על זחלים ופרפרים

בזמן האחרון המשפחה מאד בענין של זחלים. כלומר, זה התחיל מזה שהפרודניות גילו את גינת הגג שלנו וחוררו את עלי הכרובית לשמחת הפיץ, המשיך בי בולשת אחרי כל עלה במבט (ואקט) רצחני נסתר והתקדם לצפיה משותפת בסרטי יוטיוב שמתעדים תמונה תמונה את הזחל הרעב, הגולם והפרפר המגיח. פלא של ממש.

בדרשה פריזאית אחת איפשהו במאה השלוש עשרה (כן, אני צפויה) אבחן המטיף מטמורפוזה מופלאה דומה. מי שהיו בעת לימודיהם תלמידים ענווים וממושמעים פורקים כל עול מרגע שהם הופכים למגיסטרים, על אחת כמה וכמה מגיסטרים לתיאולוגיה. מזחלים, הוא טוען, הם הופכים לפרפרים. הסתכלתי מסביבי והרהרתי איזה מטמורפוזה עוברים היום. יש מי שיאמרו שזה נראה קצת יותר כמו פרפרים שהופכים לזחלים. סטודנטים שבהתחלה מתרוצצים עם עיניים בורקות בין שיעורים שונים ומשונים, מעופפים מדת מסופוטמית לשלהי המאה התשע עשרה או משיעור ביוכימיה לשיעור ספרות, מגלים עולמות, יונקים צוף, משתעשעים, תועים במרחב האינסופי בחיפוש אחרי נושאים לכתיבה, שאיפשהו לקראת סוף התואר השני מתעטפים לאט לאט ומחייכים פחות. שיא שלב ההתגלמות הוא כמובן שנות הגולם של הדוקטורט בהן מתרחשים להם תהליכי הטרנספורמציה הפלאיים של הטבע האקדמי.

כמעט סיימתי, חוץ משני הפרקים האחרונים, הקדמה, סיכום וביבליוגרפיה

אחת התגובות שקיבלתי לבלוג הזה הובילה אותי לפוסט, בו תיארה הכותבת איך ממי שאוהבת אהבה עזה את הלימודים באוניברסיטה הרגישה לאט לאט את החמיצות סוגרת עליה ועזבה. היא לא היחידה שאני מכירה שחווה את התחושה הזו. בבלוג אחר שאני מבקרת בו לעתים רחוקות, הגיב בעייפות אחד מכותביו הראשיים של הבלוג (ודוקטורנט להיסטוריה די מצליח בעצמו) כנגד מי שהגנה על הפסיכולוגיה האקדמית והאמפירית נגד פסיכולוגיה בגרוש, וכתב שאשריה שהיא מאמינה באקדמיה ובמדע: מה שהוא רואה באקדמיה זה "בעיקר אנשים כבויים שעובדים בלהשיג מלגות".


יוצאים ללכוד מלגות

גם אם יגיד מי שיגיד שזה מבט מקטר מתוך שלב מאד מסוים-גולמי באותם תהליכי טרנספורמציה, זה קצת עצוב. לא מעט אנשים תאבי ידע ומלאי סקרנות שהיו נלהבים פעם מאבדים את הלהבה בין המסדרונות, עם ההתמקדות לכיוון כתיבת התזה. מעטים מצליחים לעבור את שלב הגולם הבלתי נסבל, שבמציאות האקדמית הישראלית הוא בידוד של ממש, מעין טקס מעבר מהסוג הקלאסי שבו אתה מודר מהשבט. אין באמת מקומות שבהם אפשר ללמוד בשמחה ו"כמו באוניברסיטה" בלי להתגלם או סתם לנשור מהעלה מבדידות או ייאוש.
מה שנחמד הוא שאם שרדת ולא בקעת מן הגולם והפכת לזחל שמנמן המלחך בשקידה את העלה המסוים שלך, ואם ואם ואם ואם, אפשר לפעמים לחזור אחר כך ולעופף עם תלמידים, לצאת מהכפר הקטן שמיפינו בעמל רב, ושוב לעוף בחוסר אחריות מרנין מעל פני מאות שנים, תרבויות ודיונים סבוכים, לפזר בנדיבות תובנות נוצצות שרק הרגע נוצרו, לא לדאוג לחידושים והמצאות ש"יאתגרו את השיח בתחום" נוסח הצעות המחקר למלגות וסתם להנות ממבטים בורקים.

אנימציה

ראיתם כבר את הסרטון הנחמד הזה? מה שמדהים הוא שבעצם לא היה צריך לעשות כל כך הרבה...