וזה שלא העז לשאול: על הגביע הקדוש של השאלה

את הדיון ביציאת מצרים מתניע הצעיר שבחבורה שמעז לתהות בקול, מודה שנתקל בקושי לא פתור. למה בעצם שונה הארוחה הזו מאחרות?
האם הקושי והשאלה עומדים בראשית החקירה ומנחים אותה ביד בוטחת לאורך הדרך? "מה שאלת המחקר שלך" הייתה אחת מהשאלות השנואות עליי בלימודים ובמחקר שאחריהם, שנייה רק ל"איך מתקדם הדוקטורט" המיתולוגית. פעם שנאתי אותה שנאה משובצת רגשי אשם, אחר כך למדתי להתעלם, או להמציא שאלות כדי שיעזבו אותי להיתקל בדברים בשקט תוך שיטוט, שהרי הצעות מחקר מתעבות, ביסודן, שיטוט, ואולי בגלל זה הן מתעקשות כל כך על שאלות.
סטודנטים שמגלים סימני מצוקה כי עוד לא מצאו את הגביע הקדוש של שאלת המחקר כפי שלימדו אותם אני מלמדת בסתר להתחמק, ומגלה שפעמים רבות את השאלה מגלים לקראת הסוף, לעתים אחרי מחצית הדרך. לאט לאט או באבחת פתאום מסתמן מעגל בהיר כסוף סביב המשהו הזה שהתגבש, מה שנוצר הופך לתשובה לשאלה שלא ידענו ששאלנו בעצם כל הדרך. הכתיבה בחלק גדול מהזמן אינה מסע בעקבות תשובה, אלא הדרך לגלות את השאלות בתוכנו.
ובעצם, יש כל כך הרבה שאלות מסביב. רוב הזמן אנחנו מדחיקים אותן, ורק כשאנחנו מדברים עם מי שלא בסוד הנושא המסוים הנחקר והוא שואל שאלת תם מתחוור לנו שגם אנחנו, בעצם, לא יודעים את התשובה. אולי כי פחדנו לשאול אפילו את עצמנו תוהים כל הזמן אם השאלה לא בנאלית (והתשובות עוד יותר), או מאולצת מדי. 

כולם, כמעט, מכירים את הגביע הקדוש. מעט יודעים שהקושי לשאול נעוץ בלב הסיפור, עוד מהפעם הראשונה שהועלה על הכתב, ואולי בכלל רק נהגה. הראשון שמספר על הגראל הוא כרטיין דה טרואה, מספר מופלא מן המאה השתים עשרה שטווה הרפתקאות רומנטיות ופסיכולוגיות שכמותן טרם הושרו או נכתבו לפניו. "פרסיבל", או "סיפורו של הגראל" היה חיבורו האחרון, אותו לא סיים אותו מעולם. יש בסיפור אירועים ועלילות רבות אבל בגראל תלויה התפתחותה הפסיכולוגית של הדמות הראשית, ממש כשם שלנסלוט הוא האביר על העגלה, משום שהרגע המכונן עבורו היה לוותר על כבודו כאביר ולקפוץ על העגלה המשפילה עבור אהובתו. איפשהו בהרפתקאות הגביע הקדוש לאורך מאות השנים העיקר נשכח: והעיקר הוא פרסיבל והחינוך שמכשיל אותו מלשאול.

אמו של פרסיבל, למודת שכול, ניסתה להרחיק אותו מהאבירות ככל יכולתה. זה לא הצליח, כמובן. יום אחד פגש פרסיבל הנער באבירים ביער, נשבה בקסמיהם ואמר בלבו להפוך לאביר ויהי מה. לאחר שעשה מעצמו צחוק בחצרו של ארתור, הגיע לטירה בה לימד אותו אציל זקן את הלכות האבירות והלחימה והפך אותו לאביר, ובשלב כלשהו בעלילותיו, פוגש פרסיבל דייג, ולשאלתו של זה, מנחה אותו כיצד להגיע לטירה הקרובה.
פרסיבל זוכה בטירה לאירוח חם ונדיב מאין כמותו, ומקבל ממארחו בגדים מרהיבים וחרב מעוטרת ומופלאה. שעה שהוא מתחמם ליד האח באולם הנאה ומתרווח על הספה עם מארחיו, יוצא מאחד החדרים נער וחנית בידו ועובר לפניהם. בקצה החנית תלויה טיפת דם אדומה. היא נושרת היישר  אל כף ידו של האורח. פרסיבל נמלא פליאה אבל זוכר את דברי האביר הזקן שהנחה אותו לא להכביד על סביבתו בדיבורים ובשאלות ומוותר. מיד אחרי הנער מופיעים נערים המחזיקים מנורות קנים גדולות ומאירות, ואחריהם נערה המחזיקה גראל - כלי קיבול כלשהו עשוי זהב משובח ועמוס באבני חן יקרות. אורם מחוויר לעומתו ככוכבים עם עלות השמש. גם הקבוצה הזו חולפת ונעלמת באחד החדרים.
האורח שלנו ממשיך לתמוה, אבל לא מעלה את השאלה - למי מוגש הכלי הזה - על בדל שפתיו. שוב נערך השולחן. שוב עוברת התהלוכה הקטנה. ושוב, פרסיבל לא מעז לשאול, אלא מחליט לדחות את זה לבוקר, כשהוא מתרכז בסעודה. שולחן עורך, אתם יודעים. בתום הארוחה המארח החלש נישא למיטתו על ידי משרתיו - עוד כשפרסיבל הגיע התנצל שלא יוכל לקום ולברך אותו וכעת הוא נראה אף עצוב, חולה וזקן יותר. המשרתים דואגים לכל מחסורו של פרסיבל ולבסוף משכיבים אותו לישון במיטה מפוארת.
אבל הססנות ודחיינות עולות ביוקר. פרסיבל האומלל מתעורר אל טירת רפאים. אין בה איש. דלתות החדרים נעולות והוא מתדפק עליהן לשווא. כשהוא יוצא לבסוף ועובר את הגשר, מישהו - מי? -מרים את הגשר חזרה. אך אין קול ואין עונה לקריאתו. יעברו עוד הרפתקאות רבות עד שתגיע ההזדמנות הבאה לשאול ולהציל את המלך הדייג ובמובן מסוים - את העולם. גאולת המלך הדייג וגאולת כולם תלויה אפוא ביכולתו של פרסיבל לגבור על נימוסיו הטובים ולשאול. ואולי בכלל האומץ להתפלא בקול רם הוא הגביע האמיתי. או כמו שאומר עמיתי דרור ורמן: שאלת המחקר הטובה ביותר היא "מה לעזאזל?..."

הנה עוד מה לעזאזל אחד: מה הקשר בין השיר הזה של ביונסה וג'יי זי להולי גרייל?

משחקי הכס ויער השבילים המתפצלים

אז רבים וטובים כבר סיפרו על מקורות ההשראה ההיסטורים לאירועים המתוארים במשחקי הכס, אבל נדמה לי שעוד לא דיברו על משהו אחר ששייך לנהרות התת קרקעיים והחמקמקים יותר של משחקי הצורות הספרותיות של ימי הביניים ששימשו בגלוי או בהסתר השראה לא פחותה מאשר האירועים, ואולי יותר. 

העונה הראשונה של משחקי הכס הייתה כבר ממש מזמן, אבל אני זוכרת שאחד הדברים שהכי הטריפו אותי בה, מלבד החיבה היתרה לאלימות של היוצרים, זה ההתקדמות האטית של העלילה, או בעצם - העלילות. לעתים זה נראה כמו משחק רב משתתפים של סולמות ונחשים שבו עד שעובר סיבוב אחד שבו כל דמות עושה צעד אחד כבר נגמר פרק של שעה. כל פעם ששתי דמויות נפרדות זו מזו ליד הנהר בוקע עוד קו עלילה מהביצה, והפקעת נעשית סבוכה עוד יותר. אז עוד לא נכנסתי בעצמי ליער הארתוריאני. אבל בשנים שחלפו הסתובבתי לי ככה בשוליו, וגיליתי שהטכניקה הזו עצמה ממש נולדה בתקופה החביבה עלי, ראשית המאה השלוש עשרה. אז לדבר הזה בדיוק, שבו יש המון קווי עלילה שנעלמים ושבים קוראים שזירה או , interlacement/interlace בלעז. אחרי סצנה במקום אחד אומר המספר, "ועכשיו נשאיר את חבורת העלמות הנחמדות על השביל ביער [נפגוש אותן שוב אגב עוד 68 פרקים] והסיפור יעבור לאביר עם השריון הלבן [שאותו עזבנו לפני מי זוכר בכלל כמה פרקים, ונגלה מי הוא עוד המון המון זמן].  

הטכניקה הזו הומצאה ממש יחד עם המצאת הפרוזה במערב. כלומר, לא שלא היו קודם סיפורים, או כרוניקות, שהן מקור גלוי לסוגה המוזרה הזו, אבל סיפורי עלילה בדיוניים היו כמעט תמיד בחרוזים, רמז לכך ששרו אותם פעם פעם בעל פה. ואז יום אחד איפשהו בעשור הראשון או השני של המאה השלוש עשרה, חשב לו צרפתי אלמוני שמספיק כבר עם כל הנרטיבים הבודדים שמסתובבים להם ביער, על האביר הזה או האביר ההוא שכולם קשורים אחד לשני באופן רופף קשות, וגם לארתור. המחבר האלמוני שלנו יחד עם עוד כמה לאורך העשורים הבאים יצרו את הסייקל הראשון בהיסטוריה של הספרות: מחזור סיפורי בפרוזה, ארוך ארוך ארוך, שמתחיל עם ישו יוסף הרמתי והגביע המדובר, ממשיך עם מרלין, ארתור, גוש עצום של סיפורים סביב לנסלוט, החיפוש אחרי הגביע הקדוש, ומסתיים עם מותו של ארתור. הביבליה כולה יותר קצרה מהפרויקט הזה, והרבה פחות מסובכת. המוני סצנות וגיבורים מטיילים בסבך, ענקים, גמדים, טירות מכושפות, פיות (לא הסוג המעופף הנוצץ, אלא מורגן-לה-פה סטייל). ניסיון לתאר עולם גדוש - את עולם הפנטזיה הספרותי שבו חיו הדמויות של המאה השתים עשרה ובחלקים ממנו הסתובבו עוד בעבר העל-פה-אי של מאות קדומות יותר. עולם של סיפורים משתלבים ומתמזגים שאינו קווי אף שיש בו קו עלילה גדול מאד שממנו מתפצלים ושבים לסירוגין, אבל איפשהו בעומק הוא ממשיך לפעום. 

הפרוייקט הזה מנסה לעקוב רק אחרי החלק המרכזי והמוקדם ביותר של הסייקל, הלנסלוט-גראל ולמפות את האיורים הרבים ששולבו בכתבי היד שלו

וזו עדיין חידה בעיניי, אולי החידה הבאה שאנסה לפתור: מה פשר התופעה התרבותית המשונה הזו. איך יוצרים קורא שלא מתעצבן על כך שהאביר האדום שנפצע בראשו יוזכר שוב רק אחרי מאה עמודים (ובכלל ממשיכה לקרוא אחרי כל כך הרבה פיתולים. אני בעונה הקודמת כבר נצנצתי בחלקים נרחבים). איך מייצרים צופים להוטים שמצליחים לעקוב אחרי כל החוטים ולא להתעצבן כמוני על זה שהעלילה כולה מתקדמת בצעדי צב, ולמה לעשות את זה בכלל?