עורכים, ואנשים כותבים וקוראים בכלל, נוטים להתייחס ברצינות תהומית ומצחיקה כשלעצמה לשיפוטים של עצמם לגבי איך ראוי ואיך לא ראוי לכתוב מבחינה סגנונית ואף להגן עליהם בלהט בלתי מצוי. לפני כבר כמה שנים טובות סייעתי בתרגום הספר פילוסופיה של ימי הביניים של אנתוני קני (הוצאת ספרי עליית הגג, אשר זמנה בידה מאז זכויות הארי פוטר בידה, והיא נוטה להשאיר ספרים מתורגמים וערוכים בעליית הגג עד שתגיע שעת חסד. אפילו לא בדקתי אם כבר הוציאו את הספר), ואני עוד זוכרת את ההתכתבות הנרגשת ביני ובין המתרגם לאנגלית על כל מיני "זה נשמע לי טוב" "זה לא נשמע לי טוב". בשלב מסוים שנינו הבנו שתחושת הבטחון המוחלט שיש לכל אחד בשפתו גורמת לעתים לבטחון יתר בגבולות הנזילים יותר של השימוש הנאות, אף שאנחנו מסרבים להכיר בכך). כשתרגמתי את אוטופיה, בכלל. כל פעם מחדש שקראתי אחרי הפסקה של כמה ימים הזדעזעתי מכמה שזה נשמע "תרגומית"; כל פעם אחרי בהייה קלה וחזרה על המשפט באוזניי הפנימיות הוא כבר נשמע לי טוב. מתכון לא רע לערעור.
אחד הדברים שמקפיצים אקדמאים מסוימים במדעי הרוח האינדיבידואליסטים הוא השימוש ב"אנחנו", שימוש שאני דווקא מחבבת למדי, וחטפתי עליו לא מעט, ממרצים שבדקו עבודות ועד עורכים שהחליפו אותו ב"אני" באקט אירוני במיוחד, כך שבכל הפעמים בהם "אני" דוברת בעוז בקול ברור, זו דווקא לא אני, אלא אותו עורך אלמוני. אבל מי הם אנחנו בעצם? ("אתה והתולעים?" נהגו פעם לומר הילדים החוכמולוגים לכל מי שהביע בטעות תחושת סולידריות והשתייכות תמימה) בפרט במדעי הרוח, בהם בדרך כלל מצווים אנו לחקור ולכתוב בדד, אם תפנו פעם למישהו ותציעו לכתוב מאמר ביחד, הסיכוי שתענו הוא לא אפסי, אבל קטן למדי, מניסיון, ואין לי ספק שחלק מהסולדים מה"אנחנו" סולדים גם מאנחנו
רוב הסולדים, כך נדמה לי, חושדים שהמקור הוא זה של הלטינית של העת העתיקה המאוחרת. אי שם במאה השלישית התחילו הקיסרים הרומים, ודי מהר אחריהם האצילים ואחריהם כבר כולם, להתייחס לעצמם כ"אנחנו", והאפיפיור והמלכים והבישופים אחריו, שלא לדבר על הויקטורינים. זהו מה שידוע כ pluralis maiestatis או כ- Royal we. לא מזמן עיינתי שוב בשני ספרים קלאסיים על ימי הביניים ("תבונה וחברה" של מאריי ו"התעצבותה של חברה רודפת" של מור, אם אתם מתעקשים), ושמחתי לגלות שם שגם הם משתמשים ב"אנחנו" בלי שהשיגה אותם ידם הארוכה של העורכים. הרהרתי שוב במה שגורם לי עצמי לחזור שוב ושוב אל הצורה הזו, והבנתי. מקורה רחוק מן המלכות כמרחק אתון תועה. אין בה גם "אני בשם המחקר לאורך הדורות". זהו פשוט האנחנו של מדריכי הטיולים הנלהבים: "הנה מימין אנחנו רואים את המהלך הרעיוני הנהדר ההוא", "שימו לב, גם אתה שמחפש את הסנדויץ' בתיק, הבט: אם מקודם ראינו את סימון מטורנה משווה את הפרסונה והפרופייטס, כאן אנחנו צופים בהיפוך מושלם של המשמעות הטריניטרית. מיד נפנה שמאלה ונגלה שוב את אותו טיעון עיקש. בואו אחריי". ביטוי לניסיון לדבר אל מישהו ולגרום לו לחוות יחד איתך, לראות משהו יפה, להבין משהו יחד. והאם זה לא כל העניין שבשבילו אנחנו פה בעצם?
אחד הדברים שמקפיצים אקדמאים מסוימים במדעי הרוח האינדיבידואליסטים הוא השימוש ב"אנחנו", שימוש שאני דווקא מחבבת למדי, וחטפתי עליו לא מעט, ממרצים שבדקו עבודות ועד עורכים שהחליפו אותו ב"אני" באקט אירוני במיוחד, כך שבכל הפעמים בהם "אני" דוברת בעוז בקול ברור, זו דווקא לא אני, אלא אותו עורך אלמוני. אבל מי הם אנחנו בעצם? ("אתה והתולעים?" נהגו פעם לומר הילדים החוכמולוגים לכל מי שהביע בטעות תחושת סולידריות והשתייכות תמימה) בפרט במדעי הרוח, בהם בדרך כלל מצווים אנו לחקור ולכתוב בדד, אם תפנו פעם למישהו ותציעו לכתוב מאמר ביחד, הסיכוי שתענו הוא לא אפסי, אבל קטן למדי, מניסיון, ואין לי ספק שחלק מהסולדים מה"אנחנו" סולדים גם מאנחנו
רוב הסולדים, כך נדמה לי, חושדים שהמקור הוא זה של הלטינית של העת העתיקה המאוחרת. אי שם במאה השלישית התחילו הקיסרים הרומים, ודי מהר אחריהם האצילים ואחריהם כבר כולם, להתייחס לעצמם כ"אנחנו", והאפיפיור והמלכים והבישופים אחריו, שלא לדבר על הויקטורינים. זהו מה שידוע כ pluralis maiestatis או כ- Royal we. לא מזמן עיינתי שוב בשני ספרים קלאסיים על ימי הביניים ("תבונה וחברה" של מאריי ו"התעצבותה של חברה רודפת" של מור, אם אתם מתעקשים), ושמחתי לגלות שם שגם הם משתמשים ב"אנחנו" בלי שהשיגה אותם ידם הארוכה של העורכים. הרהרתי שוב במה שגורם לי עצמי לחזור שוב ושוב אל הצורה הזו, והבנתי. מקורה רחוק מן המלכות כמרחק אתון תועה. אין בה גם "אני בשם המחקר לאורך הדורות". זהו פשוט האנחנו של מדריכי הטיולים הנלהבים: "הנה מימין אנחנו רואים את המהלך הרעיוני הנהדר ההוא", "שימו לב, גם אתה שמחפש את הסנדויץ' בתיק, הבט: אם מקודם ראינו את סימון מטורנה משווה את הפרסונה והפרופייטס, כאן אנחנו צופים בהיפוך מושלם של המשמעות הטריניטרית. מיד נפנה שמאלה ונגלה שוב את אותו טיעון עיקש. בואו אחריי". ביטוי לניסיון לדבר אל מישהו ולגרום לו לחוות יחד איתך, לראות משהו יפה, להבין משהו יחד. והאם זה לא כל העניין שבשבילו אנחנו פה בעצם?
חג חנוכה שמח לכולנו!
נפלא ומדויק. מטאפורת מדריך הטיולים מתארת בדיוק את רגשותי ביחס לשימוש במלה "אנחנו".
השבמחקמצד שני, ביושבי כעורכת גם אני מנפה את המלה הזאת מטקסטים אקדמיים לעתים קרובות. למה? כי לפעמים המלה "אנחנו" מסתירה הכללה לא מבוססת או אמירה גורפת שמתחזה לקונסנזוס, או סתם פמיליאריות יתר שמקומה לא יכירנה בסוגה האקדמית הקרירה והמרוחקת. חבל, אבל לרוב זה המצב (אלא אם מדובר בכותבים מחוננים במיוחד שמותר להם).