סין

"אפשר לשאול אותך שאלה דיסקרטית?"
ישבנו בחדר של המחלקה הלטינית, שתינו תה וסיפרתי לקלייר, מומחית לליטורגיה, שאני ממש עוד מעט חוזרת לישראל. ודאי, השבתי, תוהה איזו שאלה זו יכולה להיות. זו הייתה כמובן תהייה מטופשת, כיוון שתמיד הרגע הזה מגיע, איכשהו. "את.. נוצריה... יהודייה?" היא לא ידעה איך לנסח את זה. הסברתי בקיצור. "אז למה בעצם את חוקרת את XXX", הגיעה השאלה הצפויה. אה, השבתי בקלילות, מתורגלת. זה פשוט מעניין אותי. זה כמו שחוקר צרפתי יחקור את התרבות הסינית, הצעתי אנלוגיה. כלומר מענין אינטלקטואלי, היא הנהנה, אחרי הרהור קל. נראה היה שהנחתי את דעתה לחלוטין.
לא פעם הילידים האירופיים מגיבים בהפתעה קלה, במיוחד אחרי שביררו שאני לא חוקרת את היהודים באירופה או משהו כזה, ואפילו לא (רק) את המדע, מורשתנו לאנושות, אלא דווקא תיאולוגיה נוצרית. מצד שני, קל להפיס את דעתם: בסופו של דבר, הם המציאו את הפטנט הזה, וגם לא צריך לשכנע אותם שאירופה זה מעניין.



דור מבקר עם אמא במקדש מקומי

 אלא שהאנלוגיה הזו לא מדוייקת כמובן. במחקר הישראלי את מערב אירופה המבט האנתרופולוגי-קולוניאליסטי לא מתהפך באופן סימטרי. אנחנו באים עם הכלים שלהם, ממוסד שהומצא אצלם, מתרבות שחלקים גדולים ממנה הגיעו או אומצו מ"שם" וחלקים רבים שמאמינים שהם עדיין חלק אינטגרלי משם (או לפחות באירוביזיון), לא פעם, במיוחד בהיסטוריה של המדע, אנחנו מרגישים שבעצם אנחנו לא חוקרים תרבות זרה, אלא את מקורותינו שלנו, ובמידה רבה של צדק. ה"היסטוריה הכללית" שלנו היא ההיסטוריה שלהם. במסגרת נשיאת הפנים מערבה, אנחנו צריכים לפרסם את ממצאינו בכתבי העת שלהם, בשפת האם שלהם, ובכלל כל העסק מורכב.

ובין השאר, הפיתוי לשכפל את יחסי העבר מופיע בכל מיני פינות לאורך הדרך. אולי זה רק בימי הביניים, אולי רק בהיסטוריה אינטלקטואלית, אבל יש איזה לחץ קל באוויר. במדריד שמחה מישהי לגלות שאני מישראל, הקשיבה בענין לתחומי מחקרי ושאלה אם אוכל לעזור לה בהבנת כמה מלים עבריות במהדורה שהיא עושה לרבנוס מאורוס, וזה מקרה אחד מני רבים. והפיתוי מופיע ברמת הכישורים הבסיסיים והמלגות - הלא יש לי היכולת לקרוא עברית, וגם לטינית, אז למה בעצם לא להשתמש ביתרון הזה, נדמה ששואלים כולם, כאילו הייתי מומרת חדשה לסטודיום הדומיניקני, נדחפת קלות לכסא של מאות שנים של סוכנת שפות ותרבויות, מצופה לחקור מדע עברי, או לפחות יהודים ונוצרים. ועוד עם השם שלך!

ובדרך כלל, אני נמנעת. לא רציתי שיקלקלו לי את הארץ הרחוקה של האגדות עם הנסיכים, האגמים, הטירות והכנסיות עם ביטויי קרבה, וקצת נרתעתי מהקטע הזה של יהודים שכותבים על יהודים, נשים שכותבות על נשים (שכותבות). אחר כך למדתי על ההגמוניה החוקרת את עצמה במסווה האוניברסליות (גברים שחוקרים גברים, נוצרים שחוקרים נוצרים...), למדתי לכבד את מה שנותן ההיסטוריון לבני הקהילה שלו (ולהעמיד בסימן שאלה את מה שאני נותנת לקהילה שלי אבל זה נושא לפוסט אחר), ולגלות את הענין הרב שיש במגעים בין תרבותיים. למדתי גם לחשוד במניעים של הכיוון השני של חקירת האחר (ההגמוניה מאששת את עצמה אל מול האחר, האחר המזדהה עד תום עם ההגמון, אקזוטיפיקציה, אוריינטליזם, יו ניים איט). למדתי שתמיד אנחנו בוחרים את הזהויות והמסורות שאליהם אנחנו רוצים להשתייך, למעט זו שמבית אבא ממש, ונמסרה ממי שהכרנו בחיינו (ועוד נחזור לבית אבא).
ואף על פי כן, המשכתי להימנע ולהעריך את נקודת המבט המיוחדת הזו. אז נכון, אירופה המדיאבלית היא לא סין, אבל בשבילי, בהמון רמות היא כן כזו. והפטרימואן הזה הוא שלהם, ולא שלי, וגם אם חלקיו היותר קרובים לשלי מרתקים, בחרתי מוקדי הזדהות אחרים (זהות מקצועית למשל). ובכלל, תמיד כיף להתריס כנגד דחיפות קלות לכסאות, לא?

אבל היום נתפסה לי אצבע במלכודת. כמה סמלי, היה מעורב בזה פגיון הנוצרים של רמון מרטי. בכנס בפרייזינג, פגשתי בחורה מקסימה שעורכת יחד עם עוד שני חוקרים מהדורה ביקורתית של הפגיון המדובר. את הרמזים הקלים וההצעות הבוטות להשתתף בפרוייקט דחיתי בעדינות,  והצעתי בשמחה לראות את כתב היד עצמו ולברר שם משהו שלא היה ברור במיקרופילם, בעיקר מכיוון שמדובר לא פחות ולא יותר באוטוגרף של הבחור, גרסה סופית יחסית אבל עם עוד המון ציטוטים, תיקונים ותוספות בשוליים ועל פתקים. ואני הלא חובבת עדויות ל-work in progress!
עם תום סדרת השיפוצים הנוכחיים במחלקת כתבי היד בספריית ז'נבייב הקדושה נרשמתי, הזמנתי וקיבלתי ספר עב כרס וזוג כפפות צחורות. ביררתי חיש קל את הטעון בירור ופניתי לעיין סתם. העברית שם מכל עבר, ואין מה לעשות, יש סוג של הקלה בלשמוע עברית בסין, והקליגרפיה יפהפיה. בחור מוכשר רמון. קראתי בענין רב חלק מהציטוטים העבריים, שכן המסורת הזו היא עולם משונה באמת ובתמים בשביל חילונית גמורה כמוני, ובהחלט מסקרן. לא פעם, אל מול ארמית, נעזרתי בתרגום הלטיני. אחרי הכל - לא בגאווה אבל גם לא בתחושת חטא - הפעם הראשונה שיצא לי לעיין בתלמוד הייתה כשתרגמתי מלטינית את פטרוס אלפונסי...
פתאם צד את עיני אחד הציטוטים של הרמב"ם. בצד של הלטינית היה כתוב:
rabi moyse ben maymon
אבל בעברית המנוקדת שממול נכתב: משה אָבֶן מימון (א קמוצה, ב' רפה סגולה). הא! חשבתי לעצמי, נזכרת בכל אותן פעמים בהן ננזפתי שאני לא מבטאה אִבּן עזרא, או מעברתת לבן עזרא. שכן מסיבות לשוניות שאינן ידועות לי, כל הב' רפה/ב' דגושה, החיריק והקמץ היו נזילים למדי בתקופה הנדונה (וראו אבן רושד ואבן סינא שהפכו לאברואס ואביסנה). חשבתי שזה ענין של תרגום, אבל הנה, בעברית היה כתוב כך. בעודי ממשיכה ומדפדפת, נתקלתי בחמור עצמו, אלא שכאן, מעשה שטן, כתב האיש בלטינית abraham ben a'a'zra, ובעברית אברהם בֶן עֶזרָה. הא! לוחשים להם בשמחה פקידים מוכתמי טיפקס וזוקפים ראש.
בלגן, בקיצור, ואיש הישר בעיניו יעשה. אני, כאמור לעיל, למעט אפיזודת סקייפ קצרה שבה שקלתי לשנות את צורת ההיגוי, החלטתי ששמי הוא שם אבי, וזהו. לא סבא ולא סבא של סבא, ולא עבר רחוק יותר, למגינת לבם של האנשים החרדים לזהותי הערבית-עברית-ספרדית-יהודית-ווטאבר.
יצאתי אל העולם הסיני שבחוץ, אל כיכר הפנתאון, כנסיית סטפן, בואכה רחוב סן ז'ק, והתיכון היושב על שרידי מבנה שהקים כלוביס. התיכון שלי, בסופו של דבר, לא נראה ככה:

רחוק לגמרי, סיכמתי, והסתובבתי לצלם את החלק המדיאבלי בקיר המפורסם של הספריה, עליו חקוקים טורים-טורים שמות הסלבריטיז של ההיסטוריה האינטלקטואלית, ברנר מקלירוו, אלברטוס, תומס, לומברדוס וידידים אחרים:



בין חדי העין תוגרל אירוניה בגרוש