אליסה בשארטר (פרק שני)

פרט אחד שולי נשמט לו מן הפוסט הקודם - את כל עבודת הסידור עשינו במחשב. הפרגמנטים צולמו יפה ברזולוציה מטורפת וכך יכולנו להגדיל עד אין קץ כדי לזהות אות פה ואות שם. בעקרון, אפשר לעשות את זה גם בהודו, עם חיבור אינטרנט והרבה זמן פנוי. אך התשוקה אל הממשי, מה יהא עליה?
ובכן, אל תיפול רוחכם. ראשית כל, צירפתי את עצמי לישיבה אי שם בבוסי-סן-ז'ורז' מזרחה לפריז, המקום בו יושבות המעבדות של הבנף. מדובר במבנה ענק ותעשייתי שבו, כך סופר לי, צולם סרט שעלילתו התרחשה בכלא, ולא בכדי:

בימים רגילים נמצאים שם אותם אנשים טובים שסורקים את הספרים לגליקה, מתקנים ספרים וכתבי יד וכיוצא בזה. שם שוכנו הרסטורטוריות של הפרוייקט וניסו במגוון אמצעים לשקם את מה שעוללו האש והמים לקלף. הישיבה עצמה הייתה מדהימה למדי - שבעה אנשים דנים בכובד ראש בשאלה האם לבצע חיתוך מבוקר בכתב יד שהתקמטו ונדבקו, או לא. חוץ מזה גם ביקר צוות טלביזיה שבא לצלם את תהליך השיקום, ואני זכיתי לראות את המעבדה - מאז ימי המיקרוביולוגיה העליזים לא ביקרתי בכזו... טוב לא בדיוק כזו, אבל נגיד:

מימין אתם רואים את האינקובטור שאליו מזרימים אדים כדי לרכך את הדפים. הנה כמה דפים מהאטימולוגיות של איזידורוס מסביליה מתפרקדים בהקלה בסאונה:

 

אחר כך מיישרים אותם עם אינסוף קליפסים ומניחים עליהם מין משקולות רכות ושחורות כדי להחליק אותם:

 

בסוף מניחים אותם במכבש קטן תחת משקולת לכמה ימים, ככה כדי להיות בטוחים, ומצלמים.

נו, בסדר. אבל אני רוצה לגעת. הפעם הצטרפתי לנסיעה לשארטר עצמה, שנקבעה כדי להחליט אלו כתבי יד נוספים יפיקו תועלת מספא יוקרתי שכזה. בעודנו יושבים בחדר אפור שבדלת מעבר לו ישבו להם הקלפים בקופסאות אפורות ומסודרות, שמתי לב לארון אפור. מה זה, שאלתי. אה כאן, הסיטו את הדלת להראות לי, יש את כל כתבי היד שלא זוהו. הם ישבו בתוך מעטפות (אפורות, למקרה שתהיתם).
הגלגלים שלי זזו לאט. כשנסענו ברכבת חזרה לפריז שאלתי את דומיניק - למה שלא ננסה לראות מה בעצם יש שם?

 

 אחרי חודש קבענו לנסוע רק שנינו ולראות אם יש שם בכלל משהו ששווה לעשות איתו משהו. היה.

אליסה בשארטר (פרק ראשון)

כשהחלטתי לבלות את השנה הזו ב-IRHT, סיפחתי את עצמי לפרוייקט שהצית את דמיוני חובב הרומנטיקה הארכאולוגית מהרגע הראשון בו העכבר נחת על הדף. ב-26 במאי 1944 העיר שארטר הופצצה, ושריפה גדולה התלקחה בספריה. חלק ניכר מכתבי היד הפך לאפר, או נרטב מהמים ששימשו לכיבוי השריפה. כבר בשמיני ביוני, נכנסו אנשי הביבליותק נסיונל אל ההריסות, אספו את השרידים ובמשך ארבע שנים הצליחו באמצעים כימיים כאלו ואחרים להפריד דפים שנדבקו מרוב חום, ואחר כך, לאט ובהתמדה, ניסו לזהות את הדפים שנותרו ולסווג אותם לפי מצבם. רוב החוקרים הניחו שכל כתבי היד נשרפו, אבל ששים שנה לאחר מכן, דומיניק פוארל הגיע לספריה לבדוק משהו וראה חבילות עטופות בנייר עתון מסודרות על מדפים. מהון להון, צוותו עוד אנשים, והוגשה הצעת פרוייקט לקטלג, לשקם ולצלם את כל החתיכות, לסדר אותן בסדר הנכון, ולהעלות לרשת.

אני הגעתי בשלב שבו כבר חלק ניכר מעבודת המיפוי הראשונית נעשה וחלק משמעותי מכתבי היד צולמו ועברו רסטורציה. המשימה הראשונה שלי הייתה לסדר קרעים של כתב יד מן המאה האחת עשרה שכלל טקסטים שונים בתיאוריה של המוסיקה. בחרתי אותו מהרשימה בגלל הדיאגרמות היפהפיות שהיו בו. אחר כך גם גיליתי שהדיאגרמות האלו מלוות טקסט ודיאלוג לימודי מהתקופה הקרולינגית על התיאוריה של המוסיקה בשם מוסיקה אנכיריאדיס וסקוליקה אנכיריאדיס, שכוללים גם צורת תיווי ראשונית למדי ובאמצעותה רושמים בדיאלוג הזה בפעם הראשונה במערב פוליפוניה (קוראיי המוזיקולוגים מוזמנים לדייק ולהרחיב).

 

 

כיוון שאני הוגה חיבה יתרה הן לדיאגרמות והן להיסטוריה של הלמידה, אהבתי במיוחד את האופן שבו המורה והתלמיד שרים כדי להבהיר כל מיני נקודות, ואפילו מתייחסים ישירות אל הדיאגרמות. 
"מורה: כלום אינך מרגיש ששני הפנטקורדים הללו לא דומים זה לזה?  

תלמיד: אני מרגיש היטב ותופס שהפנטקורד השני לא חוזר בסדר שבו הוא התחיל. [ממשיכים לדון...]
מורה: האם [אי ההתאמה הזו] הורגשה בחושיך?

תלמיד: הורגשה בהחלט, בעיניים באמצעות השרטוט ובאוזניים באמצעות הצליל: באף אחת מהצלעות לא נשמר הסדר."

לא שאני מבינה משהו בתחום הזה, אבל נפתח לי חרך לעולם לא מוכר.

הסידור עצמו היה כיף מבחינה אחרת. הפרגמנטים היו מעטים, והטקסט היה קל לקריאה ברוב המקרים. כיוון שהטקסטים שהיו שם נערכו מזמן ואף קיימים בצורה אלקטרונית, מה שהקל מאד על הסידור – מזהים ארבע מלים רצופות, מקלידים בתיבת החיפוש ומסמנים את מספר העמוד במהדורה המדעית.

כמה טכני! אתם סופקים כפיים. כמה משמים!

ובכן, נכון, גם לבי מסור להגיית רעיונות, פרשנות, טקסטים וניתוחים. אבל הייתה בזה איזו הנאה בסיסית כזו, ההנאה של הרכבת הפאזל, של פתרון תשבץ, של האומנות הפשוטה. בשביל מי שהצטערה עמוקות כילדה על כך ששמפוליון ואחרים כבר פיצחו את כל מה שצריך, התכתבה בכתבי סתר שהיו מבוססים תמיד על מפתח אלפביתי אבל השתדלה מאד שהסימנים יהיו יתדיים ככל האפשר ומחזיקה עד עכשיו רפליקה של הדיסקוס מפייסטוס על השולחן, להצליח לזהות כמה מלים מפרגמנט שרוף זה סוג של פיצוי.

ומלבד זאת, הייתה ההנאה של פענוח של איזו אמת ארצית קשה כזו (סליחה רלטיביסטים שלי, לפחות קשה יותר מהאמיתות שבדרך כלל אנחנו מייצרים). כשהחלטתי להגיע למכון זה היה אחד הדברים שרציתי. כלומר, מלבד הספריה המטורפת והאנשים החביבים להפליא ודברים חשובים מעין אלו, רציתי ללמוד מה שאוכל על כל האומנויות הקטנות המדיאבליות האלו של כתבי היד, אפילו איך כותבים נוטיס הגון. כיוון שאין לי כל כוונה להתייבש באקול דה שארט ולבלות שם את ימיי, הפרוייקט סיפק לי הזדמנויות הצצה והתנסות למכביר, מתוך העבודה עצמה. את אמנות התארוך למשל אני לומדת רק מעט ובעקיפין, אבל רק לצפות במסטרית הדגולה פטרישיה סטירנמן מתארכת בשבילי את כתב היד דרך השוואה של האיניציאלים זה מאלף. לקחתי את הדף למזכרת:

המשימה הבאה הייתה כבר ערימה ענקית של דפים של טקסט מאזור קצת יותר מוכר, הפירוש של פטרוס לומברדוס לאגרות של פאולוס, טקסט נפוץ להפליא שחוץ מהבחינה הדוקטרינרית, הוא נורא נורא מעניין מבחינת האופן שבו פרשו אותו על הדף במאה השתים עשרה והשלוש עשרה. בשוליים למשל אתם יכולים לראות את הפניות למקורות שמהן לומברדוס ליקט קטעים באדום:

אגב, בסוף המאה השתים עשרה הרברט מבוזהאם הכין מהדורה מיוחדת של הפירוש של לומברדוס לתהלים, ובמקומות שבהם הוא התבאס מהפניות לא נכונות של לומברדוס הוא החליט במקום למחוק אותן להשאיר, אבל לתקן בצורה משעשעת למדי. כאן למשל בכתב יד שנמצא בטריניטי קולג' אתם רואים את אוגוסטינוס מתרעם "זה לא אני!":

 

סידור כתב היד הזה כבר היה ארוך ומייגע, במיוחד כשהיו דפים שנשטפו לגמרי שבהם בקושי מצאתי בדל של שתי מלים רצופות כדי לזהות. אבל מדי פעם היו צ'ופרים כמו למצוא את האיור החמוד הזה:

 

וגם כל מיני סיפוקים קטנטנים של אוריקה שאחסוך מכם. טוב, החלטתי. הבנתי את הרעיון. בא לי לעשות משהו יותר מעניין. אז לקחתי אמנם עוד כתב יד לסידור, הפעם של יוספוס, אבל פצחתי בפרוייקט משלי, שלו יוקדש הפוסט הבא.

לוטציה

כשרק הגענו לכאן ועוד לא התמקמנו בסיטה האוניברסיטאית יקירתנו, גרנו כמה שבועות ברובע החמישי, ממש על גבעת ז'נבייב הקדושה, לא רחוק מהבתים של כל המסטרים שאני לומדת עליהם. בין כל הגילויים מסביב במסע היומי של "לאיזה גינה מטיילים הפעם", נכנסנו באקראי, באמצע רחוב מונג' לארנה. במפגן מעורר קנאה של המשכיות אגבית בין עבר להווה, צפינו בילדים משחקים בכדורגל, צעירים משחקים פטנק, ואנשים משתזפים בארנה רומית מקורית, כשבצד השני של המתחם ממוקם גן שעשועים ראוי ומתוחזק היטב לשמחת הפיץ. זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם פריז הרומית, או לוטציה.


לא, הסברתי בסבלנות לכל מי ששאל אותי החודש איפה אנחנו בוקאנס, אני לא יוצאת לחופשה. עוד מעט אני חוזרת לישראל ויש לי עוד כל כך הרבה מה להספיק! המהדורה, והכנסים, ולאסוף חומרים למאמר, ו.... אני חייבת עוד לנצל את הגישה החופשית הזו לספרים ולמיקרופילמים במכון, את זה שאם אני נתקלת פתאם במשהו שצריך לבדוק אפשר לקפוץ לביבליותק נסיונל. לא, אני ממש לא יכולה. אבל הוקאנס ניצח אותנו. הספריה של הדומיניקנים, המאפיה הקרובה, הסופר הקרוב, המספרה, כל החנויות, כולם נשא האור. נכנענו. נשארנו בבית אבל חפשנו בלב.
היום, על התפר שבין העצלתיים לבין חזרה לעבודה, הלכתי לתערוכה שכבר כמה זמן תכננתי עליה, שנשאה את השם הנחשק "ולוטציה הפכה לפריז", על פריז של שלהי העת העתיקה בואכה ימי הביניים המוקדמים. התערוכה שבקריפטה של הנוטרדם הייתה די מאכזבת מבחינה ויזואלית. היו שם בעיקר פאנלים ענקיים עם הסברים מאלפים, אבל כמעט שום מוצג אמיתי, מהסוג שבגללו הולכים לתערוכה ארכיאולוגית (טוב, חוץ מהממצאים של הקריפטה עצמה). אבל מה שעשה את התערוכה למה שהיא היה שכל פאנל כזה לווה ברפרודוקציה צבעונית של איור גדול ממדים שבו שוחזרה העיר וכן ערים נוספות מהמרחב הגאלו-רומי, מתקנים בה ועוד.

מאז שעמדתי על דעתי היו לי יחסים מסובכים עם ארכאולוגיה, (בפוסט שאני מתכננת על הפרוייקט של שארטר עוד נחזור לזה). אבי ארכאולוג חובב ובסלון יש אוסף קטנטן של כלי חרס וזכוכית שריפא. חברו את זה עם חיבה יתרה לפאזלים, כתבי סתר ורומנטיקת תגליות בריאה והרי לכם ארכאולוגית צעירה בפוטנציה. אלא שדמיון לא היה לי. כמה שהתאמצתי לחבב את אותם ריבועי אבנים מאובקים, לא הצלחתי להעלות עליהם אפילו גיד אחד. עברתי לכתבי יד :). אז מי צייר את האקוורלים האלה, בקיצור, הייתה השאלה שיצאתי איתה מהתערוכה בעודי אוחזת את הקטלוג.

ובכן, כך סיפר דוד גוגל, Jean-Claude Golvin הוא חוקר אמריטוס בסנרס, ארכאולוג וארכיטקט בין כובעיו הרבים, שהתמחה במרחב הגאלו רומי אך שלח ידו גם באגיפטולוגיה וזה כבר כמה שנים שהוא מנפיק על בסיס תרשימים מדויקים וממצאים ארכאולוגיים מאות אקוורלים דידקטיים כאלה (כאן בתמונה ברזולוציה די גרועה):

אז כן, הבתים אדומי גגות והשמיים תמיד תכולים והכל נראה מאד אידילי, כמו בסרט תדמית של משרד אדריכלים, אבל בשביל חסרי דמיון מחד ומבינים-ברגע-בעזרת-ויזואליה מאידך כמוני זה יותר ממה שאפשר לבקש. בוידאוטק של הסנרס יש סרט דוקומנטרי שמתאר את הפרוייקט הזה בצורה יפהפיה כולל ראיונות אתו (או דרך כאן ולהקליק מימין למעלה על visionner). את יותר משמונה מאות הציורים המקוריים כולל מחברות סקיצות ורישומים הוא מסר למוזיאון של ארל. בכל זאת, צריך קצת מקום בבית.

יוצאים לדרך

אִם תִּהְיֶה לִי מַתַּת הַנְּבוּאָה וְאֵדַע כָּל הַסּוֹדוֹת וְאַשִֹיג כָּל הַדַּעַת; וְאִם תִּהְיֶה בִּי כָּל הָאֱמוּנָה עַד לְהַעְתִּיק הָרִים מִמְּקוֹמָם, וְאֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כְּאַיִן וּכְאֶפֶס.  --- הראשונה אל הקורינתים 13:2

כן, אותו ציטוט מוכר לעייפה מפאולוס, אולי נדוש רק קצת פחות מהמראה והחידות שבא קצת אחריו. בשנים האחרונות חזרתי אל הפרקים האלה בקורינתיים לא מעט, בעקבות התיאולוגים שחקרתי, בניסיון להבין את המתח שבין ידע ואהבה, ואיך מתמודדים מול קהילה תוססת מהתגלויות והתנבאויות. טוב, תיכף תאמרו, אבל ההטעמה של האהבה ההדדית אל מול כל הטוענים לידע ונבואה ולשונות ושאר מתייהרים ומחריבים היא רק צעד אחד לפני הסדרה ופיקוח, והגמוניה והיררכיה.

זאת בכל מקרה לא מטרת הבלוג הזה. המטרה שלו היא להיות ביטוי לסקרנות ואהבה ולדמיין קהילה. אני בחיפוש אחרי קהילה כזו לא מעט זמן. לכאורה, מה טבעי יותר מזה שאנשים שנלהבים מנושא מסוים (או כמו שאומרים פה בפריז "פסיונט") ירצו לדבר עליו יחד, לחלוק דברים מגניבים שגילו, יגלגלו חצאי רעיונות על חומוס, יספרו שנינויות שזר לא יבין וישלחו זה לזה לינקים לאתרים משובחים? ועל אחת כמה וכמה כשהנושא המשותף הזה הוא, איך נגיד, לא בדיוק מה שמשוחחים עליו בארוחות משפחתיות?

ובכן, לכאורה. פאולוס ידע על מה הוא מדבר. נו, scientia inflat, pugna verborum, אתם יודעים. את הניסיון האישי כסטודנטית החוזה ביריבות מקצועית-אישית מלאת איבה, בכנסים דלילי נוכחות, חמוצי פנים או סתם נטולי שמחה ובהתארגנויות וולונטריות שבירות ליוויתי בשנות הדוקטורט בניסיון מקצועי להבין איזה מין קהילה הייתה האוניברסיטה בימי הביניים, אם בכלל המושג המעורפל הזה מתאים לה. נדדתי בין קהילות מדומיינות של פילוסופים המשוחחים במרחק של מאות שנים לבין קהילות נזיריות "אמיתיות" שבהן הלימוד שלוב בחיים אמיתיים של אוכל, שירה טיול ומריבות, לבין כנופיות סטודנטים שגרים בחדרים שכורים מבקרים במסבאות ומחליפים מורים מדי פעם; בין קולג'ים לתלמידים עניים לבין בתי נזירים משוטטים בתוך העיר; בין מורים בודדים לאיגודי מורים, בין דיאלוגים על ידידות לטורנירים נוצצי חרבות של טיעונים.

וכן, אני יודעת עכשיו טוב יותר שזה רופף מטבעו כשלא אוכלים ביחד או אפילו נפגשים באופן קבוע או אקראי, או שכשכן נפגשים מעדיפים להיות נורא רשמיים; ויש משפחות ומרכזי חיים אחרים; והתחרות קשה, ומינויים, ואגו, וסתם צרות עין; ואין אוטוריטות שיכריחו את כל חברי מחלקה זו או זו לנכוח בסמינר השבועי או סתם להגיע להרצאה בתחום המחקר שלהם, ובעצם אפילו ב 1215 התקשו להכריח לבוא ללוויות קולגיאליות, לא עלינו; ושכולם נורא עסוקים, וכשהם מפסיקים להיות עסוקים בלפרסם ולהכין שיעורים הם מעדיפים לדבר על משהו שהוא לא ה"עבודה", וכולם נורא ביקורתיים אבל גם רגישים לביקורת. אבל לדמיין מותר. הבלוג הזה נוצר אפוא כדי לדמיין קהילה כזו שלתחרות, אלימות או סתם ארס לא יהיה בה מקום (טוב נו, אולי כלפי חוקרי הרנסאנס, בכל זאת זהות ומסורת :)) , אבל לתשוקה, להתלהבות ולשיתוף דעות דווקא כן. כדי לתת מקום לשטח שבין האישי והמקצועי, הלב והספר. לספר על חוויות אישיות-מחקריות, להעלות תמונות משעשעות, לשחרר חצאי הגיגים בלי להתחייב למראי מקום מסודרים וטיעונים מוגמרים, לשאול בקול רם על הקשר בין מחקר וזהות, להתלבט לבטים מתודולוגיים, לקשר לאתרים מעניינים, לשתף במידע. על ימי הביניים, על היסטוריה, על מדעי הרוח, על מה שיתחשק.

ובתקווה, גם הקהילה האמיתית תבצבץ לאט. יש לא מעט מקומות בעולם שיש בהם תכניות ללימודי ימי הביניים. כשנזדמן לי להכיר אחת כזו באוניברסיטת קורנל, אחת השאלות העיקריות שהיו לי לחבריה הייתה אם מדובר בישות שהיא רק מזכירה וידיעון או שיש יותר מזה. הותיקים השיבו חד משמעית שהם נפגשים כל שבוע לארוחת צהריים. הצעירים היו קצת יותר מסוייגים, אתם יודעים. אבל היה ברור שהם יודעים לפחות מי עושה מה. אני, בסוף הדוקטורט שלי לא ידעתי שיש דוקטורנטית שחוקרת שירה צרפתית ימי ביניימית במעמקי החוג לצרפתית בתל אביב, והופתעתי לגלות ששכני לשולחן בחתונה הוא חוקר של ליטורגיה בימי הביניים אי שם בחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה אחרת. אז כאמור, אני מקווה שבמשך הזמן יתארחו כאן פוסטים של חוקרים נוספים, ושהבלוג יהיה במה לעדכונים על כנסים, מאמרים, ספרים, קורסים, והרצאות מזדמנות שאמצא לבד או שהקוראים היקרים יידעו אותי עליהם. בין לבין, אעלה גם רשימה ארצית של חוקרים ומתעניינים בימי הביניים, אימייליהם ותחומי העניין או המחקר שלהם.