יום שישי, 13 בדצמבר 2013

גלוסה אנלוגית בעולם דיגיטלי

בשוטטי בין גלוסות קרולינגיות הגעתי לכמה פרוייקטים דיגיטלים משובחים, כמו על מרטיאנוס קפלה למשל, כאלה שמנסים להמיר לטרנסקריפציה דיגיטלית את הצורה הכה מרחבית של הגלוסה, בנסיונות שהם מעניינים כשלעצמם מבחינת ההיסטוריה של הספר (או שמא נאמר, של מצע הטקסט). מעניין שאף אחד בינתיים לא ניסה או הצליח לשמר את תכנון הדף המקורי, רק בתעתיק חפיש (ככה אומרים בעברית "ניתן לחיפוש"?). בין השאר, מצאתי מהדורה של גלוסה ל"אינסטיטציונס גרמטיקה" של פריסקיאנוס שתיגע ללב הקוראים הנאבקים עם הלטינית: המהדירים הגדילו וציינו במהדורה גם את כל הסימנים שבאמצעותם נעזרו הסטודנטים ללטינית שם כדי להבין מי הולך עם מי, מהן היחסות ואיפה לעזאזל נגמר המשפט, ואפילו סיווגו כל סימן והערה כאלו. בעזרת ההערות האלה אפשר להסתכל בכתב היד (שיש אליו כמובן קישור) ולראות איך למשל נקודותיים מתחת למילה "גנוס" ומתחת למילה "דיריבטום" שתי שורות אחריה מסמנות לקורא שהן יחידה אחת, ומעל גנוס גם כתוב "כלומר, יחסת המושא". מתחת למלים אומניס ואלוקוונציה יש נקודה שגם היא מאותתת לקורא שהן "חבילה" אחת (כן, זוהי שוב חיבתי לדימויי האריזות והחבילות בפענוח משפטים סבוכים).



מקווה שזה יוצא אצלכם מספיק גדול כדי להבחין. אם לא, אתם מוזמנים לבחון את הדף עצמו בהגדלה משכרת.

 

יום שלישי, 3 בדצמבר 2013

זמנים

באחת הרשומות הראשונות הרהרתי כאן על כתיבה אקדמית "זהותית" - יהודים כותבים על יהודים, נשים על נשים וכיוצא בזה, ועל הכוחות שמעצבים את הנטיה הזו, שיש בה מן הטוב ומן הרע. והנה, נחתה הבוקר בתיבת הדואר שלי הודעה משמחת על גליון חדש של זמנים שמוקדש כל כולו לימי הביניים. כל כולו דוגמא מובהקת ומבהיקה לעניין, אפילו סטראוטיפית. מבחינה מגדרית - בקובץ המיוחד תשעה כותבים, מתוכם אשה אחת. האשה (שולה שחר) כותבת על נשים מדריכות נשים. בחלק הלא ימי ביניימי חלוקת העבודה נשארת - טל קוגמן כותבת על המשפחה. בביקורות הספרים הספר הנבחר נכתב על ידי אשה ומסוקר על ידי אשה. מה הנושא? ניחשתם נכון. רק שרון גבע מקלקלת את השורה. מבחינת ערבים-יהודים המצב דומה: מבין התשעה, גבר ערבי אחד (מוחמד אבו סמרה), שכותב על הקוראן. כך או כך, המאמרים נשמעים מעניינים ביותר!

קובץ מיוחד: ימי-הביניים – מזרח ומערב

עורכים-אורחים : אבנר גלעדי ויוסי ציגלר

אבנר גלעדי ויוסי ציגלר /  הקדמה: קווים מקבילים ונקודות מפגש

יצחק חן / על החיים ועל המוות : חזיונו של ברונטוס

תעודה: בשם האל, כאן מתחיל חזיונו של הנזיר החסוד ברונטוס 

אלון קול / התגובה על קרב פואטייה: זהות צרפתית בכתיבה הפוליטית בראשית מלחמת מאה השנים

קובי יוסף / שמותיהם של הממלוכים: קבוצות אתניות וסולידריות אתנית בתקופת הסולטנות הממלוכית

יונתן רובין / פעילות אינטלקטואלית בממלכת ירושלים הצלבנית

מיכה פרי / שטרות היהודים מאנגליה בימי-הביניים: מציאות ודימוי

שולמית שחר / נשים מדריכות נשים

מוחמד אבו סמרה / שימור הקוראן בכתב: סוגיה קדומה, פרשנות מודרנית  

------

כריסטופר בלאק / יחסים בין-דתיים וחציית גבולות דרך האינקוויזיציה האיטלקית

טל קוגמן / משפחה בהתכתבות: המשפחה האשכנזית באגרונים מן המאות השמונה-

עשרה והתשע-עשרה

ביקורת ספרים

דבורה ברנשטיין על מרגלית שילה, המאבק על הקול: נשות היישוב וזכות הבחירה 1917 – 1926

שרון גבע על עמוס גולדברג, טראומה בגוף ראשון: כתיבת יומנים בתקופת השואה

 
  

יום שני, 2 בדצמבר 2013

אנחנו

עורכים, ואנשים כותבים וקוראים בכלל, נוטים להתייחס ברצינות תהומית ומצחיקה כשלעצמה לשיפוטים של עצמם לגבי איך ראוי ואיך לא ראוי לכתוב מבחינה סגנונית ואף להגן עליהם בלהט בלתי מצוי. לפני כבר כמה שנים טובות סייעתי בתרגום הספר פילוסופיה של ימי הביניים של אנתוני קני (הוצאת ספרי עליית הגג, אשר זמנה בידה מאז זכויות הארי פוטר בידה, והיא נוטה להשאיר ספרים מתורגמים וערוכים בעליית הגג עד שתגיע שעת חסד. אפילו לא בדקתי אם כבר הוציאו את הספר), ואני עוד זוכרת את ההתכתבות הנרגשת ביני ובין המתרגם לאנגלית על כל מיני "זה נשמע לי טוב" "זה לא נשמע לי טוב". בשלב מסוים שנינו הבנו שתחושת הבטחון המוחלט שיש לכל אחד בשפתו גורמת לעתים לבטחון יתר בגבולות הנזילים יותר של השימוש הנאות, אף שאנחנו מסרבים להכיר בכך). כשתרגמתי את אוטופיה, בכלל. כל פעם מחדש שקראתי אחרי הפסקה של כמה ימים הזדעזעתי מכמה שזה נשמע "תרגומית"; כל פעם אחרי בהייה קלה וחזרה על המשפט באוזניי הפנימיות הוא כבר נשמע לי טוב. מתכון לא רע לערעור. 
אחד הדברים שמקפיצים אקדמאים מסוימים במדעי הרוח האינדיבידואליסטים הוא השימוש ב"אנחנו", שימוש שאני דווקא מחבבת למדי, וחטפתי עליו לא מעט, ממרצים שבדקו עבודות ועד עורכים שהחליפו אותו ב"אני" באקט אירוני במיוחד, כך שבכל הפעמים בהם "אני" דוברת בעוז בקול ברור, זו דווקא לא אני, אלא אותו עורך אלמוני. אבל מי הם אנחנו בעצם?  ("אתה והתולעים?" נהגו פעם לומר הילדים החוכמולוגים לכל מי שהביע בטעות תחושת סולידריות והשתייכות תמימה) בפרט במדעי הרוח, בהם בדרך כלל מצווים אנו לחקור ולכתוב בדד, אם תפנו פעם למישהו ותציעו לכתוב מאמר ביחד, הסיכוי שתענו הוא לא אפסי, אבל קטן למדי, מניסיון, ואין לי ספק שחלק מהסולדים מה"אנחנו" סולדים גם מאנחנו
רוב הסולדים, כך נדמה לי, חושדים שהמקור הוא זה של הלטינית של העת העתיקה המאוחרת. אי שם במאה השלישית התחילו הקיסרים הרומים, ודי מהר אחריהם האצילים ואחריהם כבר כולם, להתייחס לעצמם כ"אנחנו", והאפיפיור והמלכים והבישופים אחריו, שלא לדבר על הויקטורינים. זהו מה שידוע כ pluralis maiestatis או כ- Royal we.  לא מזמן עיינתי שוב בשני ספרים קלאסיים על ימי הביניים ("תבונה וחברה" של מאריי ו"התעצבותה של חברה רודפת" של מור, אם אתם מתעקשים), ושמחתי לגלות שם שגם הם משתמשים ב"אנחנו" בלי שהשיגה אותם ידם הארוכה של העורכים. הרהרתי שוב במה שגורם לי עצמי לחזור שוב ושוב אל הצורה הזו, והבנתי. מקורה רחוק מן המלכות כמרחק אתון תועה. אין בה גם "אני בשם המחקר לאורך הדורות". זהו פשוט האנחנו של מדריכי הטיולים הנלהבים: "הנה מימין אנחנו רואים את המהלך הרעיוני הנהדר ההוא", "שימו לב, גם אתה שמחפש את הסנדויץ' בתיק, הבט: אם מקודם ראינו את סימון מטורנה משווה את הפרסונה והפרופייטס, כאן אנחנו צופים בהיפוך מושלם של המשמעות הטריניטרית. מיד נפנה שמאלה ונגלה שוב את אותו טיעון עיקש. בואו אחריי".  ביטוי לניסיון לדבר אל מישהו ולגרום לו לחוות יחד איתך, לראות משהו יפה, להבין משהו יחד. והאם זה לא כל העניין שבשבילו אנחנו פה בעצם?
 
חג חנוכה שמח לכולנו!