הרהור ימי ביניימי על טבעיותה של המונוגמיה

כמעט בכל דיון רשת טיפוסי על פוליאמוריה או בגידות, או איזה "בנים יהיו בנים" באיזו גרסה מעצבנת שלו (כולן מעצבנות), חוזר אחד הצדדים לנימוקים מתחום הטבע. האם מונוגמיה היא טבעית או מוסכמה חברתית? ולמה זה מעניין בכלל תיאולוגים ימי ביניימים? או. 

בשנים האחרונות חוקרים מודרנים מראים לתינוקות רכים סצנות של עוולות קטנות ומוכיחים שטבועים בהם עקרונות צדק בסיסיים כבר בשלב הזה. על הבסיס המוסרי המולד הזה תהו כבר מהעת העתיקה פילוסופים ואנשי משפט, כשהם מתווכחים על השאלה מה בדיוק כלול ב"צו הטבע" או "חוק הטבע" הזה. משפטנים ותיאולוגים ימי ביניימים חזרו לעסוק בנושא הזה בחיוניות מרשימה מהרגע שהפקולטות שלהם עמדו על רגליהן, וכרגיל לקחו את הדיון הלאה - אם אפשר לבנות טרקטט שלם אז למה לא? מה בדיוק כלול בחוק הטבע הזה, מה נבנה עליו מה מבטל אותו, אם בכלל? מה המשמעות בכלל שלנו כיצורים רבי שכבות שהטבע יסודית להן אבל לא יחידה?

אז שוב אנחנו עם אלכסנדר מהיילס המורה הפרנציסקני שלנו - או אולי בעצם עם תלמידו שעזר לחבר חלק גדול מהסומה שלהם, ג'ון מלה רושל (מת ב 1245 באותה שנה שמת גם אלכסנדר, ממש בזמן שעבדו על הסומה הזו). זו הסומה הראשונה כמעט שמקדישה חקירה נרחבת לנושא החוק, ובתוכה סדרת שאלות שקשורה לאופן שבו חוק הטבע מנחה את היחסים בין אדם לחברו, ובתוכה תת שאלה על נישואין (כי אנחנו כבר בעידן התת-תת-תת-תת-שאלות) ובה שאלות אם נישואין מוכתבים מן החוק הטבעי, האם אי האפשרות להתגרש שייכת לחוק הטבע או שמא לחוקים שנבנים על בסיסו בכל חברה וחברה ובחברה נוצרית בפרט, וכלה בטבעיותם של נישואי קרובים (ואיזה בדיוק), כולל תהיה על שבטים שבהם זה כן נהוג ואם כל ההבדל הוא תרבותי-דתי. 

ובכן, האם מונוגמיה היא תכתיב של הטבע? ומה זה תכתיב הטבע בעצם כשמדברים על יצורים בעלי תבונה ואפילו כאלה שזכו לחסד הסקרמנטים? ואולי הטבע מניע אותנו בכמה דרכים? ואיך זה שאם כבר יש פטור שניתן על ידי האל - זה שמעל לטבע - הוא דווקא לגברים?

האם זהו תכתיב של חוק הטבע שאשה אחת תהיה לגבר אחד?

נראה שכן: בגלוסה לבראשית פרק 4 נאמר על למך שהוא "הראשון" שנשא שתי נשים "נגד הטבע והמנהג". אם כך, אזי להיות בעל נשים רבות זה נגד הטבע. לפיכך זהו תכתיב של הטבע שאחת תהיה לאחד.

נימוק שני: האגרת אל הרומים 2: "כי הגויים [אשר אין להם תורה בעשותם כדברי התורה מאליהם גם באין תורה הם תורה לנפשם]", אומרת הגלוסה: "החוק הטבעי הוא לא לעשות לאחר מה שאינך רוצה שייעשה לך". אבל מוסכם שהגבר אינו רוצה שהאשה תחלוק את בשרה עם רבים. לפיכך גם הגבר אמור מכוח החוק הטבעי לא לחלוק את בשרו שלו, ולפיכך גם לא להיות בעל למספר נשים.

כנגד: בבראשית 29 נאמר על יעקב שהיו לו מספר נשים, ואוגוסטינוס אומר על אותו פסוק שיעקב לא פעל נגד הטבע, לא נגד החוק, ולא נגד המנהג. מוסכם שהיו לו מספר נשים, ולכן אשה אחת לגבר אחד בלבד אינו מתכתיב הטבע.

נימוק שני: הטבע מכתיב שיש להרבות את המין. אולם התרבות המין נעשית טוב יותר עם מספר נשים מאשר עם אחת. לכן אין זה מתכתיב הטבע שאחת תהיה רק לאחד.

אגב כך נשאל מדוע לעתים נאסר שלאשה אחת יהיו גברים רבים כפי שלגבר אחד יש נשים רבות.

פתרון: יש לומר שתכתיב הטבע מתבטא בשלוש צורות, לפי שהטבע מניע בשלוש דרכים. בטבע התבוני לעתים הטבע מניע כטבע, לעתים הטבע מניע כתבונה, ולעתים התבונה מניעה כתבונה. תכתיבי הטבע נבדלים בהתאם, מפני שכאשר הטבע מניע כטבע, הוא מכתיב שזכר יתחבר לנקבה כדי להמשיך את המין. לעומת זאת, במובן שבו הטבע מניע כתבונה, הוא מכתיב שאחד יתחבר לאחת, או שבהתאם למצב ולזמן מסוימים גבר אחד יתחבר עם נשים רבות, כשמי שנמצא מעל לטבע מעניק את הפטור. זאת, מפני שהטבע כתבונה קובע שאין לעשות לאחר את מה שאינך רוצה שייעשה לך. לפיכך הטבע כתבונה מכתיב שבאופן עקרוני גבר אחד צריך להתחבר לאשה אחת, או שגבר אחד יתחבר עם נשים רבות במקרה הצורך בזמן מסוים, כשמי שמעל הטבע מעניק פטור מכך. במובן בו התבונה מניעה כתבונה הטבע מכתיב עוד מעבר לכך שגבר אחד צריך להתחבר עם אשה אחת בקשר בל ייפרד.

וכך ברור באיזה אופן ההתחברות לנשים רבות היא נגד תכתיב הטבע ובאיזה אופן לא, מפני שבמובן בו הטבע מניע כטבע [להמשיך את המין] אין זה נגד תכתיב הטבע, אולם במובן בו הטבע מניע כתבונה זה כך, כפי שהסברנו לעיל.

אשר לנימוק הראשון על יעקב שבו טענו כנגד ש"זה לא מתכתיב הטבע", יש לומר שנאמר שיעקב לא פעל בניגוד לטבע מפני שמה שעשה היה כדי להוליד צאצאים, וכך לא פעל נגד הטבע במובן בו הטבע מניע כטבע. [...]

אשר לנימוק השני יש לומר שהטבע מכתיב שהמין יתרבה, אבל באופן מחויב. צו הטבע באדם חיב להיות מאוזן באמצעות התבונה, והתבונה קובעת שאשה אחת תהיה לגבר אחד.

אשר לשאלה השלישית יש לומר שלעולם לא יהיה פטור [דומה לזה שניתן ליעקב] לאשה. הסיבה הראשונה היא שאשה אחת אינה יכולה להיות מופרית על ידי רבים, בעוד גבר אחד יכול להפרות נשים רבות, ולכן אין זה מועיל להתרבות המין. 

הסיבה השניה היא שהשלום יישמר טוב יותר אם אחד ישלוט ברבות מאשר שרבים ישלטו באחת. כמו כן, הגבר הוא ראש האשה, ולכן מתאים יותר לפטור אותו. סיבה נוספת היא הסקרמנט [כלומר האופן שבו הנישואין מסמלים את האיחוד בין כריסטוס והכנסיה], שכן כריסטוס הוא חתן אחד, למרות שישנן כנסיות רבות.

ושוב איתכן

אז איכשהו נתנו לי משרה, והייתי צריכה ללמד, ולכתוב שני ספרים וכל מיני מאמרים, ולגדל שני ילדים וכל זה. והבלוג שפתחתי בימי הפוסט הבודדים נותר בדד באוויר הרשת. אבל לפני חודש הגשתי את הספר על הדיאגרמות. וכדי למלא את הריקנות והחשש שתמיד נלווה לסיומי פרוייקטים גדולים (האם אי פעם אמצא עוד נושא מגניב?), פשפשתי בכל מיני פרוייקטי עבר שנזנחו עם השנים, ובעיקר תרגומים כאלה ואחרים שהצטברו. אז אני מקווה להחיות את הבלוג, ומקווה שמישהו נותר ברשימת הדיוור...

נתחיל בשאלה סכולסטית (כי זאת אני) שתרגמתי לטובת קורס על תפיסת הטבעי בימי הביניים ועוסקת בנושא הסקסי של, ובכן, סקס: האם הוא היה טוב יותר? כמו בימינו, די ברור היה לאנשי ימי הביניים וכבר לאוגוסטינוס ולמחבר ספר בראשית, שאנחנו כבר לא במצב טבעי ולא נוכל לשוב אליו, דיאטת פליאו או לא. התקלקלנו. פעם בגן עדן אכלנו אוכל טבעוני והיינו הכי ילדי טבע, אבל הורינו הקדמונים לא צייתו, ומכאן ועד למהפכה החקלאית המתישה ולמוות הדרך הייתה קצרה. הגוף כבר לא מה שהיה כשרק נברא, והנפש - עזבו. אפילו החסד אין בכוחו להחזיר אותנו למצב הטבעי, אלא להקל אך במקצת. ויליאם מאוברן, תיאולוג מהמאה השלוש עשרה תיאר זאת במטאפורה הבאה: אז הלכנו על רגלינו השלמות. עם החטא והנפילה נפגענו. החסד נותן לנו קביים, לא רגליים חדשות, אבל במצב התהילה, בעולם הבא - או אז תינתנה לנו כנפיים. 

אבל זה לא אומר שאי אפשר לשחק קצת במשחקי כאילו. מה היה אילו ההורים הראשונים של המין האנושי לא היו אוכלים מפרי עץ הדעת? איך היו מתנהלים החיים שם? יש עשרות שאלות פרטניות לגבי המצב ההיפותטי הזה, מאופיו המסוים של מצב האלמוות אז והשלכותיו הרפואיות, דרך סוג הידע המסוים, ועד ליחסים החברתיים שהיו נוצרים שם (האם הייתה עבדות במצב הטבעי?). השאלה המובאת כאן היא חלק מסדרת שאלות של תיאולוג פרנציסקני בשם אלכסנדר מהיילס שנכתבה סביב שנת 1243, ושעוסקת בהולדה ובצאצא הנולד. היא חושפת בעיני את המתח המתמיד בתיאולוגיה הנוצרית ביחס לעונג וגוף. 

*לא כללתי את התשובות לטיעוני הנגד שמופיעות כרגיל אחרי הפתרון.

** שימו לב שחלק מהטיעונים נגמרים ב"וכולי" שכן המשך הטיעון אמור להיות ברור כבר בשלב הזה. חלק מהמונחים בטח לא הכי נהירים בעולם, אם מישהו קורא אי שם את/ה מוזמנ/ת לשאול!

סומה הלנסיס, ספר שני, חקירה 4, טרקטט 3, שאלה 2, איבר 1, פרק 2

כעת נשאל האם במצב ההוא [כלומר בגן העדן אילולא התרחשה הנפילה] יכולה הייתה להיות הנאה חריפה בזמן המשגל

נראה שכן.

1.    לפי הפילוסוף הנאה נגרמת מחיבור של דבר מתאים עם המתאים לו ותחושה של החיבור הזה. אולם ההתאמה אז בחיבור איברי ההולדה הייתה גדולה כמו עכשיו ואף גדולה יותר, והתחושות חזקות יותר. נראה אפוא שהייתה אז הנאה רבה יותר או לפחות שקולה, שכן אנשי פילוסופיית הטבע אומרים שההנאה במשגל נגרמת בגלל מעבר של נוזל דרך מקום עצבי שבו החוש חזק יותר.

2.    כמו כן, ברנרדוס: "אין איש שיניח בדעה צלולה שההנאה רבה יותר בחטאים מאשר במידות הטובות". בפעולת הטבע המושחת עם החטא אין אפוא הנאה גדולה יותר מאשר בפעולת הטבע השלם נטול החטא. ואולם, המשגל במצב ההוא היה פעולה של טבע שלם ונטול חטא, ואפילו פעולה של מידה טובה, היא הציות: שהרי האדון נתן להם הוראה למעשה ההתרבות, בראשית 1:28 שם: פרו ורבו. המשגל במצב הטבע שנפל הוא פעולה של טבע מושחת ועם חטא, ולכן וכולי.

3.    כמו כן, כפי שטוען אוגוסטינוס, אהבת החסד (caritas) אוהבת (diligit) את האל ומתענגת עליו יותר משתאוות הבצע אוהבת את הזהב ומתענגת עליו, ואני אומר "יותר" אף שאי אפשר להשוות באמת בין השתיים. אבל בין מצב החסד או אהבת החסד לבין מצב התאווה או החטא, מצוי באמצע מצב הצדק המקורי. לפיכך הוא מתייחס אליהם באופן אמצעי באהבת הטוב עבורו, כך שהוא לא רק אוהב את הטוב עבורו במידה בה אהבת החסד אוהבת את הטוב שלה ויותר משתאוות הבצע אוהבת את שלה, אלא ככל שאוהבים באהבה גדולה יותר משהו כך נהנים מהשגתו יותר. וזה קורה באופן רגיל בכל הפעולות. מכל זה נראה שמעשי החסד שנובעים מאהבת חסד נעשים בהנאה רבה יותר ממה שנעשה ונובע מצו הצדק המקורי, ושהדברים שנעשים כך נעשים בהנאה גדולה יותר מאשר אלו הנעשים מתוך תנועה של רצון בלתי מרוסן דרך החטא. נראה אפוא שחיבורם של זכר ונקבה במצב הראשוני שנעשה מתוך דחף של הצדק המקורי היה עם הנאה רבה יותר מאשר החיבור שמתרחש במצב החטא או עם רצון לחטוא.

4.    כמו כן, כל יכולת קוגניטיבית נהנית מקלות פעולתה והשלמתה. זה נכון מתוך עצמו. לכן, ככל שרבה יותר ההשלמה והקלות ביציאתה של פעולה כלשהי לפועל, כך רבה יותר ההנאה בה. הכוח המוליד שבו דומיננטי חוש המגע היה יוצא אז לפועל בקלות רבה יותר ובשלמות גדולה יותר, ולכן ההנאה אז הייתה גדולה יותר מאשר כעת.

5.    כמו כן, עינו של אדם במצב ההוא התענגה יותר על מראה האור, והשמיעה התענגה יותר על שמיעת מנגינות, מאשר ראייתו ושמיעתו של האדם שנפל כעת כשהן מופנות לדברים דומים, וזאת מפני שחושיו היו מחוננים בהרמוניה טובה יותר ובכוח רב יותר, ולכן היו מתאימים יותר להנאה במושאים המתאימים להם מאשר חושיו של האדם שנפל. על אותו משקל, זה כך בחושי הטעם והמגע, כשהוא מותאם לדבר מה מתאים לו, ולכן לאדם הראשון הייתה הנאה רבה יותר מאשר לאדם שנפל. ולכן הייתה לו הנאה רבה יותר בידיעת אשתו מאשר וכולי.

מנגד:

א.    במצב ההוא הכוח המוליד, כמו כל הכוחות האחרים, לא היה חסר כיוון. אבל אילו חריפות ההנאה הייתה רבה כשם שהיא עכשיו, הואיל וכעת יש חוסר כיוון של הכוח המוליד (במיוחד בפעולת ההולדה, וזאת בגלל חריפות ההנאה), אזי היה גם אז חוסר-כיוון דומה.

ב.    כמו כן, אוגוסטינוס, על עיר האלוהים 14, פרק 23: "אין זה בלתי סביר שדבר מה", כלומר איבר ההולדה, "יוכל לשרת את הרצון ללא תאווה, בדיוק כפי שאיברים רבים אחרים משרתים אותו כעת. הלא ברצותנו, אנו מניעים את ידינו ואת רגלינו בשביל מה שצריך להיעשות באמצעות האיברים הללו, בלי כל התנגדות ובקלות שאנו רואים בנו ובאחרים. אף איננו מאמינים שלצורך הולדת בנים, אילו לא הייתה התאווה המינית אשר ניתנה לאדם כעונש על חטא אי הציות, האיברים האלה לא יכולים היו לשרת בצייתנות את בני האדם להשגת רצונם באותה צורה.

ג.     כמו כן, אילו ההנאה בביצוע הפעולה הייתה רבה כפי שהיא עכשיו, היו גם התנועות בתשוקה לבצע את הפעולה נעות במידה שהן נעות עכשיו. אבל אז לא היו תנועות באותה תשוקה לפעולה כזו. מכאן אוגוסטינוס על ספר בראשית על פי הטקסט 9: "אנו מאמינים שגופם של בני האדם בעת ששכנו בגן העדן כשעדיין לא נידון בחוק למוות היה טוב יותר, כך שלא הייתה להם תשוקה לעונג הבשר מהסוג שיש לאותם גופים שכבר הונהגו על ידי המוות". כמו כן, מדברים אלו יוצא שסיבת העונג הזה היא חטאם של ההורים הראשונים.

ד.     כמו כן, המורה [פטרוס לומברדוס] אומר בספר השני של "הדעות" ומביא כסימוכין לנאמר את אוגוסטינוס, שאילולא האדם חטא, היו איברי המין מוצמדים זה לזה כפי שכעת מוצמדת היד לפה. אולם בהצמדת היד לפה אין כל הנאה, או יש הנאה מועטה ביותר. לכן, על אותו משקל, נראה שלא תהיה הנאה כזו במגע של האיברים הללו. אבל דבריו אלו של המורה מעלים ספק, מפני שמעשה טבעי שמבוצע בהתאמה שדורש הטבע, ובמיוחד מעשה שהוא למטרת ישועה אלוהית, לא יכול להתבצע ללא הנאה, ובפרט אם הטבע שלם ובריא. אבל בהצמדה של יד לפה נראה שאין כל הנאה.

אני משיב:

יש שתי דרכים להשיב בנושא הזה. יש כאלה שרוצים לומר שההנאה הייתה אז כמו עכשיו או רבה יותר, ואף על פי כן לא הייתה בלתי מאוזנת. היא הייתה כזו בגלל שלמות הכוח הטבעי, והיא לא הייתה בלתי מאוזנת בגלל הכפיפות לכוחות התחתונים. שכן התבונה הייתה שולטת בהנאה הזו ונושאת אותה אל תכליתה ולכן לא הייתה שם התנגדות. ובזאת הם רוצים לפתור את טיעוני הנגד.

יש גם דרך אחרת, שמתאימה יותר לדברי אוגוסטינוס ולהגיון המסתבר, כלומר שבהוצאת הזרע והתערבבות המינים בעידן הטבע הראשוני הייתה הנאה מסוימת, אך היא הייתה מאוזנת ומדודה כפי שתובעת ישרות האדם, ולכן היא לא הייתה רבה כמו עכשיו. עכשיו, בגלל שהכוח הזה חורג מאד מצו התבונה, (הואיל והתבונה איבדה את הכבלים והרסן של הצדק המקורי שבאמצעותם שלטה בכוחות התחתונים), אזי מעת שהמוסרות התרופפו, היא מושלכת בדחף ובעוצמה גדולים כלפי מושא ההנאה המוצע לה, וזאת לא בגלל עוצמת הכוח המניע, אלא בגלל פגם בכוח המאט. דומה הדבר לסוס נטול רסן שרץ מהר יותר ובדחף גדול יותר מאשר כשהוא מרוסן על ידי רוכבו, למרות שאין לו כוח רב יותר. כך יש להבין גם את הבעיה שלפנינו. וזהו מה שאומר אוגוסטינוס בעל עיר האלוהים: "באושרו של גן העדן, אילולא התרחש החטא היו הנישואים ראויים כאלו: הם היו מולידים צאצא אהוב ללא תאווה שיש להתבייש בה". ולכן יש להסכים עם הטיעונים המראים כי חריפות ההנאה לא הייתה כמו זו המתקיימת עכשיו, הואיל ועכשיו היא לא מצייתת למידה ולסדר המחוייבים.