על זחלים ופרפרים

בזמן האחרון המשפחה מאד בענין של זחלים. כלומר, זה התחיל מזה שהפרודניות גילו את גינת הגג שלנו וחוררו את עלי הכרובית לשמחת הפיץ, המשיך בי בולשת אחרי כל עלה במבט (ואקט) רצחני נסתר והתקדם לצפיה משותפת בסרטי יוטיוב שמתעדים תמונה תמונה את הזחל הרעב, הגולם והפרפר המגיח. פלא של ממש.

בדרשה פריזאית אחת איפשהו במאה השלוש עשרה (כן, אני צפויה) אבחן המטיף מטמורפוזה מופלאה דומה. מי שהיו בעת לימודיהם תלמידים ענווים וממושמעים פורקים כל עול מרגע שהם הופכים למגיסטרים, על אחת כמה וכמה מגיסטרים לתיאולוגיה. מזחלים, הוא טוען, הם הופכים לפרפרים. הסתכלתי מסביבי והרהרתי איזה מטמורפוזה עוברים היום. יש מי שיאמרו שזה נראה קצת יותר כמו פרפרים שהופכים לזחלים. סטודנטים שבהתחלה מתרוצצים עם עיניים בורקות בין שיעורים שונים ומשונים, מעופפים מדת מסופוטמית לשלהי המאה התשע עשרה או משיעור ביוכימיה לשיעור ספרות, מגלים עולמות, יונקים צוף, משתעשעים, תועים במרחב האינסופי בחיפוש אחרי נושאים לכתיבה, שאיפשהו לקראת סוף התואר השני מתעטפים לאט לאט ומחייכים פחות. שיא שלב ההתגלמות הוא כמובן שנות הגולם של הדוקטורט בהן מתרחשים להם תהליכי הטרנספורמציה הפלאיים של הטבע האקדמי.

כמעט סיימתי, חוץ משני הפרקים האחרונים, הקדמה, סיכום וביבליוגרפיה

אחת התגובות שקיבלתי לבלוג הזה הובילה אותי לפוסט, בו תיארה הכותבת איך ממי שאוהבת אהבה עזה את הלימודים באוניברסיטה הרגישה לאט לאט את החמיצות סוגרת עליה ועזבה. היא לא היחידה שאני מכירה שחווה את התחושה הזו. בבלוג אחר שאני מבקרת בו לעתים רחוקות, הגיב בעייפות אחד מכותביו הראשיים של הבלוג (ודוקטורנט להיסטוריה די מצליח בעצמו) כנגד מי שהגנה על הפסיכולוגיה האקדמית והאמפירית נגד פסיכולוגיה בגרוש, וכתב שאשריה שהיא מאמינה באקדמיה ובמדע: מה שהוא רואה באקדמיה זה "בעיקר אנשים כבויים שעובדים בלהשיג מלגות".


יוצאים ללכוד מלגות

גם אם יגיד מי שיגיד שזה מבט מקטר מתוך שלב מאד מסוים-גולמי באותם תהליכי טרנספורמציה, זה קצת עצוב. לא מעט אנשים תאבי ידע ומלאי סקרנות שהיו נלהבים פעם מאבדים את הלהבה בין המסדרונות, עם ההתמקדות לכיוון כתיבת התזה. מעטים מצליחים לעבור את שלב הגולם הבלתי נסבל, שבמציאות האקדמית הישראלית הוא בידוד של ממש, מעין טקס מעבר מהסוג הקלאסי שבו אתה מודר מהשבט. אין באמת מקומות שבהם אפשר ללמוד בשמחה ו"כמו באוניברסיטה" בלי להתגלם או סתם לנשור מהעלה מבדידות או ייאוש.
מה שנחמד הוא שאם שרדת ולא בקעת מן הגולם והפכת לזחל שמנמן המלחך בשקידה את העלה המסוים שלך, ואם ואם ואם ואם, אפשר לפעמים לחזור אחר כך ולעופף עם תלמידים, לצאת מהכפר הקטן שמיפינו בעמל רב, ושוב לעוף בחוסר אחריות מרנין מעל פני מאות שנים, תרבויות ודיונים סבוכים, לפזר בנדיבות תובנות נוצצות שרק הרגע נוצרו, לא לדאוג לחידושים והמצאות ש"יאתגרו את השיח בתחום" נוסח הצעות המחקר למלגות וסתם להנות ממבטים בורקים.

אנימציה

ראיתם כבר את הסרטון הנחמד הזה? מה שמדהים הוא שבעצם לא היה צריך לעשות כל כך הרבה...

 

 

עוד חובב הסטוריה

מה נהיה עם הפופולריות של ימי הביניים בפוליטיקה הישראלית לאחרונה? עוד טיפה בים הטפשות והיהירות הכללית: אלי ישי, מחזיר עטרות מוסמך, הגדיר הערב את מטרת המבצע כ"להחזיר את עזה לימי הביניים". חיפוש קל בגוגל, אגב, מלמד שהדימוי משמש גם אנשים אחרים, שמסתכלים על הצד השני של הקנה ותארו בשנים האחרונות את המצור על עזה כמדיאבלי. מי ידע שבימי הביניים היו כל כך משוכללים? 

לאיזו שנה בעצם הוא רוצה, לפני או אחרי קרני חטין?

בתקווה שהכל יסתיים במהרה ועם כמה שפחות הרס, ואם אפשר בזמננו אנו.

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

יש את הרגעים האלה, אחרי שנגמר פרוייקט אחד, או אחרי שאחר מתמשך לו עד שיוצא ממנו המיץ, שבהם אובדת הדרך. כולם אומרים שצריך לרוץ דווקא עכשיו מהר מאד, אבל אין מושג לאן בעצם. הרגעים שבהם נראה היה שיש כל כך הרבה פרוייקטים נפלאים שהלוואי והיה לנו זמן אליהם מתכווצים פתאום ועומדים בפינה מבוישים. הכל ריק. וצריך לצאת לדרך לא נודעת שוב. כלומר, בסוף היא מאד דומה לדרך הקודמת איכשהו, אבל רק בסוף, כמובן. בעלטה זה נראה אחרת לגמרי, או כמו שדר' סוס המופלא בתרגומה של לאה נאור אומר:

תראה רחובות בלי סימן, בלי מספר,
חשוך. פה ושם רק חלון קצת מואר,
אפשר שם לפצוע מרפק או סנטר!
תכנס? זה מפחיד! תשאר? עוד יותר!
מה כבר תרויח? על מה תותר?

אולי תתבלבל
ותרוץ ותדהר,
בשביל מתעקל, שובר ראש וצוואר,
דרך שטח מוזר, בין צורות ארוכות,
שמוביל לכיוון מדרגות רחוקות,
למקום רע מאד:
מקום לחכות.

ובהמתנה הזו, תמיד מרחפת איזו תחושה קטנה ברקע, שהאהבה לא תוצת יותר. כך ישבתי בפריז לפני בדיוק שנה בכזה מין מקום לחכות, איפה שאי אפשר יותר להסתכל על הדוקטורט, ספיחיו, בניו ונכדיו החורגים, אבל גם לא ממש ברור על מה כן.

כמו במיטב חדרי ההמתנה, הדפדוף הוירטואלי בכתבי יד סרוקים לעילא הפך זה מכבר למרחב שיטוט חביב במיוחד. כמו במגזיני אדריכלות, הצבע של הסריקות מגרה לפעמים יותר מהמקור (נכון תמיד כתבי יד מאכזבים כשרואים כמה הם קטנים, אחרי כל הרזולוציות וההגדלות שעובדים איתן בדרך כלל? מי חשב שבציפורן אפשר לכתוב כל כך קטן?), ובטח יותר ממיקרופילמים אפרוריים ואנמיים למראה. כבר יש אינספור ספריות שעושות את זה, וקרנות אירופיות שנורא אוהבות את המושג של digital humanities מקצות המון משאבים לפרוייקטים כאלה, בשיתוף אינטרסים מושלם עם תאוותם הסמויה של ספרנים (צרפתים לפחות) שאף אחד לא יבוא להטריד אותם ולבקש את המקור (תארו לכם את תחושת המזל שנפלה בחלקי כאשר גיליתי לגבי אחד מכתבי היד שהייתי צריכה מהבנף שהוא לא בחוברת התיאום בין מספרי המדף ומספרי המיקרופילמים. אחרי שוידאתי את זה כמה פעמים הודעתי לספרן בשמחה, שלא, אין מיקרופילם ואני אזדקק למקור. פסעתי אל ההיכל בתחושת מלומדות חוקית שאין למעלה ממנה).

בקיצור, התכוונתי להציע לכם מספר אופציות כאלה לשוטט בדרככם למקומות נפלאים. אילו הייתי עושה רשימה משלי בטח הייתי מפנה אתכם קודם כל אל הספריה המיתולוגית של סנט גאלן, אבל האמת היא שעשו כבר את העבודה בשבילי, ובאתר הזה מרכזים המון המון מאגרים שאפשר לבלות בהם בהצצות ומפגשים חפוזים ללא התחייבות. אולי אחד מהם עוד יוביל למשהו רציני. לי זה קרה עם המאגר של הספריה של אסיזי...

אסיזי 186, בונבנטורה מצייר לעצמו אופציות לאיך לסדר את הקומנטאר שלו. מחברת אוטוגרף של טיוטות שהייתה התשובה המושלמת
 למבינים ויזואלית ומציצנים כפייתיים לתהליכי מחשבה כמוני

הקוראים מוזמנים לשלוח קישורים לכתבי יד נחמדים במיוחד!

הסתרת מידע

מתישהו בזמן הדוקטורט פגשתי ידידה ותיקה מהאוניברסיטה. מה עם הצעת המחקר, שאלתי (בעדינות המתבקשת לשאלות מסוג זה). מצוין היא השיבה, כבר יש לי רעיון לנושא. סבבה, התעניינתי, אז על מה תכתבי? היא הביטה לצדדים. לא תספרי לאף אחד?

היא לא היחידה. זו בהחלט לא הפעם הראשונה שהושבעתי לא לספר על, נאמר, איזה מקור מסעיר שהתגלה באיזה ארכיון (הפרטים טושטשו כמובן. הבטחתי!) ובקרב חוג חברים אחר התפתחו אגדות של ממש על שגיונותיו של אחד שחשש כל כך שיעתיקו את רעיונותיו לפני שיתפרסם המאמר הנחשק, עד לרמת פרנויה מוחלטת. לפעמים קשה לדעת אם זה באמת מגוחך כמו שזה נראה או שאולי יש כאן גרעין של אופטימיות, מין אמונה שפיסות המידע או הרעיונות האלה הם באמת כל כך יקרי ערך שמישהו יטרח לגנוב אותם, שעה שרובנו לפחות נאבקים לשווק את מרכולתנו באין דורש: עוד אחת מהסתירות המשעשעות של הקיום האקדמי. מצד שני, אם אכן צוחק מי שצוחק אחרון וצריך באמת להיזהר, אז המערכת מצטיירת כמופרכת עוד יותר, ודומה לפרדוקס שעליו כתבתי בפוסט הראשון, זה שבו קומץ האנשים היחידים שמתעניינים באותו נושא אזוטרי מצליחים דווקא להעפיל לרמות מופלאות של תיעוב הדדי וחשד.
משהו מן הפחד לאבד איזו בעלות בלעדית על ידע, אותה צורה משונה של רכוש או הון שנרכש במאמץ ונעשה חלק-לא חלק מאיתנו, קיים כנראה אצל כל אחד ברמה כזו או אחרת, ומקיים יחסים אמביולנטים עם התשוקה לחלוק אותו עם אחרים. כשמדובר בידע גואל או בקולגות בשעת צרה, אז בכלל הדילמה נעשית קשה יותר, ובטח כשכבר מדובר בתוצרי עבודה שמשמשים את הכותב ובגניבה של ממש, כמו טקסט כתוב ומוכן, שעלול למצוא את דרכו למקומות בלתי צפויים (ראו מקרה ג'ונה לרר או שרת החינוך הגרמניה). תארו לכם שאתם מרצים ומישהו עוצר אתכם ואומר שאת הקטע הזה בדיוק הוא כבר קרא במקום אחר...

אם אי פעם משהו מהחששות האלה דבק בכם, וגם אם לא, הרי לכם תשובתו של  Gervais de Mont Saint-Eloi לשאלה שמישהו זרק לאוויר אי שם בסוף המאה השלוש עשרה, תשובה שהקסימה אותי במיוחד בכך שבאופן נדיר למדי לז'אנר הכותב מביא כדוגמא את עצמו, ובאינטימיות של התביעה התרבותית למקוריות (וחרדת הכותבים הכרוכה בה) שהיא משקפת. אתם מוזמנים לצטט בפעם הבאה שתתבקשו לחלוק חומרים, או לחילופין, אם תואשמו אי פעם, להצטדק בכך שגם בימי הביניים מחזרו חומרים אקדמיים כאילו אין מחר. אל תשכחו להזכיר איפה קראתם את זה קודם :)

קואודליבט מס' 43 (?1282-1291)

 

האם דוקטור או עוזר הוראה, המסתיר את הדרשה שיש בלבו או במחברתו או מסרב כאשר ידידו מבקש ממנו לחלוק אותה עמו אף שהוא יודע באופן סביר שיקבלה חזרה ללא פגם, חוטא חטא מוות?

(פתרון:) הסתרת דרשה של פלוני בלבו או במחברתו יכולה להיעשות בשתי צורות: או מתוך קמצנות, וכך אי מסירתה לאחר במקרה שהוא זקוק לה הוא חטא מוות; או מתוך דאגה אנושית לעתיד, וכך אפשר שתהא ללא חטא.
קחו לדוגמא אותי. יש לי שלוש דרשות על צווארי ואולי עליי להכין יותר. אם אני מחזיק בדבר מה מתוך דאגתי לעתיד, כדי שאוכל לחזור אליו אם יהיה צורך, איני סבור שזה רע. אם נשאתי דרשה פרי מאמציי אצל הקרטוזים או במקום אחר שבו היו אנשים מעטים, ואני חושב שבשנה אחרת אוכל להיעזר בדרשה הזו במקרה הצורך, מפני שאולי לא יהיה לי פנאי להכין אחרת, ובאים אליי אנשים שיש להם על כל יום שתיים או שלוש דרשות טובות, אם אינני חולק איתם את הדרשה לבקשתם, איני סבור שזה רע, מפני שאילו הייתי עושה זאת לא הייתי יכול להיעזר בה לאחר מכן, כי הייתי חושש שאפשר יהיה להטיל עליי חרפה כפי שנעשה למורים הגדולים [כאשר אומרים להם] "הבה ואראה לכם במחברתי את כל הדרשה שנשאתם כעת". הדבר מנוגד לכבודו של מעמד המרצים, כלומר שמרצים נושאים דרשות שנמצאות [כבר] במחברות, מזה יש לנו די והותר כיום. לכן, אני אומר שמותר להסתיר מתוך דאגה כזו, כדי שאדם לא יעשה משהו בלתי ראוי ובשל כך מעמדו יוכתם.
 

פסאודו מדע

אחד המקסמים המתעתעים של הפילולוגיה הוא ההבטחה שיש בה למדעי רוח מדעיים ככה כמו שצריך, עם ארגומנטים ברורים לכאן ולכאן, הוכחות חד משמעיות או השערות מלומדות שאפשר להפריך אותן. מין קרקע קשה, כזו שהטוקבקיסט המצוי יתקשה להעז פנים כנגד ה"קשקושים האלה" שגם סבתו שתחיה יכולה לייצר ושטרסלרים כאלה ואחרים יוכלו להתרשם שלא רק קל שם במדעי הדשא. ההבטחה הזו, כמו במדעים המדעיים באמת, מורכבת ומסוייגת, אבל כמו כל ההבטחות, זה לא מפריע לה להתקיים.


פילולוגיה ומרקורי מתחתנים, הקורא חובב האלגוריות מוזמן לספק פרשנות אלכימית

במידה מסוימת, רק כשעושים בפעם הראשונה ממש בעצמנו מהדורה מדעית, מבינים את המורכבות הזו. מצד אחד מבינים עד כמה הטקסט הסופי שביר, כמה החלטות שרירותיות אפשר לעשות, כמה הסטמה היא מתמטית באופן מפתה אמנם, אבל כרוכה בהמון שיקולים לכאן ולכאן, בפרט מאז שתזת המעתיק הנלוז והטקסט ההולך ומשחית דרכיו פינתה מקום לתפיסה מורכבת הרבה יותר של מעתיקים נבונים שמתקנים ואולי אפילו משווים עם עוד אקזמפלרים. מצד שני, מבינים עד כמה מהדורה כזו היא יקרת ערך ושימושית עבור אחרים, וכמה היא דווקא כן בחזקת מטבע קשה, אפילו שאף אחד לא מושלם. מגלים שהדימוי המשעמם והטכני לפעמים מתאים ביותר, אבל גם, לא מעט בזכות ה"פילולוגיה החדשה", כמה מרתק גמיש וחי העולם של הטקסט הימי ביניימי, העולם שאותם פילולוגים ישנים פטרו בחוסר סבלנות במירוץ אחרי המקור הנכסף. לפעמים אפילו אני - שבדרך כלל מתקשה לקרוא מאמר אקדמי רצוף מבלי לשוטט בדמיוני למחוזות אחרים אחרי שלוש פסקאות - מוצאת את עצמי הופכת דף אחרי דף בעניין.

כך או כך, מצאתי את עצמי השבוע עוקבת במתח לא צפוי אחרי ויכוח פילולוגי מטריד למדי, הידוע בשם בעיית גבר. ולא, אין מדובר במדור עצות לאשה המתוסכלת, אלא בקבוצה של חיבורים ימי ביניימיים העוסקים באלכימיה אשר כתובים בלטינית ומיוחסים לגבר, הלא הוא ג'אביר אבן חיין, איש מרתק למדי ואלכימאי שכתב עשרות חיבורים על כל אותם מלחים, חומצות, אבקות, גופרית, מתכות, אלגוריות ושאר מגדנות. ובכן, מתברר שאי שם, חשד ברתלו, אבי מחקר ההיסטוריה של האלכימיה, שהייחוס הזה לא נראה לו. יחד עם עוד כמה, כמו עוד חוקר חשוב של התחום, רוסקה שמו, הם השתכנעו שאלו בעצם חיבורים לטיניים מקוריים (ופורצי דרך, כדרכם של לטינים) שמחברם החליט להתכסות לו באצטלתו של גבר הידוע. הפרשנות הזו לטקסטים מופיעה גם במהדורה מדעית מ- 1991 של אחד החיבורים המרכזיים בקבוצה הזו, ה- summa perfectionis, שלוותה בארגומנטציה פילולוגית עשירה שכללה עשרות השוואות מייגעות בין נוסחים ושלילה מכל וכל של מקור ערבי אפשרי, כולל התכתשות עם ברתלו ורוסקה אבל עם הסכמה לגבי המסקנה שלהם.

יכולתי להישאר עם המהדורה הזו של בריל ולהוסיף את הפסאודו- בבטחון, אלמלא נתקלתי באתר שהוקדש להפרכת התיאוריה הזו ונפלתי שבי אחר טיעוניו. אם הוא צודק - אותי הוא די שכנע - זו פשוט שערורייה מטורפת שממזגת תחושות עליונות מערביות, בורות לא מתנצלת ויוהרה מודרנית ברמות שטרם נתקלתי בהן. אז באמת שלא בא לכם בטח להיכנס לזה, אבל תודו שצריך מרקחת מיוחדת למדי של בטחון עצמי כדי לקבוע שטקסט שמציג את עצמו כתרגום הוא דווקא של איזה פרנציסקני עלום; להתעלם מהסתירה בין הטענה שאף אחד במחצית הראשונה של המאה השלוש עשרה לא מכיר את גבר כאלכימאי, לבין הטענה שהמחבר רצה להתהדר בשם מפורסם שכזה; להדחיק את זה שבאחד מהחיבורים דווקא כן מופיע שמו של המתרגם, איזה רודגרוס ספרדי אחד, טיפוס מיותר שכמותו לתיאוריות שלנו, ולפטור הפניות פנימיות לטקסטים של המחבר שדווקא נמצאים בקורפוס הערבי בכך שהם לא ידועים ממקור אחר (ובכן, כשאתה מניח שהקורפוס הערבי לא רלוונטי, הם אכן לא ידועים). מה שיותר מדהים בסיפור הזה, הוא שגם לגבי טקסט אלכימי אחר אותם חברים קבעו שהוא לטיני מקורי (הערביזמים פשוט נשתלו שם כדי להעמיק את האמינות. נשבעת לכם). רק הגילוי של תריסר עותקים של המקור הערבי הצליח לשכנע אותם.

נראה לטיני התנור, לא?

כל הויכוח הזה כולל כמובן עוד הררים של טענות והוכחות שחציתי בגבורה, אם כי קשה להגיד שממש עקבתי אחריהן, מן המיטב שיש לפילולוגיה להציע, הן כפסאודו מדע בדמותם של אלה, והן של הצד שכנגד, שהשתמש בדיוק באותם כלים.  כשהרמתי את העיניים מהמאמרים האלה ופשפשתי במעשיו של המחבר, Ahmad Yousef al-Hassan Gabarin, גיליתי שהאיש נולד בכפר פלסטיני אי אז ב-1925, עבר עם משפחתו בצעירותו לחיפה ואף נשלח לקולג' הערבי בירושלים ולמד באוניברסיטת קהיר. אחרי 48' לא הורשה לשוב והיגר לסוריה, שם שימש כפרופסור באוניברסיטה של חאלב, לא לפני שהשלים מאסטר ודוקטורט באוניברסיטת לונדון. הוא היה אפילו שר בממשלה הסורית! אחר כך עוד הספיק להגר לטורונטו ולעמוד בראש פרוייקט גדול של אונסקו על היסטוריה של הטכנולוגיה באיסלם. לפי תאריכי המאמרים, נדמה שבטורונטו הוא עשה את המחקר הגדול בעניין.
 

רלוונטיות

טוב, אז קצת באיחור, וקצת פרימיטיבי לעומת ממים אחרים, והבדיחה כבר נמאסה, אבל הייתי חייבת. בכל זאת, כמה פעמים שמעתם את המילה מדיבליזם בפריים טיים הישראלי?

(עבור באי הבלוג הנבוכים: "ימי הביניים, עכשיו!" היא הכותרת הקבועה של כנס ימי הביניים השנתי הישראלי)

אנרי מגנט והילת הדוקטורים

כדי לעמעם את הלם השיבה הביתה, הרי לכם תרגומה של שאלת קואודליבט מסוף המאה השלוש עשרה, המוקדש לכל מחפשי העבודה באקדמיה ומחוצה לה, ותמציתה - אין מה לדאוג! (כלומר, לפחות בכל הנוגע לעולם הבא, למקרה שאכן דאגתם)

אנרי מגנט, קוודליבט 2, שאלה 12:

האם אנשים הראויים לרשיון הוראה בתיאולוגיה, אך לא הוסמכו, משיגים הילה

נטען שכן, שהרי בתולה משיגה הילה גם אם לא ניתן אישור למעלתה על ידי בני אנוש. גם הקידום אל משרת המרצה אינו אלא מעין מתן תוקף אנושי למעלה מסוימת [ולכן בגזרה שווה...].
נגד: שיפוטה של הכנסייה המנצחת [= בעולם הבא] תואם לשיפוטה של הכנסייה הלוחמת [= בעולם הזה]. לפיכך, אם הכנסייה הלוחמת אינה מאשרת אדם כראוי למעמד המרצה שמכוחו הוא ראוי להילה, אזי גם הכנסייה המנצחת לא תאשר זאת. לפיכך, לא ישיג את ההילה.

פתרון:
על כך יש לומר שבכדי לזכות בהילה, הפעולה שבזכותה הופכים לראויים נחשבת יותר מן המעמד. ולפיכך, יהא מעמדו ומצבו של אדם אשר יהא, אם מת למען האמונה והצדק יזכה להילת המרטירים. בדומה לכך, יהא מעמדה ומצבה של בתולה אשר יהא, אם שמרה על טהרת הבתולין למען האל תזכה בהילת הבתולות. לפיכך, גם המלמד באמצעות דברי הדרשה או השיעור אחרים כדי להובילם בדרך האמת אל חיי הנצח יזכה בהילת הדוקטורים, בין אם הוא מרצה מוסמך ובין אם לאו, שכן בנושאים אלה נשקלת הפעולה ולא המעמד.

ביחס לטיעון שהובא כנגד עמדה זו, ש"הכנסייה הנלחמת לא אישרה" וכולי, יש לומר שאם מישהו ראוי לקידום למשרת המרצה, בהנחה שנשקלו כל הגורמים, אני מאמין שאם לא קודם יחד עם האחרים, טעות היא של זה שלא קידמו. לפיכך, אם ילמד בדרך אחרת מחוץ למשרת המרצה (בהתאם למה שהכנסייה רואה כראוי) יהיה זכאי להילה בגלל פועלו כמרצה, אף שאין לו המעמד. לפיכך, גם אם לא היה ראוי לחלוטין למעמד כה קשה כזה של המרצה לתיאולוגיה ובכל זאת ביצע היטב את הפעולה בהטפה ובהוראה, אני מאמין שיהיה זכאי להילה.
ואולם, אם בגלל שלא התקבל כראוי למשרת המרצה נמנע ממנו המקום או ההזדמנות ללמד בדרך אחרת, אזי אף שיש לו רצון ללמד אחרים, ואף שבזכות רצונו הטוב יזכה בפרס המהותי, כך אני מאמין, בכל זאת לא יזכה בהילה, מפני שכדי להיות זכאי להילה אין די ברצון אלא נדרשת פעולה, כך אני מאמין. זו כשלעצמה שאלה שראוי לדון בה. 

סין

"אפשר לשאול אותך שאלה דיסקרטית?"
ישבנו בחדר של המחלקה הלטינית, שתינו תה וסיפרתי לקלייר, מומחית לליטורגיה, שאני ממש עוד מעט חוזרת לישראל. ודאי, השבתי, תוהה איזו שאלה זו יכולה להיות. זו הייתה כמובן תהייה מטופשת, כיוון שתמיד הרגע הזה מגיע, איכשהו. "את.. נוצריה... יהודייה?" היא לא ידעה איך לנסח את זה. הסברתי בקיצור. "אז למה בעצם את חוקרת את XXX", הגיעה השאלה הצפויה. אה, השבתי בקלילות, מתורגלת. זה פשוט מעניין אותי. זה כמו שחוקר צרפתי יחקור את התרבות הסינית, הצעתי אנלוגיה. כלומר מענין אינטלקטואלי, היא הנהנה, אחרי הרהור קל. נראה היה שהנחתי את דעתה לחלוטין.
לא פעם הילידים האירופיים מגיבים בהפתעה קלה, במיוחד אחרי שביררו שאני לא חוקרת את היהודים באירופה או משהו כזה, ואפילו לא (רק) את המדע, מורשתנו לאנושות, אלא דווקא תיאולוגיה נוצרית. מצד שני, קל להפיס את דעתם: בסופו של דבר, הם המציאו את הפטנט הזה, וגם לא צריך לשכנע אותם שאירופה זה מעניין.



דור מבקר עם אמא במקדש מקומי

 אלא שהאנלוגיה הזו לא מדוייקת כמובן. במחקר הישראלי את מערב אירופה המבט האנתרופולוגי-קולוניאליסטי לא מתהפך באופן סימטרי. אנחנו באים עם הכלים שלהם, ממוסד שהומצא אצלם, מתרבות שחלקים גדולים ממנה הגיעו או אומצו מ"שם" וחלקים רבים שמאמינים שהם עדיין חלק אינטגרלי משם (או לפחות באירוביזיון), לא פעם, במיוחד בהיסטוריה של המדע, אנחנו מרגישים שבעצם אנחנו לא חוקרים תרבות זרה, אלא את מקורותינו שלנו, ובמידה רבה של צדק. ה"היסטוריה הכללית" שלנו היא ההיסטוריה שלהם. במסגרת נשיאת הפנים מערבה, אנחנו צריכים לפרסם את ממצאינו בכתבי העת שלהם, בשפת האם שלהם, ובכלל כל העסק מורכב.

ובין השאר, הפיתוי לשכפל את יחסי העבר מופיע בכל מיני פינות לאורך הדרך. אולי זה רק בימי הביניים, אולי רק בהיסטוריה אינטלקטואלית, אבל יש איזה לחץ קל באוויר. במדריד שמחה מישהי לגלות שאני מישראל, הקשיבה בענין לתחומי מחקרי ושאלה אם אוכל לעזור לה בהבנת כמה מלים עבריות במהדורה שהיא עושה לרבנוס מאורוס, וזה מקרה אחד מני רבים. והפיתוי מופיע ברמת הכישורים הבסיסיים והמלגות - הלא יש לי היכולת לקרוא עברית, וגם לטינית, אז למה בעצם לא להשתמש ביתרון הזה, נדמה ששואלים כולם, כאילו הייתי מומרת חדשה לסטודיום הדומיניקני, נדחפת קלות לכסא של מאות שנים של סוכנת שפות ותרבויות, מצופה לחקור מדע עברי, או לפחות יהודים ונוצרים. ועוד עם השם שלך!

ובדרך כלל, אני נמנעת. לא רציתי שיקלקלו לי את הארץ הרחוקה של האגדות עם הנסיכים, האגמים, הטירות והכנסיות עם ביטויי קרבה, וקצת נרתעתי מהקטע הזה של יהודים שכותבים על יהודים, נשים שכותבות על נשים (שכותבות). אחר כך למדתי על ההגמוניה החוקרת את עצמה במסווה האוניברסליות (גברים שחוקרים גברים, נוצרים שחוקרים נוצרים...), למדתי לכבד את מה שנותן ההיסטוריון לבני הקהילה שלו (ולהעמיד בסימן שאלה את מה שאני נותנת לקהילה שלי אבל זה נושא לפוסט אחר), ולגלות את הענין הרב שיש במגעים בין תרבותיים. למדתי גם לחשוד במניעים של הכיוון השני של חקירת האחר (ההגמוניה מאששת את עצמה אל מול האחר, האחר המזדהה עד תום עם ההגמון, אקזוטיפיקציה, אוריינטליזם, יו ניים איט). למדתי שתמיד אנחנו בוחרים את הזהויות והמסורות שאליהם אנחנו רוצים להשתייך, למעט זו שמבית אבא ממש, ונמסרה ממי שהכרנו בחיינו (ועוד נחזור לבית אבא).
ואף על פי כן, המשכתי להימנע ולהעריך את נקודת המבט המיוחדת הזו. אז נכון, אירופה המדיאבלית היא לא סין, אבל בשבילי, בהמון רמות היא כן כזו. והפטרימואן הזה הוא שלהם, ולא שלי, וגם אם חלקיו היותר קרובים לשלי מרתקים, בחרתי מוקדי הזדהות אחרים (זהות מקצועית למשל). ובכלל, תמיד כיף להתריס כנגד דחיפות קלות לכסאות, לא?

אבל היום נתפסה לי אצבע במלכודת. כמה סמלי, היה מעורב בזה פגיון הנוצרים של רמון מרטי. בכנס בפרייזינג, פגשתי בחורה מקסימה שעורכת יחד עם עוד שני חוקרים מהדורה ביקורתית של הפגיון המדובר. את הרמזים הקלים וההצעות הבוטות להשתתף בפרוייקט דחיתי בעדינות,  והצעתי בשמחה לראות את כתב היד עצמו ולברר שם משהו שלא היה ברור במיקרופילם, בעיקר מכיוון שמדובר לא פחות ולא יותר באוטוגרף של הבחור, גרסה סופית יחסית אבל עם עוד המון ציטוטים, תיקונים ותוספות בשוליים ועל פתקים. ואני הלא חובבת עדויות ל-work in progress!
עם תום סדרת השיפוצים הנוכחיים במחלקת כתבי היד בספריית ז'נבייב הקדושה נרשמתי, הזמנתי וקיבלתי ספר עב כרס וזוג כפפות צחורות. ביררתי חיש קל את הטעון בירור ופניתי לעיין סתם. העברית שם מכל עבר, ואין מה לעשות, יש סוג של הקלה בלשמוע עברית בסין, והקליגרפיה יפהפיה. בחור מוכשר רמון. קראתי בענין רב חלק מהציטוטים העבריים, שכן המסורת הזו היא עולם משונה באמת ובתמים בשביל חילונית גמורה כמוני, ובהחלט מסקרן. לא פעם, אל מול ארמית, נעזרתי בתרגום הלטיני. אחרי הכל - לא בגאווה אבל גם לא בתחושת חטא - הפעם הראשונה שיצא לי לעיין בתלמוד הייתה כשתרגמתי מלטינית את פטרוס אלפונסי...
פתאם צד את עיני אחד הציטוטים של הרמב"ם. בצד של הלטינית היה כתוב:
rabi moyse ben maymon
אבל בעברית המנוקדת שממול נכתב: משה אָבֶן מימון (א קמוצה, ב' רפה סגולה). הא! חשבתי לעצמי, נזכרת בכל אותן פעמים בהן ננזפתי שאני לא מבטאה אִבּן עזרא, או מעברתת לבן עזרא. שכן מסיבות לשוניות שאינן ידועות לי, כל הב' רפה/ב' דגושה, החיריק והקמץ היו נזילים למדי בתקופה הנדונה (וראו אבן רושד ואבן סינא שהפכו לאברואס ואביסנה). חשבתי שזה ענין של תרגום, אבל הנה, בעברית היה כתוב כך. בעודי ממשיכה ומדפדפת, נתקלתי בחמור עצמו, אלא שכאן, מעשה שטן, כתב האיש בלטינית abraham ben a'a'zra, ובעברית אברהם בֶן עֶזרָה. הא! לוחשים להם בשמחה פקידים מוכתמי טיפקס וזוקפים ראש.
בלגן, בקיצור, ואיש הישר בעיניו יעשה. אני, כאמור לעיל, למעט אפיזודת סקייפ קצרה שבה שקלתי לשנות את צורת ההיגוי, החלטתי ששמי הוא שם אבי, וזהו. לא סבא ולא סבא של סבא, ולא עבר רחוק יותר, למגינת לבם של האנשים החרדים לזהותי הערבית-עברית-ספרדית-יהודית-ווטאבר.
יצאתי אל העולם הסיני שבחוץ, אל כיכר הפנתאון, כנסיית סטפן, בואכה רחוב סן ז'ק, והתיכון היושב על שרידי מבנה שהקים כלוביס. התיכון שלי, בסופו של דבר, לא נראה ככה:

רחוק לגמרי, סיכמתי, והסתובבתי לצלם את החלק המדיאבלי בקיר המפורסם של הספריה, עליו חקוקים טורים-טורים שמות הסלבריטיז של ההיסטוריה האינטלקטואלית, ברנר מקלירוו, אלברטוס, תומס, לומברדוס וידידים אחרים:



בין חדי העין תוגרל אירוניה בגרוש

 

אליסה בשארטר (אחרון ודי)

מהארון האפור הוצאנו מעטפה אפורה אחר מעטפה אפורה ורוקנו את תוכנה בעדינות על השולחן. למרבה השמחה התברר שלא הכל נראה ככה:

אלא היו גם כאלה שנראו ככה:

המשימה שלנו הייתה מיוחדת למדי. בדרך כלל, אנחנו נתקלים בכתב יד רק בדייט מסודר, יודעים כמעט בוודאות מה אמור להיות שם בעזרת קטלוגים כאלה ואחרים. בדרך כלל אנחנו נשארים בשדה המוכר, המתמחה עד כלות. אבל כאן היינו צריכים  לנסות ולגלות מחדש במה מדובר בכלל; לפענח כמה שורות ולקבוע אם מדובר על תיאולוגיה, משפט, רפואה או חיי קדושים, למיין את הפיסות - פעמים לא מעטות התחבאו באותה מעטפה שרידים של כתבי יד שונים לחלוטין, לזהות אם מדובר בקומנטאר לפי השורות המסומנות בקו תחתי או גלוסות מסודרות מסביב, ובעיקר להשתמש בהמון ידע סמוי... אחרי שרואים כמה פיסות עם רובריקות אדומות (האדום השתמר להפליא בשריפה) שמתחילות ב"קרטולה" לעשות אחד ועוד שתיים ולהבין שמדובר כנראה בקרטולריום, לראות שניים שלושה חלקים עם "לקציו" כדי לשלות מהזכרון את קיומם של לקציונרים, או להסיק מחתיכה קטנה עם תאריך וטקסט שמתחיל ב obiit שזו כנראה הציפורן השמאלית של איזה אוביטואר.

מנסה לדלות טוסט אינפורמטיבי מהערמה

היו מקרים שבהם התמזל מזלנו למצוא בין הדפים אחד עם כותרת, כמו למשל כאן דף של ההיסטוריה סכולסטיקה:

או את דף התוכן של ספר רפואה שאחר כך התברר כקנון של אבן סינא:

בכל אחד מהמקרים ציינו ברשימותינו גם כמה מאפיינים של כתב היד עצמו כמו תאריך כללי משוער לפי הכתב, שורה ארוכה או טורים, וכל דבר אחר שיוכל אחר כך לסייע. למרבה הצער המימדים שיכלו היו להיות שימושיים מאד להתאמה עם הקטלוג לא יכלו לעזור לנו - גם כשהיו דפים שלמים הם התכווצו לגמרי למעין טוסטים-צנימים מהסוג שסבתא שלי הייתה מכינה. וכמובן, תעתקנו קטע במידת האפשר מטוסט כזה או אחר, כדי לחפש אותו בבית באינטרנט. מדי פעם גם נתקלנו באיורים, מה שהפך את העניין תמיד ליותר מלבב.

בקיצור, לא אלאה אתכם. נסענו כמה פעמים. בכל פעם שחזרנו עטנו על המחשב בניסיון לראות אם נצליח למצוא את הטקסט - תודה לכם, מעלי-טקסטים-על-הרשת! - ואחר כך להשוות עם הקטלוג. נכון לעכשיו, הצלחנו לזהות בוודאות (כלומר עם מספר מדף מדויק) יותר משלושים כתבי יד שנחשבו לאבודים, וגם יצור קטן שהתחבא עשרות שנים בחשכה זכה לראות אור יום...

 

אליסה בשארטר (פרק שני)

פרט אחד שולי נשמט לו מן הפוסט הקודם - את כל עבודת הסידור עשינו במחשב. הפרגמנטים צולמו יפה ברזולוציה מטורפת וכך יכולנו להגדיל עד אין קץ כדי לזהות אות פה ואות שם. בעקרון, אפשר לעשות את זה גם בהודו, עם חיבור אינטרנט והרבה זמן פנוי. אך התשוקה אל הממשי, מה יהא עליה?
ובכן, אל תיפול רוחכם. ראשית כל, צירפתי את עצמי לישיבה אי שם בבוסי-סן-ז'ורז' מזרחה לפריז, המקום בו יושבות המעבדות של הבנף. מדובר במבנה ענק ותעשייתי שבו, כך סופר לי, צולם סרט שעלילתו התרחשה בכלא, ולא בכדי:

בימים רגילים נמצאים שם אותם אנשים טובים שסורקים את הספרים לגליקה, מתקנים ספרים וכתבי יד וכיוצא בזה. שם שוכנו הרסטורטוריות של הפרוייקט וניסו במגוון אמצעים לשקם את מה שעוללו האש והמים לקלף. הישיבה עצמה הייתה מדהימה למדי - שבעה אנשים דנים בכובד ראש בשאלה האם לבצע חיתוך מבוקר בכתב יד שהתקמטו ונדבקו, או לא. חוץ מזה גם ביקר צוות טלביזיה שבא לצלם את תהליך השיקום, ואני זכיתי לראות את המעבדה - מאז ימי המיקרוביולוגיה העליזים לא ביקרתי בכזו... טוב לא בדיוק כזו, אבל נגיד:

מימין אתם רואים את האינקובטור שאליו מזרימים אדים כדי לרכך את הדפים. הנה כמה דפים מהאטימולוגיות של איזידורוס מסביליה מתפרקדים בהקלה בסאונה:

 

אחר כך מיישרים אותם עם אינסוף קליפסים ומניחים עליהם מין משקולות רכות ושחורות כדי להחליק אותם:

 

בסוף מניחים אותם במכבש קטן תחת משקולת לכמה ימים, ככה כדי להיות בטוחים, ומצלמים.

נו, בסדר. אבל אני רוצה לגעת. הפעם הצטרפתי לנסיעה לשארטר עצמה, שנקבעה כדי להחליט אלו כתבי יד נוספים יפיקו תועלת מספא יוקרתי שכזה. בעודנו יושבים בחדר אפור שבדלת מעבר לו ישבו להם הקלפים בקופסאות אפורות ומסודרות, שמתי לב לארון אפור. מה זה, שאלתי. אה כאן, הסיטו את הדלת להראות לי, יש את כל כתבי היד שלא זוהו. הם ישבו בתוך מעטפות (אפורות, למקרה שתהיתם).
הגלגלים שלי זזו לאט. כשנסענו ברכבת חזרה לפריז שאלתי את דומיניק - למה שלא ננסה לראות מה בעצם יש שם?

 

 אחרי חודש קבענו לנסוע רק שנינו ולראות אם יש שם בכלל משהו ששווה לעשות איתו משהו. היה.

אליסה בשארטר (פרק ראשון)

כשהחלטתי לבלות את השנה הזו ב-IRHT, סיפחתי את עצמי לפרוייקט שהצית את דמיוני חובב הרומנטיקה הארכאולוגית מהרגע הראשון בו העכבר נחת על הדף. ב-26 במאי 1944 העיר שארטר הופצצה, ושריפה גדולה התלקחה בספריה. חלק ניכר מכתבי היד הפך לאפר, או נרטב מהמים ששימשו לכיבוי השריפה. כבר בשמיני ביוני, נכנסו אנשי הביבליותק נסיונל אל ההריסות, אספו את השרידים ובמשך ארבע שנים הצליחו באמצעים כימיים כאלו ואחרים להפריד דפים שנדבקו מרוב חום, ואחר כך, לאט ובהתמדה, ניסו לזהות את הדפים שנותרו ולסווג אותם לפי מצבם. רוב החוקרים הניחו שכל כתבי היד נשרפו, אבל ששים שנה לאחר מכן, דומיניק פוארל הגיע לספריה לבדוק משהו וראה חבילות עטופות בנייר עתון מסודרות על מדפים. מהון להון, צוותו עוד אנשים, והוגשה הצעת פרוייקט לקטלג, לשקם ולצלם את כל החתיכות, לסדר אותן בסדר הנכון, ולהעלות לרשת.

אני הגעתי בשלב שבו כבר חלק ניכר מעבודת המיפוי הראשונית נעשה וחלק משמעותי מכתבי היד צולמו ועברו רסטורציה. המשימה הראשונה שלי הייתה לסדר קרעים של כתב יד מן המאה האחת עשרה שכלל טקסטים שונים בתיאוריה של המוסיקה. בחרתי אותו מהרשימה בגלל הדיאגרמות היפהפיות שהיו בו. אחר כך גם גיליתי שהדיאגרמות האלו מלוות טקסט ודיאלוג לימודי מהתקופה הקרולינגית על התיאוריה של המוסיקה בשם מוסיקה אנכיריאדיס וסקוליקה אנכיריאדיס, שכוללים גם צורת תיווי ראשונית למדי ובאמצעותה רושמים בדיאלוג הזה בפעם הראשונה במערב פוליפוניה (קוראיי המוזיקולוגים מוזמנים לדייק ולהרחיב).

 

 

כיוון שאני הוגה חיבה יתרה הן לדיאגרמות והן להיסטוריה של הלמידה, אהבתי במיוחד את האופן שבו המורה והתלמיד שרים כדי להבהיר כל מיני נקודות, ואפילו מתייחסים ישירות אל הדיאגרמות. 
"מורה: כלום אינך מרגיש ששני הפנטקורדים הללו לא דומים זה לזה?  

תלמיד: אני מרגיש היטב ותופס שהפנטקורד השני לא חוזר בסדר שבו הוא התחיל. [ממשיכים לדון...]
מורה: האם [אי ההתאמה הזו] הורגשה בחושיך?

תלמיד: הורגשה בהחלט, בעיניים באמצעות השרטוט ובאוזניים באמצעות הצליל: באף אחת מהצלעות לא נשמר הסדר."

לא שאני מבינה משהו בתחום הזה, אבל נפתח לי חרך לעולם לא מוכר.

הסידור עצמו היה כיף מבחינה אחרת. הפרגמנטים היו מעטים, והטקסט היה קל לקריאה ברוב המקרים. כיוון שהטקסטים שהיו שם נערכו מזמן ואף קיימים בצורה אלקטרונית, מה שהקל מאד על הסידור – מזהים ארבע מלים רצופות, מקלידים בתיבת החיפוש ומסמנים את מספר העמוד במהדורה המדעית.

כמה טכני! אתם סופקים כפיים. כמה משמים!

ובכן, נכון, גם לבי מסור להגיית רעיונות, פרשנות, טקסטים וניתוחים. אבל הייתה בזה איזו הנאה בסיסית כזו, ההנאה של הרכבת הפאזל, של פתרון תשבץ, של האומנות הפשוטה. בשביל מי שהצטערה עמוקות כילדה על כך ששמפוליון ואחרים כבר פיצחו את כל מה שצריך, התכתבה בכתבי סתר שהיו מבוססים תמיד על מפתח אלפביתי אבל השתדלה מאד שהסימנים יהיו יתדיים ככל האפשר ומחזיקה עד עכשיו רפליקה של הדיסקוס מפייסטוס על השולחן, להצליח לזהות כמה מלים מפרגמנט שרוף זה סוג של פיצוי.

ומלבד זאת, הייתה ההנאה של פענוח של איזו אמת ארצית קשה כזו (סליחה רלטיביסטים שלי, לפחות קשה יותר מהאמיתות שבדרך כלל אנחנו מייצרים). כשהחלטתי להגיע למכון זה היה אחד הדברים שרציתי. כלומר, מלבד הספריה המטורפת והאנשים החביבים להפליא ודברים חשובים מעין אלו, רציתי ללמוד מה שאוכל על כל האומנויות הקטנות המדיאבליות האלו של כתבי היד, אפילו איך כותבים נוטיס הגון. כיוון שאין לי כל כוונה להתייבש באקול דה שארט ולבלות שם את ימיי, הפרוייקט סיפק לי הזדמנויות הצצה והתנסות למכביר, מתוך העבודה עצמה. את אמנות התארוך למשל אני לומדת רק מעט ובעקיפין, אבל רק לצפות במסטרית הדגולה פטרישיה סטירנמן מתארכת בשבילי את כתב היד דרך השוואה של האיניציאלים זה מאלף. לקחתי את הדף למזכרת:

המשימה הבאה הייתה כבר ערימה ענקית של דפים של טקסט מאזור קצת יותר מוכר, הפירוש של פטרוס לומברדוס לאגרות של פאולוס, טקסט נפוץ להפליא שחוץ מהבחינה הדוקטרינרית, הוא נורא נורא מעניין מבחינת האופן שבו פרשו אותו על הדף במאה השתים עשרה והשלוש עשרה. בשוליים למשל אתם יכולים לראות את הפניות למקורות שמהן לומברדוס ליקט קטעים באדום:

אגב, בסוף המאה השתים עשרה הרברט מבוזהאם הכין מהדורה מיוחדת של הפירוש של לומברדוס לתהלים, ובמקומות שבהם הוא התבאס מהפניות לא נכונות של לומברדוס הוא החליט במקום למחוק אותן להשאיר, אבל לתקן בצורה משעשעת למדי. כאן למשל בכתב יד שנמצא בטריניטי קולג' אתם רואים את אוגוסטינוס מתרעם "זה לא אני!":

 

סידור כתב היד הזה כבר היה ארוך ומייגע, במיוחד כשהיו דפים שנשטפו לגמרי שבהם בקושי מצאתי בדל של שתי מלים רצופות כדי לזהות. אבל מדי פעם היו צ'ופרים כמו למצוא את האיור החמוד הזה:

 

וגם כל מיני סיפוקים קטנטנים של אוריקה שאחסוך מכם. טוב, החלטתי. הבנתי את הרעיון. בא לי לעשות משהו יותר מעניין. אז לקחתי אמנם עוד כתב יד לסידור, הפעם של יוספוס, אבל פצחתי בפרוייקט משלי, שלו יוקדש הפוסט הבא.

לוטציה

כשרק הגענו לכאן ועוד לא התמקמנו בסיטה האוניברסיטאית יקירתנו, גרנו כמה שבועות ברובע החמישי, ממש על גבעת ז'נבייב הקדושה, לא רחוק מהבתים של כל המסטרים שאני לומדת עליהם. בין כל הגילויים מסביב במסע היומי של "לאיזה גינה מטיילים הפעם", נכנסנו באקראי, באמצע רחוב מונג' לארנה. במפגן מעורר קנאה של המשכיות אגבית בין עבר להווה, צפינו בילדים משחקים בכדורגל, צעירים משחקים פטנק, ואנשים משתזפים בארנה רומית מקורית, כשבצד השני של המתחם ממוקם גן שעשועים ראוי ומתוחזק היטב לשמחת הפיץ. זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם פריז הרומית, או לוטציה.


לא, הסברתי בסבלנות לכל מי ששאל אותי החודש איפה אנחנו בוקאנס, אני לא יוצאת לחופשה. עוד מעט אני חוזרת לישראל ויש לי עוד כל כך הרבה מה להספיק! המהדורה, והכנסים, ולאסוף חומרים למאמר, ו.... אני חייבת עוד לנצל את הגישה החופשית הזו לספרים ולמיקרופילמים במכון, את זה שאם אני נתקלת פתאם במשהו שצריך לבדוק אפשר לקפוץ לביבליותק נסיונל. לא, אני ממש לא יכולה. אבל הוקאנס ניצח אותנו. הספריה של הדומיניקנים, המאפיה הקרובה, הסופר הקרוב, המספרה, כל החנויות, כולם נשא האור. נכנענו. נשארנו בבית אבל חפשנו בלב.
היום, על התפר שבין העצלתיים לבין חזרה לעבודה, הלכתי לתערוכה שכבר כמה זמן תכננתי עליה, שנשאה את השם הנחשק "ולוטציה הפכה לפריז", על פריז של שלהי העת העתיקה בואכה ימי הביניים המוקדמים. התערוכה שבקריפטה של הנוטרדם הייתה די מאכזבת מבחינה ויזואלית. היו שם בעיקר פאנלים ענקיים עם הסברים מאלפים, אבל כמעט שום מוצג אמיתי, מהסוג שבגללו הולכים לתערוכה ארכיאולוגית (טוב, חוץ מהממצאים של הקריפטה עצמה). אבל מה שעשה את התערוכה למה שהיא היה שכל פאנל כזה לווה ברפרודוקציה צבעונית של איור גדול ממדים שבו שוחזרה העיר וכן ערים נוספות מהמרחב הגאלו-רומי, מתקנים בה ועוד.

מאז שעמדתי על דעתי היו לי יחסים מסובכים עם ארכאולוגיה, (בפוסט שאני מתכננת על הפרוייקט של שארטר עוד נחזור לזה). אבי ארכאולוג חובב ובסלון יש אוסף קטנטן של כלי חרס וזכוכית שריפא. חברו את זה עם חיבה יתרה לפאזלים, כתבי סתר ורומנטיקת תגליות בריאה והרי לכם ארכאולוגית צעירה בפוטנציה. אלא שדמיון לא היה לי. כמה שהתאמצתי לחבב את אותם ריבועי אבנים מאובקים, לא הצלחתי להעלות עליהם אפילו גיד אחד. עברתי לכתבי יד :). אז מי צייר את האקוורלים האלה, בקיצור, הייתה השאלה שיצאתי איתה מהתערוכה בעודי אוחזת את הקטלוג.

ובכן, כך סיפר דוד גוגל, Jean-Claude Golvin הוא חוקר אמריטוס בסנרס, ארכאולוג וארכיטקט בין כובעיו הרבים, שהתמחה במרחב הגאלו רומי אך שלח ידו גם באגיפטולוגיה וזה כבר כמה שנים שהוא מנפיק על בסיס תרשימים מדויקים וממצאים ארכאולוגיים מאות אקוורלים דידקטיים כאלה (כאן בתמונה ברזולוציה די גרועה):

אז כן, הבתים אדומי גגות והשמיים תמיד תכולים והכל נראה מאד אידילי, כמו בסרט תדמית של משרד אדריכלים, אבל בשביל חסרי דמיון מחד ומבינים-ברגע-בעזרת-ויזואליה מאידך כמוני זה יותר ממה שאפשר לבקש. בוידאוטק של הסנרס יש סרט דוקומנטרי שמתאר את הפרוייקט הזה בצורה יפהפיה כולל ראיונות אתו (או דרך כאן ולהקליק מימין למעלה על visionner). את יותר משמונה מאות הציורים המקוריים כולל מחברות סקיצות ורישומים הוא מסר למוזיאון של ארל. בכל זאת, צריך קצת מקום בבית.

יוצאים לדרך

אִם תִּהְיֶה לִי מַתַּת הַנְּבוּאָה וְאֵדַע כָּל הַסּוֹדוֹת וְאַשִֹיג כָּל הַדַּעַת; וְאִם תִּהְיֶה בִּי כָּל הָאֱמוּנָה עַד לְהַעְתִּיק הָרִים מִמְּקוֹמָם, וְאֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כְּאַיִן וּכְאֶפֶס.  --- הראשונה אל הקורינתים 13:2

כן, אותו ציטוט מוכר לעייפה מפאולוס, אולי נדוש רק קצת פחות מהמראה והחידות שבא קצת אחריו. בשנים האחרונות חזרתי אל הפרקים האלה בקורינתיים לא מעט, בעקבות התיאולוגים שחקרתי, בניסיון להבין את המתח שבין ידע ואהבה, ואיך מתמודדים מול קהילה תוססת מהתגלויות והתנבאויות. טוב, תיכף תאמרו, אבל ההטעמה של האהבה ההדדית אל מול כל הטוענים לידע ונבואה ולשונות ושאר מתייהרים ומחריבים היא רק צעד אחד לפני הסדרה ופיקוח, והגמוניה והיררכיה.

זאת בכל מקרה לא מטרת הבלוג הזה. המטרה שלו היא להיות ביטוי לסקרנות ואהבה ולדמיין קהילה. אני בחיפוש אחרי קהילה כזו לא מעט זמן. לכאורה, מה טבעי יותר מזה שאנשים שנלהבים מנושא מסוים (או כמו שאומרים פה בפריז "פסיונט") ירצו לדבר עליו יחד, לחלוק דברים מגניבים שגילו, יגלגלו חצאי רעיונות על חומוס, יספרו שנינויות שזר לא יבין וישלחו זה לזה לינקים לאתרים משובחים? ועל אחת כמה וכמה כשהנושא המשותף הזה הוא, איך נגיד, לא בדיוק מה שמשוחחים עליו בארוחות משפחתיות?

ובכן, לכאורה. פאולוס ידע על מה הוא מדבר. נו, scientia inflat, pugna verborum, אתם יודעים. את הניסיון האישי כסטודנטית החוזה ביריבות מקצועית-אישית מלאת איבה, בכנסים דלילי נוכחות, חמוצי פנים או סתם נטולי שמחה ובהתארגנויות וולונטריות שבירות ליוויתי בשנות הדוקטורט בניסיון מקצועי להבין איזה מין קהילה הייתה האוניברסיטה בימי הביניים, אם בכלל המושג המעורפל הזה מתאים לה. נדדתי בין קהילות מדומיינות של פילוסופים המשוחחים במרחק של מאות שנים לבין קהילות נזיריות "אמיתיות" שבהן הלימוד שלוב בחיים אמיתיים של אוכל, שירה טיול ומריבות, לבין כנופיות סטודנטים שגרים בחדרים שכורים מבקרים במסבאות ומחליפים מורים מדי פעם; בין קולג'ים לתלמידים עניים לבין בתי נזירים משוטטים בתוך העיר; בין מורים בודדים לאיגודי מורים, בין דיאלוגים על ידידות לטורנירים נוצצי חרבות של טיעונים.

וכן, אני יודעת עכשיו טוב יותר שזה רופף מטבעו כשלא אוכלים ביחד או אפילו נפגשים באופן קבוע או אקראי, או שכשכן נפגשים מעדיפים להיות נורא רשמיים; ויש משפחות ומרכזי חיים אחרים; והתחרות קשה, ומינויים, ואגו, וסתם צרות עין; ואין אוטוריטות שיכריחו את כל חברי מחלקה זו או זו לנכוח בסמינר השבועי או סתם להגיע להרצאה בתחום המחקר שלהם, ובעצם אפילו ב 1215 התקשו להכריח לבוא ללוויות קולגיאליות, לא עלינו; ושכולם נורא עסוקים, וכשהם מפסיקים להיות עסוקים בלפרסם ולהכין שיעורים הם מעדיפים לדבר על משהו שהוא לא ה"עבודה", וכולם נורא ביקורתיים אבל גם רגישים לביקורת. אבל לדמיין מותר. הבלוג הזה נוצר אפוא כדי לדמיין קהילה כזו שלתחרות, אלימות או סתם ארס לא יהיה בה מקום (טוב נו, אולי כלפי חוקרי הרנסאנס, בכל זאת זהות ומסורת :)) , אבל לתשוקה, להתלהבות ולשיתוף דעות דווקא כן. כדי לתת מקום לשטח שבין האישי והמקצועי, הלב והספר. לספר על חוויות אישיות-מחקריות, להעלות תמונות משעשעות, לשחרר חצאי הגיגים בלי להתחייב למראי מקום מסודרים וטיעונים מוגמרים, לשאול בקול רם על הקשר בין מחקר וזהות, להתלבט לבטים מתודולוגיים, לקשר לאתרים מעניינים, לשתף במידע. על ימי הביניים, על היסטוריה, על מדעי הרוח, על מה שיתחשק.

ובתקווה, גם הקהילה האמיתית תבצבץ לאט. יש לא מעט מקומות בעולם שיש בהם תכניות ללימודי ימי הביניים. כשנזדמן לי להכיר אחת כזו באוניברסיטת קורנל, אחת השאלות העיקריות שהיו לי לחבריה הייתה אם מדובר בישות שהיא רק מזכירה וידיעון או שיש יותר מזה. הותיקים השיבו חד משמעית שהם נפגשים כל שבוע לארוחת צהריים. הצעירים היו קצת יותר מסוייגים, אתם יודעים. אבל היה ברור שהם יודעים לפחות מי עושה מה. אני, בסוף הדוקטורט שלי לא ידעתי שיש דוקטורנטית שחוקרת שירה צרפתית ימי ביניימית במעמקי החוג לצרפתית בתל אביב, והופתעתי לגלות ששכני לשולחן בחתונה הוא חוקר של ליטורגיה בימי הביניים אי שם בחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה אחרת. אז כאמור, אני מקווה שבמשך הזמן יתארחו כאן פוסטים של חוקרים נוספים, ושהבלוג יהיה במה לעדכונים על כנסים, מאמרים, ספרים, קורסים, והרצאות מזדמנות שאמצא לבד או שהקוראים היקרים יידעו אותי עליהם. בין לבין, אעלה גם רשימה ארצית של חוקרים ומתעניינים בימי הביניים, אימייליהם ותחומי העניין או המחקר שלהם.