזה לא הולך להיות מדעי במיוחד. כלומר, מבחינה קוגניטיבית וכל זה יש המון מחקר, ויש עוד הרבה מחקר שצריך לעשות ושאת חלקו אני אפילו מתכוונת לקרוא (ולכתוב) בפורמטים משוחררים פחות. כאן בכל מקרה מדובר בהרהורים נטולי הפניות וחסרי אחריות על הממשק האישי.
זה מתחיל בתחושה לא ברורה בידיים, איפשהו ליד הכתף. הן רוצות לזוז ולא יכולות. הן רוצות לכתוב הערה בשוליים, לסמן בקו. לצייר חצים. אבל המשך לא יקבל את זה בהבנה. וכן, יש כל מיני פונקציות שמאפשרות להוסיף הערות, אבל זה לא זה. אני מכורה לעריכה בוורד, אבל הרעיונות הטובים והעריכה האכזרית באים רק על עותק קשיח, עם עפרון או פיילוט ביד (עם סטיק קצת פחות). שיטת המגילה של האינטרנט מטריפה אותי מבחינת אי הנוחות של האוריינטציה - רוצה לדעת איפה אני על הדף, בתוך הספר. מתעבת את ה"דפדוף" האלקטרוני, אפילו בצורותיו שמנסות לחקות את הדפדוף בספר המקורי עד כמה שאפשר.
אחד ממוריי הדגולים בתואר הראשון אמר לנו שאחד הדברים החשובים הוא "רשימות שרושם אדם לעצמו" - אני זוכרת את הניסוח המדויק. ועד עכשיו הדבר שאני הכי אוהבת לעשות במסגרת האקדמית הוא לשבת עם טקסט מקור בפעם הראשונה ולסמן עליו דברים שנראים לי מגניבים, או ראויים לציון, באותו שלב עוברי שבו רק יודעים שמשהו נראה מעניין, או מעורר חשד, אבל עוד לא מחוייבים ממש לחשוב למה הוא נראה ככה, ויש כל מיני עוברי רעיונות שלא באמת צריך להוליד ולטפח ולנסח אותם. רק להשתעשע. בראש לבד זה לא עובד. או למעשה, הפוך ממה שבאודולינו הילד מספר בקטע של הפלימפססט בתחילת הספר, על תגובתו כשהנזיר המטרידן-מינית מציע ללמד אותו גם לכתוב ולא רק לקרוא:
"ואני אמרתי לו מספיק לדעת לקרוא כי ככה אתה לומד מה שאתה לא יודע עדיין אבל אם אתה כותב אתה כותב רק מה שאתה כבר יודע ואם כן חבל ועדיף לי שאני יישאר בלי לדעת לכתוב אבל התחת הוא התחת".
אז לא, יש דברים שאפשר לדעת רק תוך כדי כתיבה. מה שמוזר הוא שמבחינות אחרות המחשב דווקא תופס בלעדיות על חלק מתהליכי הקוגניציה. לכתוב טקסט בעט על דף - כולל לחשוב על הרעיון - קשה עד בלתי אפשרי לי (מלבד כאמור לסכם או לכתוב הערות). והגוגל הוא המשך מושלם לחוסר הזכרון ולחשיבה האסוציאטיבית שלי (כשמדובר בנושאים אזוטריים, כך לפחות נדמה לי עד שיוכח אחרת, הוא לא מוטה לכיוון מודעות בתשלום ושאר מנגנוני שיווק נסתרים. מה כבר אפשר לשווק על פרנציסקנים בימי הביניים?). זה מוביל לקטעים הזויים כמו להדפיס מקור כדי לחשוב עליו ולכתוב הערות; להעתיק את ההערות על קובץ ולנסח על המחשב; להדפיס כדי להבין מה כתבתי, לקלוט את המבנה הכללי ולחשוב על הכל בצורה אחרת - אין לי דרך להסביר את זה - וכולי וכולי.
מבוכה דומה נגרמת לי עם הצורך להחילט על שינויי הפורמט של כתבי היד. מצד אחד יש את הרזולוציה האינסופית של כתב היד עצמו זה עם הקלף והדיו וכל זה. בביקור האחרון החלטתי להתמודד עם מחברת של תלמיד משנות הארבעים של המאה השלוש עשרה שהלך וסיכם בנאמנות קורסים ששמע לאורך שנתיים, מקור יקר מפז. אלא שהפז הזה מועם למדי, שכן לבחור היה כתב יד של צפרדע, כזו שדורכת על יתושים ומועכת אותם. יתושים קטנים מאד. הרבה כסף לא היה לו, ולעומת זאת עיני נץ כנראה שכן היו לו (או שהוא לא תכנן לקרוא את זה אחר כך :))
כתב היד מתחיל בצורה מבטיחה, אבל למרבה הצער, דווקא את סיכומי השיעור הוא כתב בחסכנות מרובה והם נראים ככה:
(ולא, בינתיים אני מצליחה לפענח רק חלק לא מספק מהמלים. כלומר מספיק כדי לדעת שזה חשוב לי - חתיכת משפט כמו "מורה לתיאולוגיה צריך...", אבל בעיקר מלים בודדות שעוד לא מתחברות למשהו קוהרנטי, אבל ההתחלות תמיד קשות, אחר כך יהיה יותר טוב). בכלל מיקרופילמים הם דבר מטעה מבחינת הגודל. הפעם הראשונה שלי שראיתי ספר ולא מיקרופילם הייתה בפדובה, ורק אז קלטתי כמה הספר הוא בעצם קטן: דימוי הגודל שלי הוכתב באופן לא מודע על ידי הגדלות במחשב והמשטחים הנרחבים בדרך כלל שעליהם מקרינה מכונת הפענוח. דבר דומה קרה לי עם הספר הזה. שיערתי שהכ"י עצמו יהיה יותר ברור, אבל מהר מאד גיליתי שאפשר לכתוב מאד מאד קטן. מאד. וההגדלה במחשב דווקא מיטיבה אתי יותר מהמקור. ושלא תחשבו שההחלטה איך לכתוב את הטרנסקריפציה היא פשוטה - דף יהיה צריך להעתיק אחר כך ואי אפשר לתקן יותר מדי בלי ללכלך הכל, אבל לכו אתם תציירו במעבד תמלילים צורות שאתם לא בטוחים בהן, או אפילו סתם לא תתעצלו להשתמש בכתב עילי כשיש קיצור שלא בטוחים מהו).
אחד המקרים הבודדים שממש התרגשתי-הזדהיתי למראה כתב יד - בדרך כלל הרי אין בהם איזה ציורים מרשימים - הייתה כשבפעם הראשונה במהלך הדוקטורט באמת הסתכלתי על מיקרופילמים של התקופה שלי בשיטתיות, וראיתי תרשים, ממש כמו אלה שאני עשיתי כשקראתי את המהדורות המודפסות, שבהן לא היה כמובן זכר לתרשימי שוליים כאלה. כמה שנים אחרי זה כבר חקרתי את העניין יותר בשיטתיות, כדי להבין מה בעצם אנחנו מסוגלים "לראות" יותר בציור, כשהוא מחוץ לראש שלנו. כאן בונבנטורה מסמן בשוליים איך בעצם צריכות להיות בנויות השאלות שלו (בשונה מהטיוטה):
עכשיו מציקה לי היד להוסיף תרשים מהסוג שאני מציירת לעתים קרובות, או להוסיף תמונה של דף שלי ערוך נמרצות עתיר כוכביות וחצים. אבל אין לי כוח ללכת לסורק אז נסיים כאן.
*ובקשה מיוחדת: אם בא לכם לשתף בנפתולי המחשבה והפורמט הייחודיים שלכם, אשמח מאד מאד לקרוא, כאן או במייל.
קפצתי לביקור קצרצר במעיין הידע, לשתות קצת ממימיו, ולפגוש קצת אנשים יקרים וכתבי יד (יקרים גם הם). נועצתי בתחזית מבעוד מועד, וידעתי שיירד גשם ביום הגעתי. אך ירדתי ואכן מעט גשם, אבל יצאה השמש. הידד! בגלל קוצר הזמן הגעתי לדירה, ויצאתי מיד לרישלייה, לנצל את השעות המעטות שנותרו מהיום הזה. 29 מעלות, כולם מסתובבים בגופיות. עשיתי את כל הסידורים הנחוצים, קיבלתי את המיקרופילמים ושקעתי לתוך מחברת של תלמיד מ-1240 שבדוקטורט פחדתי להסתכל עליה (פשוט לא יאומן כמה קטן אפשר לכתוב. אבל על זה בפוסט הבא). שעתיים וחצי לאחר מכן יצאתי מאולם הביצה המרשים והאפל וראו זה פלא: שמים אפורים וגשם שוטף.
הפלא האמיתי כמובן הוא אי היכולת לחבר בין הידע של הגוף והנפש המוטמעים במזרח התיכון לבין הידע הרשמי על אירופה. סמסטר ראשון שלי באוניברסיטה, תרגיל ימי הביניים, לומדים לקרוא מקורות. משהו נראה חריג בטקסט ואני מרימה יד בפדיחה קלאסית - איך יכול להיות גשם באמצע הקיץ? פרובינציאלית שכמוני, באירופה הייתי בדיוק פעם אחת לפני תחילת לימודי האקדמיים. בקיץ אגב. והיה גשם. זה לא שינה שום דבר, ולא משנה עד היום. עדיין זה מוחש כמו חריגה לא סבירה מהטבע מהסוג שהתיאולוגים שלי עסוקים בלהגדיר, ועדיין אני מסרבת להתכונן כראוי ולא מצליחה לעכל את זה שחם ויורד גשם בה בעת. בשנה שבילינו כאן החורף סירב להיגמר, ואנחנו מצאנו את עצמנו ממלמלים באותה מידה של אי אמון מתחדש מדי יום לנוכח הצורך לצאת עם מעיל ביוני - אבל קיץ!!! מה קורה פה? זה לא טבעי, מלמלנו מדי יום.
הפער המופלא הזה קיים כמובן גם ברמה האזורית באותו חוסר אמון שבו מביטים בארון על המעיל ביולי ולא באמת מאמינים לידע הרשמי שבאמת היה אי פעם זמן שבו היינו זקוקים לו, אבל באירופה הוא מזכיר לי שוב ושוב, עד כמה קשה באמת להבין אקלים תרבותי אחר כל כך. אפשר רק לקוות שרעיונות תיאולוגים אינטלקטואלים שונים מאותו ידע גופני-רגשי שמוטמע בך מקטנות, לפחות קצת, אם כי לא הייתי בונה על זה :)
ארבע העונות מתוך כ"י צרפתי מהמאה ה-13. בין המשיבים מי כאן הקיץ תוגרל חולצה קצרה
האשמה אפיפיורית או קולגיאלית לא בלתי נפוצה של מרצים באוניברסיטה של ימי הביניים הייתה להכריז שפלוני מכניס "חידושים" רק כדי למשוך תלמידים ולזכות בפופולריות. וכמו תמיד בלימודי ימי הביניים, תמיד יש את המצחיקים שמפרשים את זה כאילו "אנשי ימי הביניים" (כולם, כמובן) תיעבו חידושים וחשדו בהם (ברור, בגלל זה זה היה אמצעי לזכות בפופולריות. מחוכם).
והאמת, כל העניין הזה של החידוש האקדמי והאטרקטיביות האמיתית-מדומה שלו קצת מבלבל אותי לאחרונה. איפשהו בזמן הלימודים מחדירים אתוס אקדמי שבו ברור שהחוקר בעצם ישותו כחוקר צריך לחדש, "להציע פרספקטיבות רעננות", "לאתגר את החלוקה הקיימת בין...", ועוד ארסנל של מלים שחובה להשתמש בהן בהצעות מחקר, אבסטרקטים של מאמרים או הצעות לספרים, ובכלל מצטייר לו איזה אידאל של מהפכן שמשנה את שדה המחקר לחלוטין. כחוקר ארצות מתוסכל שנולד אחרי גילוי היבשות הגדולות, נראה שהדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות למען הקהילה הוא למצוא איזה אי נידח שעדיין לא סומן על המפה, או לפחות ליישם מתודולוגיה חדשה לחלוטין שמערערת את אמות הספים. בכנס של האגודה לפילוסופיה מדיאבלית שהתקיים בקיץ שעבר בפרייזינג, קונן מי שהוטל עליו לסכם את מה שקרה בשנים האחרונות בחקר הפילוסופיה היהודית של ימה"ב על כך שבאים אליו עוד ועוד סטודנטים שרוצים לכתוב על תורת הנבואה של הרמב"ם (מזוית חדשה לחלוטין, כמובן). הוא הפציר במשתתפים לעודד את תלמידיהם להניח לנשר ולחקור את שאר הציפורים, לחפור בכתבי יד ולגלות עולמות חדשים ונפלאים.
קל לומר, אבל בפועל, כוחות המשיכה של המסורת והמבנים הקיימים של המחשבה המוסדית חזקים מדי, כפי שמסתבר עם עדכון האתוס הסטודנטיאלי עם חלוף השנים. אני זוכרת שעמדתי מופתעת עד כדי חוסר תגובה כשפגשתי במכון תומס בקלן בימי המסטר שלי מישהי שסיפרה שאת עבודת הדוקטור שלה היא כותבת על שמות האל אצל אקווינס (או אנלוגיה, משהו כזה). אבל האמת היא שיש המון דברים כאלה, ואם אתם חושבים שמדובר באיזו קריאה רדיקלית חדשה, תחשבו שוב. בדרך כלל מדובר בשבעים אחוז של תיאור הטקסט, שהרבה חדש לא יכול להיות בו, ועשרים ושמונה אחוז של ביבליוגרפיה ענפה. נהיה נדיבים עם השני אחוז הנותרים. יש לזה המון כוח. יש כנסים רבים יותר על נשרים, ספרים-תוצרי-כנסים רבים יותר, גליונות מיוחדים, קורסים כלליים ללמד, ובעיקר קהילה גדולה שמסוגלת לקרוא, להעיר, להבין על מה אתם מדברים, להנהן בהסכמה למקרא מה שכבר ידוע ומוסכם, או להבדיל, להתווכח כיודעים עם יודעים, שלא כמו לגבי הזנבן אפור המקור ("אתה יודע", יאמר מישהו מהשורה האחורית שהקשיב בעניין, "זה מזכיר לי מאד את הנשר,....").
ואף על פי שבגרתי והחכמתי וגיליתי שאמנם ארסנל ה"אתגור" עומד בעינו, מצד שני בעצם לא כל כך רוצים "חדש", אלא הצעה קלאסית צריכה להראות שאתה מאד חלק מהקהילה הישנה, או אם לדייק, במיטבה תספר שאתה חלק מה recent scholarship כי "המחקר התעלם לחלוטין מזנבנים עד העשור האחרון, אולם בשנים האחרונות הולך וגדל העניין בזנבנים". כמו להרגיע, אל תדאגו, כמה כבר קצת הקדימו אותי, ובמקביל לומר בקול רם שבכל זאת יש בי משהו מיוחד , כזה hitherto unnoticed, או little studied ;(אבל רק קצת! ובכל זאת מערער וחדשני! אבל לא ממש!). ובכן, אף על פי כן, מצאתי עצמי בשבועיים האחרונים מופתעת לקרוא מאמר בכתב עת סביר מבחינת יוקרתיותו, ועוד מאמר שהומלץ והוזכר על ידי אחד מטובי החוקרים בתחום שלי, ש, אין דרך אחרת להסתכל על זה, פשוט מסכם ומתאר בקצרה מה שסוכם ותואר טוב יותר כבר עשרות שנים לפניו. וגם חצי שלם של ספר שלא עושה שום דבר שהוא לא חזרה מדוייקת על סיפור שסיפרו לפניו (החצי השני דווקא מעניין). יש עוד כנראה לאן להתפכח.
וזה בכלל בלי להזכיר את המירוץ הסמוי של החידוש בהשלכתו על הסובייקטים, בו כל אחד נאלץ לפאר את התקופה או הקבוצה או ההוגה שנחקרו ולהסביר למה זה ממש, אבל ממש לא כמו שהיה קודם. החובה הזו מעיקה במיוחד על היסטוריונים של העת החדשה המוקדמת, לפעמים עד לרמות משעשעות, אבל בפועל כולנו קצת רודפים ורדופים. מצד אחד זו בסופו של דבר ההיסטוריה, כזו שכל פעם יש משהו שלא היה קודם, או היה אבל בקונסטלציה קצת אחרת, ואנחנו נידונים להתאים תמיד לאותה כותרת אינקלוסיבית מגוחכת ואמיתית כאחד של כנסים חסרי נושא ואג'נדה הידועה בשמה "XXX: המשכיות ושינוי". ואף על פי שיש בזה הרבה אמת וצדק, זה מרגיש לפעמים כמו תסביך הצדקה כפוי: הצורך בהדגשה האינסופית הזו, בהגזמות המחויבות והשמרניות כל כך בעצמן של ההצעות, דומות למין טקס קידות במסיבת יציאה לחברה; והחשש הזה ודפיקות הלב כשקוראים ספר שיצא קצת לפני הספר שלנו ונראה בדיוק על הנושא "שלנו", ואבוי, מגיע אולי למסקנות מאד דומות, ואז, מה יהא עלינו?
טוב, מספיק לחזור ולחזור על מה שכולכם כבר יודעים. הבה נלך to challenge בעקבות ה recent scholarship.
והנה סרטון שבכלל מתעסק במנהיגות, אבל ממחיש נורא יפה עד כמה מכריע התפקיד של ה first follower, וכמה העמדה הנוחה ביותר היא איפשהו אחר כך, כשכבר לא מרגישים מגוחכים, אבל עדיין לא נלעגים על כך שלא הצטרפו ואפילו מספיקים להשתייך למעגל הפנימי:
אודו רגלדי, מגיסטר פרנציסקני, לימד כמה שנים באוניברסיטה ועבר לעיסוקים אקדמיים קצת פחות, כמו להיות הארכיבישוף של רואן (כן אני יודעת שבעברית-ובעצם-יוונית צריך להגיד ארכיהגמון, אבל הגמון לעולם יקושר אצלי רק עם מי שאירח את ז'ן ולז'ן בתרגום ההוא לעלובי החיים ונתן לו את כלי הכסף במתנה. אז נישאר עם בישופים). בכל מקרה, רשומות הביקורים שלו ברחבי נורמנדי כוללות בין השאר התערבות בבחינות שעורכים למועמדים לכל מיני משרות כנסייתיות, במסגרת רפורמת המלחמה ב ignorantia sacerdotum. חוץ מעדות יקרת ערך לרמות השונות של הידע של המועמדים, מצאתי גם את הסיטואציה החביבה הזו, ואני מביאה לכם את הדיווח כאן בהשמטות קלות:
17 לקלנדוס אפריל (16 במרץ) [1260]
לנו באי-האלוהים, על חשבון המנזר. באותו יום בחנו את ניקולאוס המתקרא קווסנל, איש כנסייה שהוצג לנו כמועמד לכנסיית מריה המבורכת בוינמרוילה בקריאת הפסוק In principio creavit Deus celum et terram . והוא בנה זאת כך: Deus אל, creavit ברא, celum את השמים, terram את הארץ. ביקשנו ממנו להטות את שם העצם deus והוא הטה באופן מספק למדי, מלבד שביחסת המושא ברבים הוא אמר deos או dos. כמו כן שאלנו אותו איזה חלק דיבר הוא inanis. הוא ענה שזה שם עצם [התשובה הנכונה היא "שם תואר"] ובכל זאת אמר שהוא בעצם מורכב משני חלקי דיבר, והטה ביחסת הנושא [וכולי...] לפי הנטייה השלישית, מלבד יחסת הפנייה. הוא אמר שמשמעו "דבר רע" [התשובה הנכונה היא "ריק"]. הוא השיב יפה גם בנושא הטעמת התנועה האמצעית. [כאן באות עוד שאלות ניתוח של חלקי דיבר והטיות. בהתחלה הולך לו בסדר, מלבד שתיקה בסופינום של אחד הפעלים, אבל מכאן העסק רק מידרדר, כשהוא מתבקש להטות את הפועל "להיעשות", ועושה שם ברדק תוך כדי בלבול בינו לבין הפועל "להיות"].
שאלנו אותו מה המשמעות של המשפט Et vidit lucem quod erat bona, והוא השיב "זה היה דבר טוב לעשות" [התשובה הנכונה היא "וירא את האור כי טוב"]. ביקשנו ממנו להטות את הפועל dividit והוא עשה זאת די טוב, עד שהגיע אל צורת הפסיבי [..., ממשיך עם עוד טעויות מהסוג הזה]
הוא לא רצה לשיר ואמר שאינו יודע לשיר דבר. או אז, אמר כך: הואיל ואתה, אבי מכובדי, ארכיבישוף רואן בחסד האל, לא רוצה לקבל אותי, ניקולאוס המתקרא קווסנל למשרת הרקטור בכנסיית מריה המבורכת בוינמרוילה או למסור לי את הכנסייה המדוברת כי אתם מאמינים שאינני מציג ידע מספיק בקריאה, וזאת למרות שאני ניקולאוס האמור הוצגתי כמועמד על ידי הפטרון האמיתי של הכנסייה והמשרה בכנסייה פנויה וחופשיה, והואיל ורציתם [עקשנים שכמותכם] שהחקירה שלכם תיעשה בנוגע לענין זה ובמיוחד לגבי האופי שלי, יושר דרכיי ואורח חיי, שעה שהפטרונאז' האמיתי הוצג בפניכם היטב, אני ניקולאוס חש עוגמת נפש מהענין, ובתוקף סמכותו ורצונו של הפטרון האמיתי של אותה כנסייה, ג'ון קווסנל [גם הוא קווסנל, מין צירוף מקרים כזה], אגיש ערעור בכתב לכס האפוסטולי, ואני מבקש מכם לתת לי את המכתבים המתאימים. אם לא תתנו לי אותם, אגיש ערעור בכתב לכס האפוסטולי, ומתוקף סמכותו של הפטרון האמור אעמיד עצמי ואת הכנסייה תחת חסותו של האפיפיור.
חשבנו שאין זה ראוי לדחות את הבקשה, הואיל ובבחינה מצאנו אותו בלתי כשיר לחלוטין בקריאה, דהיינו, הוא לא ידע לקרוא כמו שצריך, לנתח, ולא ידע כלל לשיר.
הנוכחים בבחינה היו אב המנזר של אי האלוהים, מסטר ג'ון...
לפני כמה ימים יצא לי לקרוא תיאור אוטוביוגרפי יבש במקצת ובכל זאת נוגע ללב, של דרכה המחקרית של אולגה וג'רס, אשה מרשימה למדי, שהתחילה את דרכה בתיכון אי שם בארצות השפלה ודרך המורה ללטינית שם נכנסה לפרוייקט לקסיקוגרפי עב ממדים, אחד מענפיו של פרוייקט חידוש הדו-קאנג' לפי הארצות השונות. היא מספרת איך משם הגיעה לטרמינולוגיה של אוניברסיטאות, ובסוף גם להיסטוריה האינטלקטואלית שלהן. בין השאר, בשנה שעברה חגגו את סיום פרוייקט חידוש המפקד של כל המסטרים לאמנויות וכתביהם, שהחל כעדכון של גלוריה ותפח ותפח (כולל גם ספרות משנית, מתכון מובטח להתארכות בלתי נגמרת). בסיום הטקסט שנכתב לרגל פרישה היא הבטיחה שלא תפרוש ממחקר, אבל תניח את מלאכת הכנת עזרי המחקר לאחרים, ותתמקד בדברים שנפשה יותר נוטה אליהם היום.
אחד הדברים המופלאים שגיליתי ב IRHT הוא היותו בית מלאכה שקט אך פעיל ויצרני להפליא של המון עזרים מסוגים שונים ובסיסי נתונים, שקשובים כל הזמן גם ל"היסטוריה של הספר" המודרנית, כלומר לאמצעים האלקטרונים המתחדשים חדשות לבקרים. ישיבות ארוכות, טכנאים ומחשבאים מסוגים שונים שהמסורת היא לעקם עליהם פרצוף מאחורי הגב - הם תמיד מתעכבים/ מאחרים/ לא מבינים/ מחמיצי פנים מצדם - אנשים שבאמת עובדים, ובעיקר סבלנות כזו של תרבות שיודעת שאפשר להתחיל דברים וגם לסיים אותם מתישהו בלי לוותר על ארוחת צהריים ווקאנס, ולאט לאט פרוייקט אחר פרוייקט קורם עור וגידים.
שניים מהפרוייקטים השימושיים האלה קשורים ללוחות שנה ונמצאים ברשת זמינים לכולם.
במילסימו תוכלו לעבור יום יום (יש גם אפשרות לקפוץ ברווחים של שבוע או חודש) בכל שנה בימי הביניים ולגלות מה קרה, מתי הייתה הפסחא, מי מלך במקומות החשובים, איזה חג נחגג בכל יום, אירועים קריטיים מבחינה פוליטית-תרבותית-דתית, והכי חשוב - לזהות את התאריך הלטיני עם תאריך "נורמלי" (הלוח מתייחס גם למקומות השונים ולהבדלים ביניהם).
בקלנדוסקופ תוכלו לגלות איזה קדוש של איזה יום הכי פופולרי ובדיוק באיזה כתבי יד הוא מופיע, או סתם לחפש קדושים רלוונטים לימי ההולדת של מכריכם (אין עוד אפליקציית פייסבוק למיטב ידיעתי, נכון?).
לא מזמן ניצלתי את ההזדמנות של הקורס על הטבע בימי הבינים כדי להכיר לסטודנטים, בין שאר יצירות שגברת טבע לוקחת בהן חלק קריאטיבי אך מוסרני משהו, גם את רומן הורד. תוך כדי, אגב, גיליתי את האתר המקסים הזה, שנותן גישה למלא כתבי יד של הרומן ואפשר להשוות בהם לפי הפרקים השונים את האיורים.
בסיום השיעור ניגשה אלי תלמידה ושאלה, איפה בעצם, אפשר ללמוד ספרות של ימי הביניים. לא הייתי צריכה לחשוב הרבה, כי כבר ידעתי מימיי שלי כתלמידה וגם ממלאכת האיסוף של המפקד, שחוגי ה"שפה ותרבות" לא מספקים את הסחורה. איכשהו החוגים לאנגלית וצרפתית בתל אביב, ונדמה לי שגם באוניברסיטאות אחרות, לא בקטע של צ'וסר או כרטיין דה טרואה. אז יש קצת פה ושם באוניברסיטה העברית (אם אתם בעניין צ'וסר חפשו את קבוצת הקריאה של יונתן סטבסקי!), ויש את טובי ביברינג בבר אילן, אבל לא הרבה יותר מזה. מעניין איך משתתפים חשובים כל כך בכינון של "לימודי ימי הביניים" במאתיים שנה האחרונות ובפורומים ממדינות אחרות נעדרים מהמפה הישראלית היעדרות קולקטיבית שכזו. אז לכבוד חג הפסח, אם היין מערפל והכוס של אליהו הנביא נראית פתאום כמו הגראל, תמיד אפשר לנסות ולפרש בלב את הגדת פסח בסגנון עדות השטניים (אם להשתמש במונח של אקו במטוטלת). המעוניינים יכולים לעיין בכתב היד המרהיב שבספריה הבריטית של מחזור סיפורי לנסלוט מן המאה הארבע עשרה (אם כי שיטת הצפייה שם מעצבנת למדי). יש שם גם כמות נאה של ציורי ארוחות, לטובת מי שזקוק להשראה בעיצוב שולחן הסדר:
אבל הנה איור מקסים מהבלוג של הספריה הבריטית, דף חודש מאי מספר שעות מהשפלה, תחילת המאה הארבע עשרה. מילא להיכנס לג'קוזי עם כתר; הפרצוף הנרגן של הציפור עם הדג...
אז מזמן לא כתבתי פוסט, אני יודעת, אבל מזל שיש מי שכן פועל ללא לאות למען הקהילה המדיאבלית בישראל. הפעם רעננה תהיה על תקן לידס/קלמזו הישראלית ותארח את הכנס השנתי. בואו בהמוניכם!
יום חמישי, ג' בניסן תשע"ג, 14 במרס 2013 קריית האוניברסיטה הפתוחה ע"ש דורותי דה רוטשילד, דרך האוניברסיטה 1, רעננה (הכניסה לחניה דרך צומת רעננה צפון; החניה ללא תשלום)
9:30
התכנסות
9:45
דברי ברכה: פרופ' חגית מסר־ירון, נשיאת האוניברסיטה הפתוחה פרופ' מוסטפא כבהא, ראש המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות, האוניברסיטה הפתוחה
10:00
מושב ראשון יו"ר: פרופ' אסתר כהן, החוג להיסטוריה, האוניברסיטה העברית בירושלים
פרופ' גדעון בוהק, החוג לתרבות עברית, אוניברסיטת תל־אביב קמיעות יהודיים בימי הביניים: בין מזרח למערב ד"ר טובי ביברינג, המחלקה לתרבות צרפת, אוניברסיטת בר־אילן ציפורים וסיפורים: על אידיאל האהבה ואידיאל הכתיבה אצל מארי דה פרנס פרופ' רוני אלנבלום, המחלקה לגיאוגרפיה, האוניברסיטה העברית בירושלים טקסטים ושינויי אקלים: הדוגמה של המאה ה־11
11:30
הפסקה
12:00
מושב שני יו"ר: פרופ' אורה לימור, המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות, האוניברסיטה הפתוחה
ד"ר דניאלה טלמון־הלר, המחלקה ללימודי המזרח התיכון, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב גלגולי מנהגים ומועדים - חודש רג'ב באסלאם הביניימי
ד"ר יחיאל שור, המחלקה להיסטוריה ומרכז כץ ללימודים מתקדמים במדעי היהדות, אוניברסיטת פנסילבניה ממות קדושים לסבל הגוף הקדוש: תודעה היסטורית ומרטירולוגיה יהודית בימי הביניים מגיב: ד"ר אבריאל בר־לבב, המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות, האוניברסיטה הפתוחה
ד"ר יהושע פרנקל, החוג ללימודי ארץ־ישראל, אוניברסיטת חיפה גוף, עירום, נעיצת מבט (נט'ר) ומיניות בשיח המשפטני בתקופה הממלוכית
13:45
הפסקת צהריים
14:45
מושב שלישי יו"ר: פרופ' חיים היימס, המחלקה להיסטוריה כללית, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב ד"ר מיכה פרי, החוג לתולדות ישראל, אוניברסיטת חיפה היסטוריה תרבותית של שטרות דו־לשוניים מאנגליה בימי הביניים
ד"ר איילת אבן עזרא, המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן, אוניברסיטת תל־אביב הפרופסור הפובליציסט: ללמד ולהטיף בפריז של המאה השלוש־עשרה
יונתן סטבסקי, החוג לספרות אנגלית, האוניברסיטה העברית בירושלים שושנה בין החוחים: סיפור שושנה בכתביהם של ג'ון ויקליף וחסידיו
סיום משוער בשעה 16:15
ההשתתפות ללא תשלום על בסיס הרשמה מראש בטלפון 3337* (03-5114412 begin_of_the_skype_highlighting03-5114412end_of_the_skype_highlighting) או באתר האינטרנט: www.openu.ac.il/middleage
בסיורים המודרכים והשיטוטים הלא-שיטתיים שאנחנו עושים בעולם רחב הידיים של ימי הביניים (ובכלל), יש לפעמים דלתות שמשתדלים לא לפתוח. כאלה שאנחנו יודעים שיובילו לעולם שלם של מומחיות שרק המחשבה על להיכנס לתוכו מעייפת. לפעמים אלת הדיסציפלינריות עוזרת, כשהיא מנחמת אותנו ש"היסטוריה של האמנות" או "תיאוריה של המוזיקה", או "היסטוריה של הרפואה" זה ממש ממש שדה אחר, וזה בסדר שאין לנו צל של מושג, אבל רק לפעמים.
כך או כך, אחד העולמות החתומים האלה היה בשבילי העולם של ההיסטוריה של המשפט. בפרוייקט הזיהוי בשארטר על כל כתב יד רביעי שזיהינו שמדובר בטקסט משפטי, בדרך כלל בפורמט ענק, סימנו במחברת פשוט "משפטי", וקוננו על כך שאפילו במכון אין מומחה מתאים. עמדתי בהתעלמותי האלגנטית, עד שהתגלגלתי לערוך את הטקסט ההוא על ההטפה, ונאלצתי לכתת רגליי אל גרטיאנוס בשביל האפראט.
תוך זמן קצר הבנתי שגם עבור ההקדמה אהיה חייבת לתת דין חשבון על גישת המשפט הקנוני לחלק מהעניינים. ואז התברר לי מה שמתברר תמיד בדברים האלה, ואף על פי כן קשה לשכנע בו סטודנטים, כלומר שיש עדיין שדות בלתי חרושים מאופק עד אופק. ומה בסך הכל ביקשתי - טוב נכון, בהתחלה פשוט רציתי למצוא מישהו שכבר עשה את העבודה בשבילי וכתב על הטפה במשפט הקנוני הימי ביניימי, או על הפרטי והפומבי בחוק הקנוני או משהו כזה. דא עקא, מהר מאד הצטמצמתי ל"אוף נו, תנו לי לפחות טקסטים במקור במהדורה נורמלית שכדי שאחפש לבד". יוק. אז יש את האתר The medieval canon law library שמפנה לכמה טקסטים במהדורה של פרידברג, אבל בגדול, יושבים להם טונות של קומנטארים ארוכים אך בלתי ערוכים, מכסימום בדפוסים מוקדמים - תודה לכם משפטני המאה השש עשרה - שהיו נפוצים בטירוף בתקופה ומחכים לגואל. זה השלב שבו מתחילים לפנטז על איזה פרוייקט אירופי שבו דוקטורנטים שקדנים יספקו מהדורות ביקורתיות מעולות שיאפשרו כמובן את כל אמצעי החיפוש האלקטרונים.
מי יודע כמה בטח פשר לחפור בהם ומה יעלה משם. מי, טוב, קן פנינגטון, אושיה מסוימת בתחום, יודע משהו, אין ספק, והאתר שלו מכיל המון מידע מעולה ונגיש.
אין מה לומר, לעורכי דין הבולונזים האלה היה כסף למיניאטורות מגניבות, כמו שכבר התברר משלושת הכרכים עבי הכרס של קורפוס המיניאטורות. לפחות בכל מה שקשור לאיקונוגרפיה כיסו את העניין (או כך נדמה לי, אף פעם אי אפשר לדעת). כאן יש למתעניינים תערוכונת לא נורא מושקעת של מוזיאון פיצויליאם של איורי ספרי משפטים. וחוץ מזה, אוניברסיטת בולוניה במחווה לעבר פצחה במספר פרוייקטים רחבי היקף של דיגיטציה של כתבי יד משפטיים, כמו שמספר הבלוג הזה, אשר כולל בתוכו גם ביבליוגרפיה נאה ודיווח על פרוייקטים עדכניים בתחום.
הקוראת אסתר כהן, אזרחית ותיקה יותר באותו עולם, מעדכנת: Anders Winroth
מ-Yale עוסק
עכשיו בעריכת מהדורה חדשה של גרציאן – שתי הגירסאות. הרי האתר (ותודה לאיריס שגריר על התיקון)-
http://pantheon.yale.edu/~haw6/gratian.html.
בעת שתרתי אחר ביצועים לדרמות ליטורגיות ימי ביניימיות במרחביו מעוררי היראה של היוטיוב שמתי לב פתאום שבכתוביות של אחד מהם יש אחוז חריג של שמות ישראלים... הצצה נוספת גילתה שמדובר בהפקה מקסימה בפשטותה של אנסמבל פניקס הישראלי של מחזה דניאל. המספר דובר עברית, אבל רוב הטקסטים מושרים בלטינית עם כתוביות באנגלית. אז לטובת מי שפספסו את ההפקה עצמה לפני ארבע שנים (כמוני), הנה החלק הראשון מתוך קבוצת הסרטונים:
יש גם הפקות מתוקתקות ומצוחצחות (ואולי איכשהו פחות קרובות להפקת תלמידי בית הספר של בווה במאה השתים עשרה) כמו זו של המטרופוליטן:
