מיתר יחיד (ב)

מבעוד מועד ביקשתי את ירון לצלם את התהליך עבור באי הבלוג. הוא מצדו, מעצב מוצר לשעבר ובעל חוש אסתטי מושחז, שלח לי את סט התמונות המעוצבות לעילא הבא:

העץ

 

 

כל הדרך הביתה נורא התרגשתי ושיחקתי עם הגשר הנייד של המונוקורד כל הזמן, מנסה למצוא את האוקטבה (אמצע המיתר, שאפשר גם למצוא אם מצליחים להביא את הגשר לנקודה שבה המיתר משני הצדדים משמיע צליל זהה). אלא שעכשיו הגיע התפקיד שלי - לסמן עליו את האותיות המציינות את התווים במרחקים הנכונים לפי ההוראות בטקסט - לחלק את הקו המקביל למיתר לתשע, אחר כך שוב לתשע, לארבע וכולי. נשמע קל? לפיתגוראיות ולמשבר האפלטוני של המתימטיקה והעולם יוקדש הפוסט הבא.
 

מיתר יחיד (א)

הן בחיי והן בעיסוקי האקדמי, אני תוהה לא מעט על המדרגות הרבות, או הגוונים השונים של ההבנה שאנחנו מתנסים בהן. מתי אנחנו מבינים משהו באמת עד העצם, מתי זה קצת יותר מרחף כזה, לא ממש נדבק, מרגיש שהובן רק ב"כאילו" (מישהו אמר שיעורי ביאיי בפילוסופיה?), ומתי דוגמא קולעת פתאם מסירה עוד וילון ממקום שנראה היה כבר בהיר וגלוי, מגלה שאפשר אפילו יותר. כשלימדתי חשבון הייתי מגלה שוב ושוב כמה דקויות עוברות בין להבין משהו ועד ליישם אותו באופן פעיל ברמות שונות של העמקה. יפה במיוחד המקרה של השיטה העשרונית, לראות את המרחב שמשתרע בין מי שמעבירים מיכנית את ה"אחד" למעלה בלי להבין על מה ולמה לבין ההבנה שוב ברמה אחרת כשמגיעים ללמוד בסיסים. למעשה, נדמה לי שהפעם הראשונה שבה ממש חוויתי את ההנאה המתימטית של פתיחת עוד שער של הבנה הייתה אי אז בכיתה ז - רק אחרי תרגול של יישום של השיטה בוריאציות אחרות - רק אז, הבנתי "עד העצם" איך המערכת הזו עובדת.
וילון כזה הוסר אצלי לאחרונה במהלך פרוייקט מגניב ביותר שהעסיק אותי לסירוגין בשעות הלילה של החודשיים האחרונים. בסמסטר הבא (זהירות ספוילר) אני מתכננת שיעור אחד או שניים שיעסקו בשימוש בעזרים ויזואלים, כלים ומשחקים לצורך הוראה שנולדו במסגרת החידושים הפדגוגיים של המאה האחת עשרה. במקביל, רציתי ללמד טקסט כלשהו מהקואדריויום. מהון להון, הוחלט להקדיש שיעור להוראת מוסיקה ושירה. בחרתי באחד הטקסטים הבסיסיים שמכוונים לתלמיד ההדיוט המוחלט. שם, כך התברר מקץ רגע, המורה והתלמיד ישובים לצד מונוקורד והמורה מדגים עליו איך בעצם אפשר ללמוד מזמורים בעזרת מורה מיכני, כזה שלא מצליף, פנוי תמיד, ואפילו שר בצורה יותר מדוייקת את המנגינה. כמו המורה הטוב ביותר, בשלב מסוים התלמיד יכול להפסיק להעזר בו לחלוטין ולקרוא בסולפז' מזמורים ממראה עיניים בלבד. אכן פלא של ממש, סולפז', שלפעמים גם תלמידי אקדמיה מתקשים לבצע כהלכה.
ובכן, החלטתי, אם לשחזר שיעור, צריך גם מונוקורד. (ובכלל, יהיה אירוני למדי לדבר על שימוש בעזרים בהוראה אבל ללמד בעצמי בלי כאלה, לא?). בן זוגי שיחיה מנוי על רשימת תפוצה של סצנת המוסיקה העתיקה בישראל, וכיוון אותי חיש קל לאדם המתאים. אמנם, בהתחלה אפילו חשבתי לבנות בעצמי - בסך הכל, לפי הטקסט כל מה שהייתי צריכה זה קופסה מוארכת עם מיתר - אבל אחרי שראיתי את העבודות של ירון נאור נשביתי ביופי שלהן.

ירון עם כלי ששוחזר היסטורית אחד לאחד, כולל סוגי הדבק

אחרי שיחת טלפון קצרה בה התברר מעבר לכל ספק שאכן זה האיש הנכון, נסענו לבת חפר, שם יושב ירון ובונה עודים, לאוטות, וכלי מיתר מסוגים שונים ומשונים. התברר אפילו שבנה כזה בעבר עבור מרפאים באמצעות תדרים או משהו מעין זה...

בסלון של ירון

ירון בסדנה

ירון היה נלהב כמעט כמוני ומיד צייר סקיצה והמליץ על סוגי עץ ומיתר. אני הנהנתי והעמדתי פנים שאני תורמת לשיחה.  היה ברור שהעסק בידיים טובות.

כעבור ימים מספר כבר קיבלתי סרטון הדגמה קצר והתבקשתי לאשר לצבוע בלכה. אישרתי מיד, ברור.

(המשך יבוא...)