מתישהו בזמן הדוקטורט פגשתי ידידה ותיקה מהאוניברסיטה. מה עם הצעת המחקר, שאלתי (בעדינות המתבקשת לשאלות מסוג זה). מצוין היא השיבה, כבר יש לי רעיון לנושא. סבבה, התעניינתי, אז על מה תכתבי? היא הביטה לצדדים. לא תספרי לאף אחד?
היא לא היחידה. זו בהחלט לא הפעם הראשונה שהושבעתי לא לספר על, נאמר, איזה מקור מסעיר שהתגלה באיזה ארכיון (הפרטים טושטשו כמובן. הבטחתי!) ובקרב חוג חברים אחר התפתחו אגדות של ממש על שגיונותיו של אחד שחשש כל כך שיעתיקו את רעיונותיו לפני שיתפרסם המאמר הנחשק, עד לרמת פרנויה מוחלטת. לפעמים קשה לדעת אם זה באמת מגוחך כמו שזה נראה או שאולי יש כאן גרעין של אופטימיות, מין אמונה שפיסות המידע או הרעיונות האלה הם באמת כל כך יקרי ערך שמישהו יטרח לגנוב אותם, שעה שרובנו לפחות נאבקים לשווק את מרכולתנו באין דורש: עוד אחת מהסתירות המשעשעות של הקיום האקדמי. מצד שני, אם אכן צוחק מי שצוחק אחרון וצריך באמת להיזהר, אז המערכת מצטיירת כמופרכת עוד יותר, ודומה לפרדוקס שעליו כתבתי בפוסט הראשון, זה שבו קומץ האנשים היחידים שמתעניינים באותו נושא אזוטרי מצליחים דווקא להעפיל לרמות מופלאות של תיעוב הדדי וחשד.
משהו מן הפחד לאבד איזו בעלות בלעדית על ידע, אותה צורה משונה של רכוש או הון שנרכש במאמץ ונעשה חלק-לא חלק מאיתנו, קיים כנראה אצל כל אחד ברמה כזו או אחרת, ומקיים יחסים אמביולנטים עם התשוקה לחלוק אותו עם אחרים. כשמדובר בידע גואל או בקולגות בשעת צרה, אז בכלל הדילמה נעשית קשה יותר, ובטח כשכבר מדובר בתוצרי עבודה שמשמשים את הכותב ובגניבה של ממש, כמו טקסט כתוב ומוכן, שעלול למצוא את דרכו למקומות בלתי צפויים (ראו מקרה ג'ונה לרר או שרת החינוך הגרמניה). תארו לכם שאתם מרצים ומישהו עוצר אתכם ואומר שאת הקטע הזה בדיוק הוא כבר קרא במקום אחר...
אם אי פעם משהו מהחששות האלה דבק בכם, וגם אם לא, הרי לכם תשובתו של Gervais de Mont Saint-Eloi לשאלה שמישהו זרק לאוויר אי שם בסוף המאה השלוש עשרה, תשובה שהקסימה אותי במיוחד בכך שבאופן נדיר למדי לז'אנר הכותב מביא כדוגמא את עצמו, ובאינטימיות של התביעה התרבותית למקוריות (וחרדת הכותבים הכרוכה בה) שהיא משקפת. אתם מוזמנים לצטט בפעם הבאה שתתבקשו לחלוק חומרים, או לחילופין, אם תואשמו אי פעם, להצטדק בכך שגם בימי הביניים מחזרו חומרים אקדמיים כאילו אין מחר. אל תשכחו להזכיר איפה קראתם את זה קודם :)
האם דוקטור או עוזר הוראה, המסתיר את הדרשה שיש בלבו או במחברתו או מסרב כאשר ידידו מבקש ממנו לחלוק אותה עמו אף שהוא יודע באופן סביר שיקבלה חזרה ללא פגם, חוטא חטא מוות?
(פתרון:) הסתרת דרשה של פלוני בלבו או במחברתו יכולה להיעשות בשתי צורות: או מתוך קמצנות, וכך אי מסירתה לאחר במקרה שהוא זקוק לה הוא חטא מוות; או מתוך דאגה אנושית לעתיד, וכך אפשר שתהא ללא חטא.
קחו לדוגמא אותי. יש לי שלוש דרשות על צווארי ואולי עליי להכין יותר. אם אני מחזיק בדבר מה מתוך דאגתי לעתיד, כדי שאוכל לחזור אליו אם יהיה צורך, איני סבור שזה רע. אם נשאתי דרשה פרי מאמציי אצל הקרטוזים או במקום אחר שבו היו אנשים מעטים, ואני חושב שבשנה אחרת אוכל להיעזר בדרשה הזו במקרה הצורך, מפני שאולי לא יהיה לי פנאי להכין אחרת, ובאים אליי אנשים שיש להם על כל יום שתיים או שלוש דרשות טובות, אם אינני חולק איתם את הדרשה לבקשתם, איני סבור שזה רע, מפני שאילו הייתי עושה זאת לא הייתי יכול להיעזר בה לאחר מכן, כי הייתי חושש שאפשר יהיה להטיל עליי חרפה כפי שנעשה למורים הגדולים [כאשר אומרים להם] "הבה ואראה לכם במחברתי את כל הדרשה שנשאתם כעת". הדבר מנוגד לכבודו של מעמד המרצים, כלומר שמרצים נושאים דרשות שנמצאות [כבר] במחברות, מזה יש לנו די והותר כיום. לכן, אני אומר שמותר להסתיר מתוך דאגה כזו, כדי שאדם לא יעשה משהו בלתי ראוי ובשל כך מעמדו יוכתם.
היא לא היחידה. זו בהחלט לא הפעם הראשונה שהושבעתי לא לספר על, נאמר, איזה מקור מסעיר שהתגלה באיזה ארכיון (הפרטים טושטשו כמובן. הבטחתי!) ובקרב חוג חברים אחר התפתחו אגדות של ממש על שגיונותיו של אחד שחשש כל כך שיעתיקו את רעיונותיו לפני שיתפרסם המאמר הנחשק, עד לרמת פרנויה מוחלטת. לפעמים קשה לדעת אם זה באמת מגוחך כמו שזה נראה או שאולי יש כאן גרעין של אופטימיות, מין אמונה שפיסות המידע או הרעיונות האלה הם באמת כל כך יקרי ערך שמישהו יטרח לגנוב אותם, שעה שרובנו לפחות נאבקים לשווק את מרכולתנו באין דורש: עוד אחת מהסתירות המשעשעות של הקיום האקדמי. מצד שני, אם אכן צוחק מי שצוחק אחרון וצריך באמת להיזהר, אז המערכת מצטיירת כמופרכת עוד יותר, ודומה לפרדוקס שעליו כתבתי בפוסט הראשון, זה שבו קומץ האנשים היחידים שמתעניינים באותו נושא אזוטרי מצליחים דווקא להעפיל לרמות מופלאות של תיעוב הדדי וחשד.
משהו מן הפחד לאבד איזו בעלות בלעדית על ידע, אותה צורה משונה של רכוש או הון שנרכש במאמץ ונעשה חלק-לא חלק מאיתנו, קיים כנראה אצל כל אחד ברמה כזו או אחרת, ומקיים יחסים אמביולנטים עם התשוקה לחלוק אותו עם אחרים. כשמדובר בידע גואל או בקולגות בשעת צרה, אז בכלל הדילמה נעשית קשה יותר, ובטח כשכבר מדובר בתוצרי עבודה שמשמשים את הכותב ובגניבה של ממש, כמו טקסט כתוב ומוכן, שעלול למצוא את דרכו למקומות בלתי צפויים (ראו מקרה ג'ונה לרר או שרת החינוך הגרמניה). תארו לכם שאתם מרצים ומישהו עוצר אתכם ואומר שאת הקטע הזה בדיוק הוא כבר קרא במקום אחר...
אם אי פעם משהו מהחששות האלה דבק בכם, וגם אם לא, הרי לכם תשובתו של Gervais de Mont Saint-Eloi לשאלה שמישהו זרק לאוויר אי שם בסוף המאה השלוש עשרה, תשובה שהקסימה אותי במיוחד בכך שבאופן נדיר למדי לז'אנר הכותב מביא כדוגמא את עצמו, ובאינטימיות של התביעה התרבותית למקוריות (וחרדת הכותבים הכרוכה בה) שהיא משקפת. אתם מוזמנים לצטט בפעם הבאה שתתבקשו לחלוק חומרים, או לחילופין, אם תואשמו אי פעם, להצטדק בכך שגם בימי הביניים מחזרו חומרים אקדמיים כאילו אין מחר. אל תשכחו להזכיר איפה קראתם את זה קודם :)
קואודליבט מס' 43 (?1282-1291)
(פתרון:) הסתרת דרשה של פלוני בלבו או במחברתו יכולה להיעשות בשתי צורות: או מתוך קמצנות, וכך אי מסירתה לאחר במקרה שהוא זקוק לה הוא חטא מוות; או מתוך דאגה אנושית לעתיד, וכך אפשר שתהא ללא חטא.
קחו לדוגמא אותי. יש לי שלוש דרשות על צווארי ואולי עליי להכין יותר. אם אני מחזיק בדבר מה מתוך דאגתי לעתיד, כדי שאוכל לחזור אליו אם יהיה צורך, איני סבור שזה רע. אם נשאתי דרשה פרי מאמציי אצל הקרטוזים או במקום אחר שבו היו אנשים מעטים, ואני חושב שבשנה אחרת אוכל להיעזר בדרשה הזו במקרה הצורך, מפני שאולי לא יהיה לי פנאי להכין אחרת, ובאים אליי אנשים שיש להם על כל יום שתיים או שלוש דרשות טובות, אם אינני חולק איתם את הדרשה לבקשתם, איני סבור שזה רע, מפני שאילו הייתי עושה זאת לא הייתי יכול להיעזר בה לאחר מכן, כי הייתי חושש שאפשר יהיה להטיל עליי חרפה כפי שנעשה למורים הגדולים [כאשר אומרים להם] "הבה ואראה לכם במחברתי את כל הדרשה שנשאתם כעת". הדבר מנוגד לכבודו של מעמד המרצים, כלומר שמרצים נושאים דרשות שנמצאות [כבר] במחברות, מזה יש לנו די והותר כיום. לכן, אני אומר שמותר להסתיר מתוך דאגה כזו, כדי שאדם לא יעשה משהו בלתי ראוי ובשל כך מעמדו יוכתם.
