החומר של הרוח: תומס, ספרים ומרצ'נדייז

"יום אחד בבואו מסן דני עם תלמידיו, לשם הלכו כדי לבקר את שרידי הקדושים ואת עדת הנזירים הקדושה, ראה לפניו את העיר פריז. אמרו לו תלמידיו: "מורנו, הראית כמה יפה היא העיר פריז? היית רוצה להיות אדוניה?".

מערך הקברים המונומנטלי בסן דני באור הפסיכדלי של הויטראז'ים

הם האמינו כי יאמר להם על כך דבר מה בונה את הרוח. אך הוא השיב - "הייתי מעדיף בהרבה שיהיו לי דרשותיו של כריזוסטומוס על הבשורה על פי מתי. עיר זו, לו שלי הייתה, הטורח שבניהולה היה מסיט אותי מהרהוריי בנושאים אלוהיים ומפריע לנחמת נפשי."

אכן, מפטיר הביוגרף, תומס לא התעניין בדברים בני חלוף.
אבל אולי תומס התכוון לספר, ואולי אפילו בסתר לבו קיווה שזה יירכש אמנם על ידי הבית הדומיניקני אבל בעצם יישאר בחדר שלו רוב הזמן? תומס מרוכז כל כולו בלימוד, כתיבה הוראה ותפילה, כך כבר הוא מתואר בעדויות. העדות היחידה שמביאים לדבקותו בעוני היא זו שכשכתב לעתים לא טרח אפילו לכתוב על קלפים נאים, אלא על מחברות זולות בלבד, ובטח לא היו לו ספרים משלו, אבל משהו מהאנקדוטה הזו מצלצל בכל זאת מוכר.
אחד מהמאפיינים היסודיים שדמיינתי לי בדמות האינטלקטואל הטיפוסי היה תמיד ספריה גדולה. אני, אבוי, מעולם לא טיפחתי כזו. שנים של נאמנות לספריה העירונית נטעו בי את ההכרה שאין הרבה טעם להחזיק ספרים בבית; בבית הייתה אמנם ספריה גדולה, אבל כזו שהכילה שילובים בלתי ייאמנו כמו סמדר שיר, איטו אבירם וכרכים אינסופיים של "ארץ ישראל" (מחקרי ארכיאולוגיה) עם שדרות בצבעים מבריקים מתחלפים ושמות כמו "ספר אהרוני". ובקיצור, מעולם לא התחברתי לתאווה החומרית-רוחנית הזו. רק לאחרונה, עת כל יציאה לספריה היא מבצע מורכב, בסיועו של האינטרנט התחלתי בכל זאת לצבור קצת, בין השאר כדי להרגיש שאני אכן קוראת את הספרים האלה (זה שיש אותם על המדף מיד מרגיש קצת יותר קרוב לדבר האמיתי).
וכך, אף על פי חיבתי לחיי פשטות ושנאתי קניה של דברים מכל סוג כמעט, לא הזדהיתי כלל עם הויתור על פריז. אמנם, מלבד קניית אוכל, שופינג זה בדרך כלל ענין מדכא. אבל כלי כתיבה ומרצ'נדייז שטחי ומשמח של מוזיאונים, הרי זה עניין אחר.
זהו אפוא פוסט על חטאים קטנים של שופינג מדיאבלי. אם אתם חולקים אתי את החיבה לשטויות האלה, אנא הפנו בדיסקרטיות את מי ששואל מה לקנות מתנה לקראת יום ההולדת שלכם לפוסט הזה, ואני מקווה שתעשירו אותי בתובנותיכם גם כן (הקוראים הרציניים, אלה שקונים רק ספרים ואפילו קוראים אותם מכריכה לכריכה מוזמנים לעזוב עכשיו, לפני שדמותי בעיניהם תוכתם כליל).

ובכן, קודם כל, יש את האתר המופרע הזה. די סליזי, אבל תוכלו למצוא שם רפליקות של מטבעות ימי ביניימיים, בגדים במבחר מסחרר (כתחפושות למה שמנהלי האתר מכנים נשפי רנסאנס, שהרי ודאי אתם פוקדים כאלה לעתים מזומנות), כולל גלימות עם כיפות, חולצות מכנסיים, שמלות כפפות ועוד ועוד. הנה דוגמא למשל. אני הייתי הולכת על הירוקה...

Clothing / Cloaks, Capes and Robes / Medieval Hooded Cape

Loading zoom..

Zoom

יש בעיקר מלא, אבל מלא, כלי נשק, וגם המון דברים שקשורים למבוכים ודרקונים ופנטזיה, סכיני מכתבים עם פסלי דרקון, גרגוילים קטנים ועוד ועוד.

 

לעומת זאת, אם חשקה נפשכם ברפליקה מדוייקת היסטורית של חותם, של המסדר הטמפלרי או גילדת האופים או המון אפשרויות אחרות, תמורת בין עשרים לארבעים דולר בערך תוכלו להזמינו לסניף הקרוב לביתכם מן האתר ההרבה יותר רציני ובעל ניחוח יוקרתי הזה.

 

ולסיום, אתר שמאפשר ייצור עצמי עם אימג' שתבחרו. אל האתר הזה הגעתי כשחיפשתי דימויים שונים של פרנציסקוס (אם כבר אירוניה על רוח וחומר אז עד הסוף). מצאתי בו דברים די מזעזעים כמו למשל גרסת פרנציסקוס-שלגיה הזו:

או זו שכותרתה באתר "פרנציסקוס הקדוש עם קוקר ספנייל" (לא נגעתי):

מלבד העיצובים המצערים האלה יש גם את ג'וטו באיכות מעולה. כך או כך, למגינת ליבם של פרנציסקוס השוכן במרום ושוחרי העוני, את הדימוי הנבחר או דימוי שתציעו בעצמכם, אפשר להדפיס, מלבד על פוסטרים בשלל מידות, גם על תחתיות של כוסות, כריות, טי שירט או קופסא יוקרתית. Enjoy!
 
 

לחיות את זה

לא, לא שכחתי את מטעמי תומס, אבל בינתיים יצאתי לשוטט בין רומנסות צרפתיות, וכשחיפשתי קצת מחקר על הרומן די סילנס (כן, קראתם נכון: לגיבורה קוראים שתיקה, אבל הקטע האמיתי הוא שזה רומן שלם על ילדה שמתחנכת כמו אביר בגלל חוק לעניני ירושה, כולל ויכוחים בין דמויות אלגוריות שקוראים להן nature ו nurteure, שזה בדיוק מה שאתם חושבים שזה. נכון נראה משהו שחוקרי מגדר יהרגו בשבילו? והכי מדהים זה שזה נתגלה רק במאה העשרים, בתוך ארגז בנוטינגהם שהיה כתוב עליו משהו בסגנון "דברים לא חשובים". כששמעתי על הטקסט הזה וגילויו כבר לפני כמה שנים התקשיתי להאמין שזה לא זיוף.).. אבל על מה דיברתי...? ובכן, כשחיפשתי על זה חומרים, נתקלתי באתר המגניב הזה, שמתעד מונולוגים והצגות של נראטיבים מדיאבלים בכיתה ומחוץ לה. יש שם מופעים של תלמידים, מספרי סיפורים מקצועיים, ואפילו מרצה לספרות אנגלית שמנגנת על וייל ומספרת בצרפתית עתיקה, שזה לגמרי נשמע כמו הוביטית (אני יודעת שהוביטים הם אנגלים במסווה אבל זה מה שזה הזכיר לי). זה אגב האתר שלה.  כאן תוכלו לצפות בכל הקטעים מסילנס. מי שיותר בקטע של ארתור יש גם את האתר הזה כאן.

כל כך שמחתי בין השאר כי הנה חולקים את החלום שלי (טוב, אחד מהם), שהתחיל קצת להתגשם בשנה האחרונה בעזרת חבורת תלמידיי המוכשרים מקורס הקיץ בלטינית שהעלו במשעולים הנסתרים והירוקים של גבעת רם את מחזה המסתורין של קימת ישו לתחיה; מקווה שבעתיד עוד דיאלוגים דידקטיים וטקסטים אחרים יוקמו לתחיה אף הם...

שלוש המריות בגבעת רם

 

תומס ואנחנו (א)

מאז התוודעתי לעולם המחשבה הימי ביניימית חשתי טינה שאי אפשר לטעות בה כלפי תומס. נו כן, זה מאקווינו. אקווינס. שם יחיד מספיק, כמו זמרת פופ ממותגת היטב.

מפורסם מדי, שחוק מדי, הרפרנס האוטומטי של הפילוסופיה והתיאולוגיה הימי ביניימית - כל מה שרק יכול היה לגרום לי להירתע ולחפש לי הוגים עלומים יותר איתם ארגיש יותר בנוח, כלומר: כאלה שכדי לענות על השאלה את מי אני חוקרת אאלץ בשפתיים קפוצות להגיד "זה שהיה לפני תומס", או "מי שכתבו תיאולוגיה כשתומס היה בשש" (השש שמתחרז עם גשש). את הרתיעה האישית ממוצלחים מסוגו ניתבתי להתנגדות תיאורטית מנוסחת להיסטוריה ויגית של הסכולסטיקה ולגישה הטלאולוגית המקובלת; לסירוב עקרוני לבחון כל דבר שהיה לפני כן רק לאורו ובהשוואה אל הוד גאוניותו. מיאנתי לכתוב אפילו הפניה אחת אליו לאורך כל הדוקטורט והתרגזתי באקדמיות מנומסת על כל מי שחוזר ועוסק בו עד זרא, ועל מי שחושב שכדי לדעת מה חשבו בתיאולוגיה של ימי הביניים על... (השלימו את החסר) צריך רק לפתוח את האינדקס של הסומה וזהו, הוא כבר יודע בדיוק מה חשבו בימי הביניים.

אבל דרכי החתחתים של עיסוקי בחוויות רוחניות ואקדמיה הובילו אותי אל העדויות בתהליך הקנוניזציה שלו והביוגרפיות שלו, רוצה לומר - אל לב התעמולה, ראשיתו של מסע של מאות שנים שהביאו אותו למקום הזה. והקריאה בביוגרפיה היחידה כמעט שיש לנו של מרצה, או מדויק יותר לומר, מרצה שהוא (כך רוצים מאד הכותבים לשכנע אותנו) גם קדוש, הפכה לחוויה בפני עצמה שמעמתת כרגיל עם שאלות אישיות מההווה. בפוסט הזה ואולי שני הבאים אני מקווה לחלוק אתכם בפרפרזה או בתרגום בלתי רשמי כמה מהסיפורים מעוררי החיוך/ קנאה/ הזדהות שיש שם.

אולי קנאה זה הכי חזק. תומס הוא הכי המלומד המושלם: מפרסם מלא, מחדש חידושים אינטרדיסציפלינרים, מרוכז רק בזה כל היום (מה רע בקצת הפוגה לכדורגל? ספרות?). אפילו מאפייני הגולגולת שלו מתאימים. כבר מעצבן, לא? קחו למשל את האינדיציה. הגיוגרפים, כמו ועדות מלגות וקריינים של קונצרטים, מתים הרי על אינדיציה מהילדות, חוץ אולי מצ'לנו שאחד הדברים שאני הכי אוהבת אצלו הוא שהוא לגמרי נמנע מזה - פרנציסקוס הוא הכי לא הילד הקדוש שיש, ובכוונה. בכל מקרה אצל הדומיניקנים שלנו הסיפור המככב הוא על תומס הפעוט שהחזיק ביד חתיכת קלף ולא הסכים להוציא אותה מהיד בשום פנים ואופן כשאמא הכניסה אותו לאמבט, ולא עזרו הפצרותיה (גיל שנתיים האיום?). באיזה שלב הוא אפילו אכל אותה (את חתיכת הקלף, לא את אמא). האסוציאציה שלי הייתה כמובן לפיצקה שמשום מה הכי מחבבת בעולם אכילת נייר, אבל ההגיוגרפים של תומס חשבו דווקא על יחזקאל שאוכל את המגילה. כל אחד וההקשרים שלו :)

קאלו לא מסתפק אפילו בהצדקות היסוד של הז'אנר, ומספר שאבא של תומס היה להוט לדעת מה ייצא מהילד ואיש זקן אחד גילה לו את השיטה. אז הנה, לשימושכם האישי: אם ילד מתחת לגיל שנתיים בוכה בטירוף ומשהו אחד שהוא רואה גורם לו להפסיק לבכות, הדבר הזה הוא ייעודו. נחשו מה גרם לתומס הקטן להפסיק לצרוח? איש מחזיק ספר, כמובן. (אם אתם באמת עושים את התרגיל הזה, אנא חלקו עם הקוראים. אוכל לא נחשב, וגם לא פריטים שהבאתם במיוחד כדי להשפיע על הניסוי).
אבל באמת, האם אנחנו מיועדים כבר מההתחלה? וגם אם כן - האם הדבר הנכון הוא ללכת בעקבות טבענו או דווקא לפנות למקום לא צפוי, להיפתח לפנים אחרות? משהו ברעיון שמי שאמרו לי לאורך השנים "את בטח תהיי מרצה באוניברסיטה" צדקו מיד מרגיז אותי :) אני שונאת מסלולים קבועים מראש! (ואנשים שצודקים). אם יש דבר ששנוא עליי הוא הקראת ההישגים בקונצרטים של קול המוזיקה (זכה במלגות קרן שרת בשנים בלה בלה בלה). המערכת נותנת פרס לעצמה, ורומזת - אין דבר כזה להתפתח מנגן בינוני לנהדר, מי שמצטיין גם היה בהכרח כזה בגיל ארבע.
ובכל זאת, הויטה הזו שמציירת את המלומד האידאלי שמקדיש כל כולו עד כלות לענין, כמו ויטות של חברים רבים לדרכי האקדמית, נראית לי כל כך שונה ממני... ומהם האינדיציה בעצם? לאהוב לקרוא? (V) או במקרה של ימי הביניים, לגמוע בקוצר נשימה את ק"ס לואיס וטולקין בשנות העשרה? (V) לאהוב היסטוריה (X, עד שהגעתי לאוניברסיטה חשבתי שהיסטוריה זה לדעת על קרב אל עלמין, והעדפתי הרבה הרבה יותר מיקרוביולוגיה)? לקרוא ספרי היסטוריה בשעות הפנאי ולדעת הכל על ימי הביניים עוד לפני האוניברסיטה (יש משהו יותר גדול מאיקס?)
ומה על הסימנים האחרים, אלה שלא מתויגים כסימנים כי הדבר שאותו הם מסמנים בסוף לא קרה? מה עם החילזון שתומס אכל כשאמא לא השגיחה? או שאולי אינדיציה זה בכלל רק כשמישהו הוא באמת כזה פלא גדול שפשוט היו חייבים לראות לכך סימנים מקדימים, כמו שטוקו אומר?

בפעם הבאה: דברים שתומס עושה כשהוא לא מבין משהו, מבוכות בארוחת ערב מלכותית, או אולי אם תנוח עלי הרוח בחן/י את עצמך - האם את/ה קדוש/ה מלומד/ת טיפוסי/ת?