אז איכשהו נתנו לי משרה, והייתי צריכה ללמד, ולכתוב שני ספרים וכל מיני מאמרים, ולגדל שני ילדים וכל זה. והבלוג שפתחתי בימי הפוסט הבודדים נותר בדד באוויר הרשת. אבל לפני חודש הגשתי את הספר על הדיאגרמות. וכדי למלא את הריקנות והחשש שתמיד נלווה לסיומי פרוייקטים גדולים (האם אי פעם אמצא עוד נושא מגניב?), פשפשתי בכל מיני פרוייקטי עבר שנזנחו עם השנים, ובעיקר תרגומים כאלה ואחרים שהצטברו. אז אני מקווה להחיות את הבלוג, ומקווה שמישהו נותר ברשימת הדיוור...
נתחיל בשאלה סכולסטית (כי זאת אני) שתרגמתי לטובת קורס על תפיסת הטבעי בימי הביניים ועוסקת בנושא הסקסי של, ובכן, סקס: האם הוא היה טוב יותר? כמו בימינו, די ברור היה לאנשי ימי הביניים וכבר לאוגוסטינוס ולמחבר ספר בראשית, שאנחנו כבר לא במצב טבעי ולא נוכל לשוב אליו, דיאטת פליאו או לא. התקלקלנו. פעם בגן עדן אכלנו אוכל טבעוני והיינו הכי ילדי טבע, אבל הורינו הקדמונים לא צייתו, ומכאן ועד למהפכה החקלאית המתישה ולמוות הדרך הייתה קצרה. הגוף כבר לא מה שהיה כשרק נברא, והנפש - עזבו. אפילו החסד אין בכוחו להחזיר אותנו למצב הטבעי, אלא להקל אך במקצת. ויליאם מאוברן, תיאולוג מהמאה השלוש עשרה תיאר זאת במטאפורה הבאה: אז הלכנו על רגלינו השלמות. עם החטא והנפילה נפגענו. החסד נותן לנו קביים, לא רגליים חדשות, אבל במצב התהילה, בעולם הבא - או אז תינתנה לנו כנפיים.
אבל זה לא אומר שאי אפשר לשחק קצת במשחקי כאילו. מה היה אילו ההורים הראשונים של המין האנושי לא היו אוכלים מפרי עץ הדעת? איך היו מתנהלים החיים שם? יש עשרות שאלות פרטניות לגבי המצב ההיפותטי הזה, מאופיו המסוים של מצב האלמוות אז והשלכותיו הרפואיות, דרך סוג הידע המסוים, ועד ליחסים החברתיים שהיו נוצרים שם (האם הייתה עבדות במצב הטבעי?). השאלה המובאת כאן היא חלק מסדרת שאלות של תיאולוג פרנציסקני בשם אלכסנדר מהיילס שנכתבה סביב שנת 1243, ושעוסקת בהולדה ובצאצא הנולד. היא חושפת בעיני את המתח המתמיד בתיאולוגיה הנוצרית ביחס לעונג וגוף.
*לא כללתי את התשובות לטיעוני הנגד שמופיעות כרגיל אחרי הפתרון.
** שימו לב שחלק מהטיעונים נגמרים ב"וכולי" שכן המשך הטיעון אמור להיות ברור כבר בשלב הזה. חלק מהמונחים בטח לא הכי נהירים בעולם, אם מישהו קורא אי שם את/ה מוזמנ/ת לשאול!
סומה הלנסיס, ספר שני, חקירה 4, טרקטט 3, שאלה 2, איבר 1, פרק 2
כעת נשאל האם
במצב ההוא [כלומר בגן העדן אילולא התרחשה הנפילה] יכולה הייתה להיות הנאה חריפה
בזמן המשגל
נראה שכן.
1.
לפי הפילוסוף הנאה נגרמת מחיבור של דבר מתאים עם המתאים לו ותחושה של החיבור הזה. אולם ההתאמה אז
בחיבור איברי ההולדה הייתה גדולה כמו עכשיו ואף גדולה יותר, והתחושות חזקות יותר.
נראה אפוא שהייתה אז הנאה רבה יותר או לפחות שקולה, שכן אנשי פילוסופיית הטבע אומרים
שההנאה במשגל נגרמת בגלל מעבר של נוזל דרך מקום עצבי שבו החוש חזק יותר.
2.
כמו כן,
ברנרדוס: "אין
איש שיניח בדעה צלולה שההנאה רבה יותר בחטאים מאשר במידות הטובות". בפעולת
הטבע המושחת עם החטא אין אפוא הנאה גדולה יותר מאשר בפעולת הטבע השלם נטול החטא.
ואולם, המשגל במצב ההוא היה פעולה של טבע שלם ונטול חטא, ואפילו פעולה של מידה
טובה, היא הציות: שהרי האדון נתן
להם הוראה למעשה ההתרבות, בראשית 1:28 שם: פרו ורבו. המשגל במצב הטבע שנפל הוא פעולה של טבע מושחת
ועם חטא, ולכן וכולי.
3.
כמו כן, כפי
שטוען אוגוסטינוס, אהבת החסד (caritas)
אוהבת (diligit) את
האל ומתענגת עליו יותר משתאוות הבצע אוהבת את הזהב ומתענגת עליו, ואני אומר
"יותר" אף שאי אפשר
להשוות באמת בין השתיים. אבל בין מצב החסד או אהבת החסד לבין מצב התאווה או החטא,
מצוי באמצע מצב הצדק המקורי. לפיכך הוא מתייחס אליהם באופן אמצעי באהבת הטוב
עבורו, כך שהוא לא רק אוהב את הטוב עבורו במידה בה אהבת החסד אוהבת את הטוב שלה
ויותר משתאוות הבצע אוהבת את שלה, אלא ככל שאוהבים באהבה גדולה יותר משהו כך נהנים
מהשגתו יותר. וזה קורה באופן רגיל בכל הפעולות. מכל זה נראה שמעשי החסד שנובעים
מאהבת חסד נעשים בהנאה רבה יותר ממה שנעשה ונובע מצו הצדק המקורי, ושהדברים שנעשים
כך נעשים בהנאה גדולה יותר מאשר אלו הנעשים מתוך תנועה של רצון בלתי מרוסן דרך
החטא. נראה אפוא שחיבורם של זכר ונקבה במצב הראשוני שנעשה מתוך דחף של הצדק המקורי
היה עם הנאה רבה יותר מאשר החיבור שמתרחש במצב החטא או עם רצון לחטוא.
4.
כמו כן, כל
יכולת קוגניטיבית נהנית מקלות פעולתה והשלמתה. זה נכון מתוך עצמו. לכן, ככל שרבה
יותר ההשלמה והקלות ביציאתה של פעולה כלשהי לפועל, כך רבה יותר ההנאה בה. הכוח
המוליד שבו דומיננטי חוש המגע היה יוצא אז לפועל בקלות רבה יותר ובשלמות גדולה
יותר, ולכן ההנאה אז הייתה גדולה יותר מאשר כעת.
5.
כמו כן, עינו
של אדם במצב ההוא התענגה יותר על מראה האור, והשמיעה התענגה יותר על שמיעת מנגינות, מאשר ראייתו ושמיעתו של האדם שנפל כעת כשהן מופנות לדברים דומים, וזאת מפני שחושיו היו מחוננים
בהרמוניה טובה יותר ובכוח רב יותר, ולכן היו מתאימים יותר להנאה במושאים
המתאימים להם מאשר חושיו של האדם שנפל. על אותו משקל, זה כך בחושי הטעם והמגע, כשהוא
מותאם לדבר מה מתאים לו, ולכן לאדם הראשון הייתה הנאה רבה יותר מאשר לאדם שנפל. ולכן הייתה
לו הנאה רבה יותר בידיעת אשתו מאשר וכולי.
מנגד:
א.
במצב ההוא הכוח
המוליד, כמו כל הכוחות האחרים, לא היה חסר כיוון. אבל אילו חריפות ההנאה הייתה רבה כשם שהיא עכשיו, הואיל וכעת יש
חוסר כיוון של הכוח המוליד (במיוחד בפעולת ההולדה, וזאת בגלל חריפות ההנאה), אזי
היה גם אז חוסר-כיוון דומה.
ב.
כמו כן,
אוגוסטינוס, על עיר האלוהים 14, פרק 23: "אין זה בלתי סביר שדבר מה",
כלומר איבר ההולדה, "יוכל לשרת את הרצון ללא תאווה, בדיוק כפי שאיברים רבים
אחרים משרתים אותו כעת. הלא ברצותנו, אנו מניעים את ידינו ואת רגלינו בשביל מה שצריך
להיעשות באמצעות האיברים הללו, בלי כל התנגדות ובקלות שאנו רואים בנו ובאחרים. אף
איננו מאמינים שלצורך הולדת בנים, אילו לא הייתה התאווה המינית אשר ניתנה לאדם
כעונש על חטא אי הציות, האיברים האלה לא יכולים היו לשרת בצייתנות את בני האדם
להשגת רצונם באותה צורה.
ג.
כמו כן, אילו
ההנאה בביצוע הפעולה הייתה רבה כפי שהיא עכשיו, היו גם התנועות בתשוקה לבצע את
הפעולה נעות במידה שהן נעות עכשיו. אבל אז לא היו תנועות באותה תשוקה לפעולה כזו.
מכאן אוגוסטינוס על ספר בראשית על פי הטקסט 9: "אנו מאמינים שגופם של בני
האדם בעת ששכנו בגן העדן כשעדיין לא נידון בחוק למוות היה טוב יותר, כך שלא הייתה
להם תשוקה לעונג הבשר מהסוג שיש לאותם גופים שכבר הונהגו על ידי המוות". כמו
כן, מדברים אלו יוצא שסיבת העונג הזה היא חטאם של ההורים הראשונים.
ד.
כמו כן, המורה
[פטרוס לומברדוס] אומר בספר השני של "הדעות" ומביא כסימוכין לנאמר את
אוגוסטינוס, שאילולא האדם חטא, היו איברי המין מוצמדים זה לזה כפי שכעת מוצמדת היד
לפה. אולם בהצמדת היד לפה אין כל הנאה, או יש הנאה מועטה ביותר. לכן, על אותו
משקל, נראה שלא תהיה הנאה כזו במגע של האיברים הללו. אבל דבריו אלו של המורה מעלים
ספק, מפני שמעשה טבעי שמבוצע בהתאמה שדורש הטבע, ובמיוחד מעשה שהוא למטרת ישועה
אלוהית, לא יכול להתבצע ללא הנאה, ובפרט אם הטבע שלם ובריא. אבל בהצמדה של יד
לפה נראה שאין כל הנאה.
אני משיב:
יש שתי דרכים
להשיב בנושא הזה. יש כאלה שרוצים לומר שההנאה הייתה אז כמו עכשיו או רבה יותר, ואף
על פי כן לא הייתה בלתי מאוזנת. היא הייתה כזו בגלל שלמות הכוח הטבעי, והיא לא
הייתה בלתי מאוזנת בגלל הכפיפות לכוחות התחתונים. שכן התבונה הייתה שולטת בהנאה
הזו ונושאת אותה אל תכליתה ולכן לא הייתה שם התנגדות. ובזאת הם רוצים לפתור את
טיעוני הנגד.
יש גם דרך
אחרת, שמתאימה יותר לדברי אוגוסטינוס ולהגיון המסתבר, כלומר שבהוצאת הזרע והתערבבות
המינים בעידן הטבע הראשוני הייתה הנאה מסוימת, אך היא הייתה מאוזנת ומדודה כפי שתובעת
ישרות האדם, ולכן היא לא הייתה רבה כמו עכשיו. עכשיו, בגלל שהכוח הזה חורג מאד מצו
התבונה, (הואיל והתבונה איבדה את הכבלים והרסן של הצדק המקורי שבאמצעותם שלטה
בכוחות התחתונים), אזי מעת שהמוסרות התרופפו, היא מושלכת בדחף ובעוצמה גדולים כלפי
מושא ההנאה המוצע לה, וזאת לא בגלל עוצמת הכוח המניע, אלא בגלל פגם בכוח המאט. דומה
הדבר לסוס נטול רסן שרץ מהר יותר ובדחף גדול יותר מאשר כשהוא מרוסן על ידי
רוכבו, למרות שאין לו כוח רב יותר. כך יש להבין גם את הבעיה שלפנינו. וזהו מה
שאומר אוגוסטינוס בעל עיר האלוהים:
"באושרו של גן העדן, אילולא התרחש החטא היו הנישואים ראויים כאלו: הם היו מולידים
צאצא אהוב ללא תאווה שיש להתבייש בה". ולכן יש להסכים עם הטיעונים המראים כי חריפות ההנאה לא הייתה כמו זו המתקיימת עכשיו, הואיל ועכשיו היא לא מצייתת למידה
ולסדר המחוייבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה