האשמה אפיפיורית או קולגיאלית לא בלתי נפוצה של מרצים באוניברסיטה של ימי הביניים הייתה להכריז שפלוני מכניס "חידושים" רק כדי למשוך תלמידים ולזכות בפופולריות. וכמו תמיד בלימודי ימי הביניים, תמיד יש את המצחיקים שמפרשים את זה כאילו "אנשי ימי הביניים" (כולם, כמובן) תיעבו חידושים וחשדו בהם (ברור, בגלל זה זה היה אמצעי לזכות בפופולריות. מחוכם).
והאמת, כל העניין הזה של החידוש האקדמי והאטרקטיביות האמיתית-מדומה שלו קצת מבלבל אותי לאחרונה. איפשהו בזמן הלימודים מחדירים אתוס אקדמי שבו ברור שהחוקר בעצם ישותו כחוקר צריך לחדש, "להציע פרספקטיבות רעננות", "לאתגר את החלוקה הקיימת בין...", ועוד ארסנל של מלים שחובה להשתמש בהן בהצעות מחקר, אבסטרקטים של מאמרים או הצעות לספרים, ובכלל מצטייר לו איזה אידאל של מהפכן שמשנה את שדה המחקר לחלוטין. כחוקר ארצות מתוסכל שנולד אחרי גילוי היבשות הגדולות, נראה שהדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות למען הקהילה הוא למצוא איזה אי נידח שעדיין לא סומן על המפה, או לפחות ליישם מתודולוגיה חדשה לחלוטין שמערערת את אמות הספים. בכנס של האגודה לפילוסופיה מדיאבלית שהתקיים בקיץ שעבר בפרייזינג, קונן מי שהוטל עליו לסכם את מה שקרה בשנים האחרונות בחקר הפילוסופיה היהודית של ימה"ב על כך שבאים אליו עוד ועוד סטודנטים שרוצים לכתוב על תורת הנבואה של הרמב"ם (מזוית חדשה לחלוטין, כמובן). הוא הפציר במשתתפים לעודד את תלמידיהם להניח לנשר ולחקור את שאר הציפורים, לחפור בכתבי יד ולגלות עולמות חדשים ונפלאים.
קל לומר, אבל בפועל, כוחות המשיכה של המסורת והמבנים הקיימים של המחשבה המוסדית חזקים מדי, כפי שמסתבר עם עדכון האתוס הסטודנטיאלי עם חלוף השנים. אני זוכרת שעמדתי מופתעת עד כדי חוסר תגובה כשפגשתי במכון תומס בקלן בימי המסטר שלי מישהי שסיפרה שאת עבודת הדוקטור שלה היא כותבת על שמות האל אצל אקווינס (או אנלוגיה, משהו כזה). אבל האמת היא שיש המון דברים כאלה, ואם אתם חושבים שמדובר באיזו קריאה רדיקלית חדשה, תחשבו שוב. בדרך כלל מדובר בשבעים אחוז של תיאור הטקסט, שהרבה חדש לא יכול להיות בו, ועשרים ושמונה אחוז של ביבליוגרפיה ענפה. נהיה נדיבים עם השני אחוז הנותרים. יש לזה המון כוח. יש כנסים רבים יותר על נשרים, ספרים-תוצרי-כנסים רבים יותר, גליונות מיוחדים, קורסים כלליים ללמד, ובעיקר קהילה גדולה שמסוגלת לקרוא, להעיר, להבין על מה אתם מדברים, להנהן בהסכמה למקרא מה שכבר ידוע ומוסכם, או להבדיל, להתווכח כיודעים עם יודעים, שלא כמו לגבי הזנבן אפור המקור ("אתה יודע", יאמר מישהו מהשורה האחורית שהקשיב בעניין, "זה מזכיר לי מאד את הנשר,....").
ואף על פי שבגרתי והחכמתי וגיליתי שאמנם ארסנל ה"אתגור" עומד בעינו, מצד שני בעצם לא כל כך רוצים "חדש", אלא הצעה קלאסית צריכה להראות שאתה מאד חלק מהקהילה הישנה, או אם לדייק, במיטבה תספר שאתה חלק מה recent scholarship כי "המחקר התעלם לחלוטין מזנבנים עד העשור האחרון, אולם בשנים האחרונות הולך וגדל העניין בזנבנים". כמו להרגיע, אל תדאגו, כמה כבר קצת הקדימו אותי, ובמקביל לומר בקול רם שבכל זאת יש בי משהו מיוחד , כזה hitherto unnoticed, או little studied ;(אבל רק קצת! ובכל זאת מערער וחדשני! אבל לא ממש!). ובכן, אף על פי כן, מצאתי עצמי בשבועיים האחרונים מופתעת לקרוא מאמר בכתב עת סביר מבחינת יוקרתיותו, ועוד מאמר שהומלץ והוזכר על ידי אחד מטובי החוקרים בתחום שלי, ש, אין דרך אחרת להסתכל על זה, פשוט מסכם ומתאר בקצרה מה שסוכם ותואר טוב יותר כבר עשרות שנים לפניו. וגם חצי שלם של ספר שלא עושה שום דבר שהוא לא חזרה מדוייקת על סיפור שסיפרו לפניו (החצי השני דווקא מעניין). יש עוד כנראה לאן להתפכח.
וזה בכלל בלי להזכיר את המירוץ הסמוי של החידוש בהשלכתו על הסובייקטים, בו כל אחד נאלץ לפאר את התקופה או הקבוצה או ההוגה שנחקרו ולהסביר למה זה ממש, אבל ממש לא כמו שהיה קודם. החובה הזו מעיקה במיוחד על היסטוריונים של העת החדשה המוקדמת, לפעמים עד לרמות משעשעות, אבל בפועל כולנו קצת רודפים ורדופים. מצד אחד זו בסופו של דבר ההיסטוריה, כזו שכל פעם יש משהו שלא היה קודם, או היה אבל בקונסטלציה קצת אחרת, ואנחנו נידונים להתאים תמיד לאותה כותרת אינקלוסיבית מגוחכת ואמיתית כאחד של כנסים חסרי נושא ואג'נדה הידועה בשמה "XXX: המשכיות ושינוי". ואף על פי שיש בזה הרבה אמת וצדק, זה מרגיש לפעמים כמו תסביך הצדקה כפוי: הצורך בהדגשה האינסופית הזו, בהגזמות המחויבות והשמרניות כל כך בעצמן של ההצעות, דומות למין טקס קידות במסיבת יציאה לחברה; והחשש הזה ודפיקות הלב כשקוראים ספר שיצא קצת לפני הספר שלנו ונראה בדיוק על הנושא "שלנו", ואבוי, מגיע אולי למסקנות מאד דומות, ואז, מה יהא עלינו?
טוב, מספיק לחזור ולחזור על מה שכולכם כבר יודעים. הבה נלך to challenge בעקבות ה recent scholarship.
והנה סרטון שבכלל מתעסק במנהיגות, אבל ממחיש נורא יפה עד כמה מכריע התפקיד של ה first follower, וכמה העמדה הנוחה ביותר היא איפשהו אחר כך, כשכבר לא מרגישים מגוחכים, אבל עדיין לא נלעגים על כך שלא הצטרפו ואפילו מספיקים להשתייך למעגל הפנימי:
והאמת, כל העניין הזה של החידוש האקדמי והאטרקטיביות האמיתית-מדומה שלו קצת מבלבל אותי לאחרונה. איפשהו בזמן הלימודים מחדירים אתוס אקדמי שבו ברור שהחוקר בעצם ישותו כחוקר צריך לחדש, "להציע פרספקטיבות רעננות", "לאתגר את החלוקה הקיימת בין...", ועוד ארסנל של מלים שחובה להשתמש בהן בהצעות מחקר, אבסטרקטים של מאמרים או הצעות לספרים, ובכלל מצטייר לו איזה אידאל של מהפכן שמשנה את שדה המחקר לחלוטין. כחוקר ארצות מתוסכל שנולד אחרי גילוי היבשות הגדולות, נראה שהדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות למען הקהילה הוא למצוא איזה אי נידח שעדיין לא סומן על המפה, או לפחות ליישם מתודולוגיה חדשה לחלוטין שמערערת את אמות הספים. בכנס של האגודה לפילוסופיה מדיאבלית שהתקיים בקיץ שעבר בפרייזינג, קונן מי שהוטל עליו לסכם את מה שקרה בשנים האחרונות בחקר הפילוסופיה היהודית של ימה"ב על כך שבאים אליו עוד ועוד סטודנטים שרוצים לכתוב על תורת הנבואה של הרמב"ם (מזוית חדשה לחלוטין, כמובן). הוא הפציר במשתתפים לעודד את תלמידיהם להניח לנשר ולחקור את שאר הציפורים, לחפור בכתבי יד ולגלות עולמות חדשים ונפלאים.
קל לומר, אבל בפועל, כוחות המשיכה של המסורת והמבנים הקיימים של המחשבה המוסדית חזקים מדי, כפי שמסתבר עם עדכון האתוס הסטודנטיאלי עם חלוף השנים. אני זוכרת שעמדתי מופתעת עד כדי חוסר תגובה כשפגשתי במכון תומס בקלן בימי המסטר שלי מישהי שסיפרה שאת עבודת הדוקטור שלה היא כותבת על שמות האל אצל אקווינס (או אנלוגיה, משהו כזה). אבל האמת היא שיש המון דברים כאלה, ואם אתם חושבים שמדובר באיזו קריאה רדיקלית חדשה, תחשבו שוב. בדרך כלל מדובר בשבעים אחוז של תיאור הטקסט, שהרבה חדש לא יכול להיות בו, ועשרים ושמונה אחוז של ביבליוגרפיה ענפה. נהיה נדיבים עם השני אחוז הנותרים. יש לזה המון כוח. יש כנסים רבים יותר על נשרים, ספרים-תוצרי-כנסים רבים יותר, גליונות מיוחדים, קורסים כלליים ללמד, ובעיקר קהילה גדולה שמסוגלת לקרוא, להעיר, להבין על מה אתם מדברים, להנהן בהסכמה למקרא מה שכבר ידוע ומוסכם, או להבדיל, להתווכח כיודעים עם יודעים, שלא כמו לגבי הזנבן אפור המקור ("אתה יודע", יאמר מישהו מהשורה האחורית שהקשיב בעניין, "זה מזכיר לי מאד את הנשר,....").
ואף על פי שבגרתי והחכמתי וגיליתי שאמנם ארסנל ה"אתגור" עומד בעינו, מצד שני בעצם לא כל כך רוצים "חדש", אלא הצעה קלאסית צריכה להראות שאתה מאד חלק מהקהילה הישנה, או אם לדייק, במיטבה תספר שאתה חלק מה recent scholarship כי "המחקר התעלם לחלוטין מזנבנים עד העשור האחרון, אולם בשנים האחרונות הולך וגדל העניין בזנבנים". כמו להרגיע, אל תדאגו, כמה כבר קצת הקדימו אותי, ובמקביל לומר בקול רם שבכל זאת יש בי משהו מיוחד , כזה hitherto unnoticed, או little studied ;(אבל רק קצת! ובכל זאת מערער וחדשני! אבל לא ממש!). ובכן, אף על פי כן, מצאתי עצמי בשבועיים האחרונים מופתעת לקרוא מאמר בכתב עת סביר מבחינת יוקרתיותו, ועוד מאמר שהומלץ והוזכר על ידי אחד מטובי החוקרים בתחום שלי, ש, אין דרך אחרת להסתכל על זה, פשוט מסכם ומתאר בקצרה מה שסוכם ותואר טוב יותר כבר עשרות שנים לפניו. וגם חצי שלם של ספר שלא עושה שום דבר שהוא לא חזרה מדוייקת על סיפור שסיפרו לפניו (החצי השני דווקא מעניין). יש עוד כנראה לאן להתפכח.
וזה בכלל בלי להזכיר את המירוץ הסמוי של החידוש בהשלכתו על הסובייקטים, בו כל אחד נאלץ לפאר את התקופה או הקבוצה או ההוגה שנחקרו ולהסביר למה זה ממש, אבל ממש לא כמו שהיה קודם. החובה הזו מעיקה במיוחד על היסטוריונים של העת החדשה המוקדמת, לפעמים עד לרמות משעשעות, אבל בפועל כולנו קצת רודפים ורדופים. מצד אחד זו בסופו של דבר ההיסטוריה, כזו שכל פעם יש משהו שלא היה קודם, או היה אבל בקונסטלציה קצת אחרת, ואנחנו נידונים להתאים תמיד לאותה כותרת אינקלוסיבית מגוחכת ואמיתית כאחד של כנסים חסרי נושא ואג'נדה הידועה בשמה "XXX: המשכיות ושינוי". ואף על פי שיש בזה הרבה אמת וצדק, זה מרגיש לפעמים כמו תסביך הצדקה כפוי: הצורך בהדגשה האינסופית הזו, בהגזמות המחויבות והשמרניות כל כך בעצמן של ההצעות, דומות למין טקס קידות במסיבת יציאה לחברה; והחשש הזה ודפיקות הלב כשקוראים ספר שיצא קצת לפני הספר שלנו ונראה בדיוק על הנושא "שלנו", ואבוי, מגיע אולי למסקנות מאד דומות, ואז, מה יהא עלינו?
טוב, מספיק לחזור ולחזור על מה שכולכם כבר יודעים. הבה נלך to challenge בעקבות ה recent scholarship.
והנה סרטון שבכלל מתעסק במנהיגות, אבל ממחיש נורא יפה עד כמה מכריע התפקיד של ה first follower, וכמה העמדה הנוחה ביותר היא איפשהו אחר כך, כשכבר לא מרגישים מגוחכים, אבל עדיין לא נלעגים על כך שלא הצטרפו ואפילו מספיקים להשתייך למעגל הפנימי:
