ירח

שלשום קלטתי, בעוד אני מנסה להסביר לבני הקט עתיר השאלות (אחד הדברים המעטים שקרו בול בזמן היה פריצת שרשראות שאלות ה"למה" יומיים לפני יום הולדת שלוש), שבעצם אין לי מושג איך להסביר את מופעי הלבנה השונים. כלומר, בעוד שליקויים עוד איכשהו נדמה לי שאני זוכרת, וכל החומר שלמדתי בביולוגיה וכימיה בתיכון דווקא נותר חזק מאד בזכרוני, לא יכולתי לשחזר איפה בעצם מצוי הירח ביחס לכדור הארץ ולשמש בזמן ירח מלא למשל (איכשהו המגה-קוסמוס לא נתפס כחשוב להשכלה הכללית הטכנולוגית מדעית הבסיסית, עד כדי כך שנדמה לי שאפילו ביסודי לא לומדים את זה באופן מסודר. אולי מניחים שבגיל שלוש כבר סוגרים את הפינה הזו?). כיוון שלא נראה לי שאני הבורה היחידה ואף הבכתי עוד כמה אנשים, ובכל זאת, לא מדובר על ננסים או חורים שחורים, כולה משהו שאמורים להבין בפשטות בעזרת מנורת שולחן, זה הזכיר לי שוב עד כמה מגוחכים לפעמים אנשים שגאים כל כך בכמה ש"אנחנו" חכמים יותר מאנשי ימי הביניים. עומדים בגאון על כנף מטוס הקדמה כאילו תכננו אותו בעצמם ובזים לאותם טפשים שלא הבינו, בעוד הם עצמם, איך לומר, לא חולקים באופן אקטיבי את הידע האמור (אבל אם אפשר להרגיש עליון אז למה לא).


מאה 14, מתוך אחד התרגומים ל"תכונות הדברים" של ברתולומיאוס

בעצם, גם אלה שחולקים, נניח בוגרי פיזיקה באוניברסיטה שהופכים להיסטוריוני פיזיקה, כמעט תמיד מתקשים להסתיר את רגשי העליונות או הפטרונות המחוייכת. בעודי תרה אחרי הסברים ביוטיוב ומחפשת אחרי הוראות להכנת דגם פשוט עם הפעוט, שוב נוכחתי כמה קשה היום להבין (כלומר להבין באמת, מבפנים) מה זה למצוא ולבנות גוף ידע כשכל מה שיש זה כמה אנציקלופדיסטים רומים שטרחו למרבה המזל לתת איזה סיכום קצר, מרפרף ולא מחייב שבכלל לא בתחום התמחותם. כמה קשה היה לבחור כמו גרברט אפילו עם גיאומטריה פשוטה במכתבים שלו לתלמידיו, פשוט כי אין מי שיראה לך את זה, אפילו לא מישהו שתוכל אחר כך לחשוב על מה שאמר ולהגיע למסקנה שטעה. כמה קל ללגלג על הפנייה לאוטוריטות ולא לניסיון החושים (עלק) כשיש גוגל. כמה קל לילדים בני שש ב"אריקה לנדאו" שאותם לימדתי פעם בקורס הפילוסוף הקטן (נשבעת שלא אני המצאתי את השם) להרגיש בנים לתרבות עליונה, וכמה הם הופתעו והובכו כשבאחד השיעורים האחרונים עשינו טבלה של "דברים שאני יודע" ו"דברים שאני מאמין", ופתאום המון דברים ובכללם אמיתות אסטרונומיות (שחביבות במיוחד על מחוננים לדורותיהם) נכנסו לקטגוריית האמונה - בדברי ההורים או האנשים שכותבים את הערכים בויקיפדיה...


איזידור, כ"י מהרבע אחרון של המאה האחת עשרה. בחירת צבעים מוזרה, לא?

 

לכתוב ולחשוב

אזהרה! הפוסט הזה לא הולך להיות מדעי במיוחד. כלומר, מבחינה קוגניטיבית וכל זה יש המון מחקר, ויש עוד הרבה מחקר שצריך לעשות ושאת חלקו אני אפילו מתכוונת לקרוא (ולכתוב) בפורמטים משוחררים פחות. כאן בכל מקרה מדובר בהרהורים נטולי הפניות וחסרי אחריות על הממשק האישי.

זה מתחיל בתחושה לא ברורה בידיים, איפשהו ליד הכתף. הן רוצות לזוז ולא יכולות. הן רוצות לכתוב הערה בשוליים, לסמן בקו. לצייר חצים. אבל המשך לא יקבל את זה בהבנה. וכן, יש כל מיני פונקציות שמאפשרות להוסיף הערות, אבל זה לא זה. אני מכורה לעריכה בוורד, אבל הרעיונות הטובים והעריכה האכזרית באים רק על עותק קשיח, עם עפרון או פיילוט ביד (עם סטיק קצת פחות). שיטת המגילה של האינטרנט מטריפה אותי מבחינת אי הנוחות של האוריינטציה - רוצה לדעת איפה אני על הדף, בתוך הספר. מתעבת את ה"דפדוף" האלקטרוני, אפילו בצורותיו שמנסות לחקות את הדפדוף בספר המקורי עד כמה שאפשר.
אחד ממוריי הדגולים בתואר הראשון אמר לנו שאחד הדברים החשובים הוא "רשימות שרושם אדם לעצמו" - אני זוכרת את הניסוח המדויק. ועד עכשיו הדבר שאני הכי אוהבת לעשות במסגרת האקדמית הוא לשבת עם טקסט מקור בפעם הראשונה ולסמן עליו דברים שנראים לי מגניבים, או ראויים לציון, באותו שלב עוברי שבו רק יודעים שמשהו נראה מעניין, או מעורר חשד, אבל עוד לא מחוייבים ממש לחשוב למה הוא נראה ככה, ויש כל מיני עוברי רעיונות שלא באמת צריך להוליד ולטפח ולנסח אותם. רק להשתעשע. בראש לבד זה לא עובד. או למעשה, הפוך ממה שבאודולינו הילד מספר בקטע של הפלימפססט בתחילת הספר, על תגובתו כשהנזיר המטרידן-מינית מציע ללמד אותו גם לכתוב ולא רק לקרוא:

"ואני אמרתי לו מספיק לדעת לקרוא כי ככה אתה לומד מה שאתה לא יודע עדיין אבל אם אתה כותב אתה כותב רק מה שאתה כבר יודע ואם כן חבל ועדיף לי שאני יישאר בלי לדעת לכתוב אבל התחת הוא התחת".

אז לא, יש דברים שאפשר לדעת רק תוך כדי כתיבה. מה שמוזר הוא שמבחינות אחרות המחשב דווקא תופס בלעדיות על חלק מתהליכי הקוגניציה. לכתוב טקסט בעט על דף - כולל לחשוב על הרעיון - קשה עד בלתי אפשרי לי (מלבד כאמור לסכם או לכתוב הערות). והגוגל הוא המשך מושלם לחוסר הזכרון ולחשיבה האסוציאטיבית שלי (כשמדובר בנושאים אזוטריים, כך לפחות נדמה לי עד שיוכח אחרת, הוא לא מוטה לכיוון מודעות בתשלום ושאר מנגנוני שיווק נסתרים. מה כבר אפשר לשווק על פרנציסקנים בימי הביניים?). זה מוביל לקטעים הזויים כמו להדפיס מקור כדי לחשוב עליו ולכתוב הערות; להעתיק את ההערות על קובץ ולנסח על המחשב; להדפיס כדי להבין מה כתבתי, לקלוט את המבנה הכללי ולחשוב על הכל בצורה אחרת - אין לי דרך להסביר את זה - וכולי וכולי.
מבוכה דומה נגרמת לי עם הצורך להחילט על שינויי הפורמט של כתבי היד. מצד אחד יש את הרזולוציה האינסופית של כתב היד עצמו זה עם הקלף והדיו וכל זה. בביקור האחרון החלטתי להתמודד עם מחברת של תלמיד משנות הארבעים של המאה השלוש עשרה שהלך וסיכם בנאמנות קורסים ששמע לאורך שנתיים, מקור יקר מפז. אלא שהפז הזה מועם למדי, שכן לבחור היה כתב יד של צפרדע, כזו שדורכת על יתושים ומועכת אותם. יתושים קטנים מאד. הרבה כסף לא היה לו, ולעומת זאת עיני נץ כנראה שכן היו לו (או שהוא לא תכנן לקרוא את זה אחר כך :))
כתב היד מתחיל בצורה מבטיחה, אבל למרבה הצער, דווקא את סיכומי השיעור הוא כתב בחסכנות מרובה והם נראים ככה:

(ולא, בינתיים אני מצליחה לפענח רק חלק לא מספק מהמלים. כלומר מספיק כדי לדעת שזה חשוב לי - חתיכת משפט כמו "מורה לתיאולוגיה צריך...", אבל בעיקר מלים בודדות שעוד לא מתחברות למשהו קוהרנטי, אבל ההתחלות תמיד קשות, אחר כך יהיה יותר טוב). בכלל מיקרופילמים הם דבר מטעה מבחינת הגודל. הפעם הראשונה שלי שראיתי ספר ולא מיקרופילם הייתה בפדובה, ורק אז קלטתי כמה הספר הוא בעצם קטן: דימוי הגודל שלי הוכתב באופן לא מודע על ידי הגדלות במחשב והמשטחים הנרחבים בדרך כלל שעליהם מקרינה מכונת הפענוח. דבר דומה קרה לי עם הספר הזה. שיערתי שהכ"י עצמו יהיה יותר ברור, אבל מהר מאד גיליתי שאפשר לכתוב מאד מאד קטן. מאד. וההגדלה במחשב דווקא מיטיבה אתי יותר מהמקור. ושלא תחשבו שההחלטה איך לכתוב את הטרנסקריפציה היא פשוטה - דף יהיה צריך להעתיק אחר כך ואי אפשר לתקן יותר מדי בלי ללכלך הכל, אבל לכו אתם תציירו במעבד תמלילים צורות שאתם לא בטוחים בהן, או אפילו סתם לא תתעצלו להשתמש בכתב עילי כשיש קיצור שלא בטוחים מהו).

אחד המקרים הבודדים שממש התרגשתי-הזדהיתי למראה כתב יד - בדרך כלל הרי אין בהם איזה ציורים מרשימים - הייתה כשבפעם הראשונה במהלך הדוקטורט באמת הסתכלתי על מיקרופילמים של התקופה שלי בשיטתיות, וראיתי תרשים, ממש כמו אלה שאני עשיתי כשקראתי את המהדורות המודפסות, שבהן לא היה כמובן זכר לתרשימי שוליים כאלה. כמה שנים אחרי זה כבר חקרתי את העניין יותר בשיטתיות, כדי להבין מה בעצם אנחנו מסוגלים "לראות" יותר בציור, כשהוא מחוץ לראש שלנו. כאן בונבנטורה מסמן בשוליים איך בעצם צריכות להיות בנויות השאלות שלו (בשונה מהטיוטה):

עכשיו מציקה לי היד להוסיף תרשים מהסוג שאני מציירת לעתים קרובות, או להוסיף תמונה של דף שלי ערוך נמרצות עתיר כוכביות וחצים. אבל אין לי כוח ללכת לסורק אז נסיים כאן.

*ובקשה מיוחדת: אם בא לכם לשתף בנפתולי המחשבה והפורמט הייחודיים שלכם, אשמח מאד מאד לקרוא, כאן או במייל.