על לבטיו של הסטודנט לתארים מתקדמים

האוניברסיטה הימי ביניימית, כמו זו שלנו, בנויה על מתח מתמיד בין התנועה החוצה - הכשרת התלמידים המתחילים והמתקדמים על מנת שיעזבו אותה וייצאו להשתמש בידע שלהם בעולם, ללמד בבתי ספר אזוריים או לעסוק במקצועות שרכשו, ובין התנועה הפנימית - ההתקדמות בתוך האקדמיה אל עבר תארים גבוהים יותר. עבור תלמידים ומורים רבים לתיאולוגיה זו הייתה סוגיה מוסרית חריפה, אישית ומחבטת נפש: כלום מוטב לצאת להטיף או לשמש כמורים בכנסייה רחוקה, ללמד ילדים צעירים אך להציל נפשות? או שמא להישאר באקדמיה? אנרי מגנט, תיאולוג פריזאי מסוף המאה ה-13 נדרש לסוגיה הזו באופן אנליטי מרתק, כשהוא לוקח בחשבון את נטיית הלב והכשרון, ושוקל סוגיות כאובות כמו החשש שאנו תופסים את מקומם של אנשים טובים יותר (ושיעירו לנו על כך), וחוסר הוודאות של השואף לתואר הדוקטור באשר לעתיד.  

אנרי מגנט, שאלה 35 מתוך קואודליבט 1 (שנת 1279)

האם למי שכבר הוכשר דיו מוטב להישאר בסטודיום מתוך תקווה להתקדם בו, מאשר ללכת להביא מזור לנשמות?

נטען ראשית שמוטב ללכת להביא מזור לנפשות מאשר להישאר בסטודיום, מפני שנאמר בספר בן סירא "כל מה שבידך לעשות עליך לעשות מיד". הדבר נאמר במיוחד לגבי הבאת מזור לנפשות, לדברי אוגוסטינוס: "האיש המוכשר יותר לאהבת האל הוא המושך רבים אל אהבת האל." את זה יכול לעשות כל מי שהוכשר דיו. ולפיכך וגו'

כנגד עומד המנהג המקובל.

פתרון:

יש לומר לגבי זה, שיש להניח כאן שהאדם מוכשר לשני הדברים, הן להצלחה בלימודים, אם יתמיד, והן לקידום נפשות, אם יעשה זאת. שכן מי שמוכשר לטיפול בנפשות אך לא להצלחה בלימודיו יפעל לשווא אם יפנה ללימודים. וההיפך: מי שמוכשר ללימודים אך אינו מוכשר לטיפול בנפשות, טוב יעשה אם יעבור ללימודים, כדי שילמד את הדברים שבאמצעותם ייעשה מתאים להבאת מזור לנפשות.

בהנחה אפוא שהאדם מתאים דיו לשניהם, אז יש להבחין, הן מצד האדם הבוחר והן מצד הדבר הנבחר.

ראשית, מצד הבוחר. או שהוא מתאים באופן שווה ומוכשר באופן שווה להצלחה עבור עצמו ועבור הכנסייה במצב האחד ובאחר, או שהוא מתאים יותר ומוכשר יותר להצלחה במצב אחד יותר מאשר באחר. שהרי החסדים נחלקים והתפקידים נחלקים לכל אחד להועיל, כפי שקובע השליח באגרת ראשונה אל הקורינתים 12. כעת, כפי שאומר הפילוסוף [אריסטו] בספר הראשון של הפוליטיקה, וכפי שאומר אפלטון בספר הראשון של הטימאיוס, המצב הטוב ביותר של הרפובליקה הוא כאשר כל אחד מצוי וממלא את התפקיד המתאים לו ביותר, מפני שבו הוא יכול להצליח באופן המיטבי הן עבור עצמו והן עבור האחרים. במקרה שבו אדם מוכשר יותר לאחד מאשר לאחר, הפתרון פשוט, מפני שלזה שמוכשר יותר ללימודים ומתאים יותר יהיה טוב יותר להישאר בסטודיום בתקווה להצלחה ומוטב שיבחר בכך, ולאחר, הנותר. שכן אז כל אחד מהם יכול להועיל יותר לעצמו ולאחרים.

ואולם, אם מישהו, ככל שהדבר תלוי בו, מוכשר באופן שווה ומתאים באופן שווה לשניהם, ויש לו הזדמנות שווה לפנות לשניהם, אז השאלה קשה יותר, והקושי נעוץ בצד הדבר הנבחר. שכן או שהלימודים והנפשות זקוקים למעשיו באופן שווה או שאחד מהם זקוק לכך יותר מהאחר. אם האחד יותר, אני אומר שאז טוב יותר שיפנה אל מה שבו יש בו צורך גדול יותר.

אם הוא מתאים להצלחה בלימודים ומוכשר לדברים באופן שווה, אז אני מבחין: או שהוא מוכשר דיו עד כי יוכל באמצעות הרצאה וויכוח בסטודיום להועיל לא רק לעצמו אלא גם לאחרים; או שלא, אלא עליו לבלות זמן רב בלימודים לפני שיוכל להגיע למצב שבו יוכל באמצעות הרצאה וויכוח להועיל לאחרים.

אם מדובר במקרה הראשון, אזי יש לראות איזהו הפרי הגדול יותר לכנסייה ולנפשות רבות יותר: האם להיות דוקטור טוב ומועיל בסטודיום ולהדריך אחרים כך שבכל מקום על פני האדמה יועילו וייעשו מורי נפשות, יביאו אור אל אמת האמונה וכתבי הקודש, יאששו אותם ויגנו עליהם נגד החוטאים והמינים; או לעזוב את הסטודיום ולעבור לכנסייה מסוימת, ושם באמצעות הטפה, ייעוץ ועידוד להועיל במידה מסוימת. ודאי שאני מאמין אפוא שבמקרה כזה טוב בהרבה שדוקטור כזה שמועיל כל כך לסטודיום יישאר בו מתוך תקווה להועיל לאחרים, ובעצם לכל הכנסייה, מאשר שיעבור לכנסייה מסוימת כדי לייעץ לנפשות.

עם זאת, אם הסטודיום מצויד דיו בדוקטורים אחרים, כך שהם זקוקים לפועלו רק מעט, אך יש כנסייה שנזקקת מאד למעשיו ושאליה הוא יכול לעבור, במקרה זה ודאי שאני מאמין שמוטב לו לעזוב את הסטודיום ולעבור ולהועיל לנפשות שזקוקות תמיד לעזרה רבה. כי אדם הנו דוקטור למען אחרים, ולא למען עצמו. בזמן ובמקום שבו אין צורך בהוראה שלו, אלא כל דבר שהתלמידים היו לומדים ממנו, היו יכולים באותו זמן ללמוד מאחרים שמהם יוכלו ללמוד טוב יותר, כך שנוכחותו מיותרת עבורם, מוטב שבמקרה כזה יעבור למקום שבו יוכל לפרוח לבדו ושבו זקוקים להוראתו מאד. תפקידו של אף דוקטור או מגיסטר, ככל שהדבר תלוי בו, לא צריך להיות עניין של תשוקה אלא של הימנעות, והוא צריך למלא אותו למען אחרים ככל שהדבר דרוש ומתוך צורך, כמו ביחס לתפקיד רב-הכנסייה. לכן אומר יעקב: אל תעשה מורים הרבה. […]

לכן האבות הקדמונים, אף שהיו בקיאים יפה בתורה האלוהית לא רצו לקחת על עצמם את תפקיד הדוקטור, מלבד כשנאלצו לעשות זאת בגלל הקשיים של המינים, מצב בו לא יכלו לשתוק מבלי לחטוא. […]

אם כך, אנשים שיש להם תפקיד כזה שתלמידים יוכלו לבקש מהם דברים שאינם יודעים – אני מתכוון לתקופתם שלהם, גם אם אולי אינם משתווים לקודמיהם –מוטב ופורה בהרבה עבורם ועבור אחרים להישאר בסטודיום ציבורי, כדי שיעשו מורים ודוקטורים של אחרים, מאשר שיעברו ויהפכו למלמדיהם של ילדים קטנים בלבד. שכן פעולתם רחוקה מזו של האחרים כרחוק פעולת הארכיטקט מזו של פועל הבניין. הארכיטקט מלמד את כללי הפעולה שאותם פועל הבניין מיישם למלאכתו בהתאם לכללים שנמסרו לו, ואינו יודע לעתים קרובות את הנימוקים להם, כפי שדוקטורים כפריים ומטיפים אינם יודעים לעתים קרובות את הנימוקים לדברים שהם מטיפים ומלמדים, ובכל זאת הם מלמדים בביטחון, מפני שהם יודעים שקיבלו את הדברים שהם מלמדים ממורים. וכשם שיש לגנות ארכיטקט טוב אשר נחוץ לניהול בנין גדול כלשהו, אם אינו רוצה לבצע את תפקיד הארכיטקט אלא מתעקש לחצוב אבן או לעשות את מלאכתו של פועל הבנין, כך ממש יש לגנות מורה גדול שנחוץ ומועיל מאד לסטודיום, אם הוא עובר לסתת אבנים רוחניות של נשמות פשוטות. אדרבא, יועיל יותר אם ילמד אנשים פשוטים את הכללים לסיתות נשמות.

אם ישנם במלאכה מסוימת ארכיטקטים רבים וטובים מזה שעליו אנחנו מדברים, כך שמלאכת הארכיטקט שלו אינה נחוצה, ויותר מכך הוא מונע בעבודתו מאחרים [לבצע אותה], והוא מנהל פועלים טוב פחות מאשר מנהלים אחרים היו עושים זאת אילולא היה היה בתפקיד, אזי מוטב לו ולבנין שיש להקים אם יתפטר ויפנה אל מלאכת הסתת, מקום שבו יוכל להיות מועיל יותר. כך לגבי דוקטור שמוטב בהרבה לו ולאחרים אם יוריד עצמו לתפקיד נמוך יותר ולא יתפוס מקומו של דוקטור אחר.

כמו כן, אם מישהו אינו מוכשר כל כך בהרצאה עד כי יוכל להועיל לאחרים מיד בהרצאה ובויכוח, אלא הוא צריך ללמוד זמן רב לפני שיוכל להגיע למצב הזה, שוב עלי להבחין בין שני מקרים: או שיש ציפיה גדולה ממנו, שיוכל להגיע לתואר העליון והקשה של הדוקטור המעולה אם ירצה להקדיש מאמץ ללימודיו; או שאין ממנו ציפיה כזו אלא חשש מוצדק שלעולם לא יהיה מתאים להתקדם למצב זה.

אם מדובר במקרה הראשון, אני אומר שמוטב בהרבה שאדם כזה יישאר ללמוד כדי שיהיה ארכיטקט גדול ומאור גדול בכנסיה, מאשר אם יעזוב מיד ויישאר כסתת ומאור קטן יותר.

אם מדובר במקרה השני, אזי למרות שבהישארו בסטודיום יוכל להועיל רבות, במידה שיוכל בדרגה כלשהי ובשלב מסוים להיעשות דוקטור לתיאולוגיה, אני מאמין בכל זאת שמוטב ומועיל בהרבה לאדם כזה ולכנסיה, שלאחר שיוכשר דיו על מנת להועיל לאחרים בכנסיה, לעבור ולהשתמש היטב במה שרכש ולהתמקם בתפקיד שאליו הוא כבר מוכן ומתאים, מאשר לצפות זמן רב ולהיוותר באי ודאות לגבי השאלה אם בקושי יגיע אי פעם, ושגם אם יגיע, יהיה זה בקושי רב, וכאשר יגיע, יצליח כה מעט, עד כי רבים יאמרו "מה הוא תופס מקום?".

איני אומר זאת כדי למנוע ממישהו שלומד זמן מה וקרוב לזמן שבו יקודם לדוקטור [להמשיך], גם אם אינו מתיימר להשיג את התואר הגדול של הדוקטור ואין בו תקווה לכך, או כדי שלא יקווה להתקדמותו. כך [או כך] בגלל המעמד שאליו יתקדם יאמינו לו יותר ויהיה בטחון רב יותר לגביו, ובכך יוכל יותר להועיל לעצמו ולאחרים. ובכל זאת, עם קידומו מוטב שיעבור מהר ככל האפשר בנוחות וביושר.