יום שישי, 21 בספטמבר 2012

אנרי מגנט והילת הדוקטורים

כדי לעמעם את הלם השיבה הביתה, הרי לכם תרגומה של שאלת קואודליבט מסוף המאה השלוש עשרה, המוקדש לכל מחפשי העבודה באקדמיה ומחוצה לה, ותמציתה - אין מה לדאוג! (כלומר, לפחות בכל הנוגע לעולם הבא, למקרה שאכן דאגתם)

אנרי מגנט, קוודליבט 2, שאלה 12:
האם אנשים הראויים לרשיון הוראה בתיאולוגיה, אך לא הוסמכו, משיגים הילה

נטען שכן, שהרי בתולה משיגה הילה גם אם לא ניתן אישור למעלתה על ידי בני אנוש. גם הקידום אל משרת המרצה אינו אלא מעין מתן תוקף אנושי למעלה מסוימת [ולכן בגזרה שווה...].
נגד: שיפוטה של הכנסייה המנצחת [= בעולם הבא] תואם לשיפוטה של הכנסייה הלוחמת [= בעולם הזה]. לפיכך, אם הכנסייה הלוחמת אינה מאשרת אדם כראוי למעמד המרצה שמכוחו הוא ראוי להילה, אזי גם הכנסייה המנצחת לא תאשר זאת. לפיכך, לא ישיג את ההילה.

פתרון:
על כך יש לומר שבכדי לזכות בהילה, הפעולה שבזכותה הופכים לראויים נחשבת יותר מן המעמד. ולפיכך, יהא מעמדו ומצבו של אדם אשר יהא, אם מת למען האמונה והצדק יזכה להילת המרטירים. בדומה לכך, יהא מעמדה ומצבה של בתולה אשר יהא, אם שמרה על טהרת הבתולין למען האל תזכה בהילת הבתולות. לפיכך, גם המלמד באמצעות דברי הדרשה או השיעור אחרים כדי להובילם בדרך האמת אל חיי הנצח יזכה בהילת הדוקטורים, בין אם הוא מרצה מוסמך ובין אם לאו, שכן בנושאים אלה נשקלת הפעולה ולא המעמד.

ביחס לטיעון שהובא כנגד עמדה זו, ש"הכנסייה הנלחמת לא אישרה" וכולי, יש לומר שאם מישהו ראוי לקידום למשרת המרצה, בהנחה שנשקלו כל הגורמים, אני מאמין שאם לא קודם יחד עם האחרים, טעות היא של זה שלא קידמו. לפיכך, אם ילמד בדרך אחרת מחוץ למשרת המרצה (בהתאם למה שהכנסייה רואה כראוי) יהיה זכאי להילה בגלל פועלו כמרצה, אף שאין לו המעמד. לפיכך, גם אם לא היה ראוי לחלוטין למעמד כה קשה כזה של המרצה לתיאולוגיה ובכל זאת ביצע היטב את הפעולה בהטפה ובהוראה, אני מאמין שיהיה זכאי להילה.
ואולם, אם בגלל שלא התקבל כראוי למשרת המרצה נמנע ממנו המקום או ההזדמנות ללמד בדרך אחרת, אזי אף שיש לו רצון ללמד אחרים, ואף שבזכות רצונו הטוב יזכה בפרס המהותי, כך אני מאמין, בכל זאת לא יזכה בהילה, מפני שכדי להיות זכאי להילה אין די ברצון אלא נדרשת פעולה, כך אני מאמין. זו כשלעצמה שאלה שראוי לדון בה. 

יום שני, 10 בספטמבר 2012

סין


"אפשר לשאול אותך שאלה דיסקרטית?"
ישבנו בחדר של המחלקה הלטינית, שתינו תה וסיפרתי לקלייר, מומחית לליטורגיה, שאני ממש עוד מעט חוזרת לישראל. ודאי, השבתי, תוהה איזו שאלה זו יכולה להיות. זו הייתה כמובן תהייה מטופשת, כיוון שתמיד הרגע הזה מגיע, איכשהו. "את.. נוצריה... יהודייה?" היא לא ידעה איך לנסח את זה. הסברתי בקיצור. "אז למה בעצם את חוקרת את XXX", הגיעה השאלה הצפויה. אה, השבתי בקלילות, מתורגלת. זה פשוט מעניין אותי. זה כמו שחוקר צרפתי יחקור את התרבות הסינית, הצעתי אנלוגיה. כלומר מענין אינטלקטואלי, היא הנהנה, אחרי הרהור קל. נראה היה שהנחתי את דעתה לחלוטין.
לא פעם הילידים האירופיים מגיבים בהפתעה קלה, במיוחד אחרי שביררו שאני לא חוקרת את היהודים באירופה או משהו כזה, ואפילו לא (רק) את המדע, מורשתנו לאנושות, אלא דווקא תיאולוגיה נוצרית. מצד שני, קל להפיס את דעתם: בסופו של דבר, הם המציאו את הפטנט הזה, וגם לא צריך לשכנע אותם שאירופה זה מעניין.


דור מבקר עם אמא במקדש מקומי

 אלא שהאנלוגיה הזו לא מדוייקת כמובן. במחקר הישראלי את מערב אירופה המבט האנתרופולוגי-קולוניאליסטי לא מתהפך באופן סימטרי. אנחנו באים עם הכלים שלהם, ממוסד שהומצא אצלם, מתרבות שחלקים גדולים ממנה הגיעו או אומצו מ"שם" וחלקים רבים שמאמינים שהם עדיין חלק אינטגרלי משם (או לפחות באירוביזיון), לא פעם, במיוחד בהיסטוריה של המדע, אנחנו מרגישים שבעצם אנחנו לא חוקרים תרבות זרה, אלא את מקורותינו שלנו, ובמידה רבה של צדק. ה"היסטוריה הכללית" שלנו היא ההיסטוריה שלהם. במסגרת נשיאת הפנים מערבה, אנחנו צריכים לפרסם את ממצאינו בכתבי העת שלהם, בשפת האם שלהם, ובכלל כל העסק מורכב.

ובין השאר, הפיתוי לשכפל את יחסי העבר מופיע בכל מיני פינות לאורך הדרך. אולי זה רק בימי הביניים, אולי רק בהיסטוריה אינטלקטואלית, אבל יש איזה לחץ קל באוויר. במדריד שמחה מישהי לגלות שאני מישראל, הקשיבה בענין לתחומי מחקרי ושאלה אם אוכל לעזור לה בהבנת כמה מלים עבריות במהדורה שהיא עושה לרבנוס מאורוס, וזה מקרה אחד מני רבים. והפיתוי מופיע ברמת הכישורים הבסיסיים והמלגות - הלא יש לי היכולת לקרוא עברית, וגם לטינית, אז למה בעצם לא להשתמש ביתרון הזה, נדמה ששואלים כולם, כאילו הייתי מומרת חדשה לסטודיום הדומיניקני, נדחפת קלות לכסא של מאות שנים של סוכנת שפות ותרבויות, מצופה לחקור מדע עברי, או לפחות יהודים ונוצרים. ועוד עם השם שלך!

ובדרך כלל, אני נמנעת. לא רציתי שיקלקלו לי את הארץ הרחוקה של האגדות עם הנסיכים, האגמים, הטירות והכנסיות עם ביטויי קרבה, וקצת נרתעתי מהקטע הזה של יהודים שכותבים על יהודים, נשים שכותבות על נשים (שכותבות). אחר כך למדתי על ההגמוניה החוקרת את עצמה במסווה האוניברסליות (גברים שחוקרים גברים, נוצרים שחוקרים נוצרים...), למדתי לכבד את מה שנותן ההיסטוריון לבני הקהילה שלו (ולהעמיד בסימן שאלה את מה שאני נותנת לקהילה שלי אבל זה נושא לפוסט אחר), ולגלות את הענין הרב שיש במגעים בין תרבותיים. למדתי גם לחשוד במניעים של הכיוון השני של חקירת האחר (ההגמוניה מאששת את עצמה אל מול האחר, האחר המזדהה עד תום עם ההגמון, אקזוטיפיקציה, אוריינטליזם, יו ניים איט). למדתי שתמיד אנחנו בוחרים את הזהויות והמסורות שאליהם אנחנו רוצים להשתייך, למעט זו שמבית אבא ממש, ונמסרה ממי שהכרנו בחיינו (ועוד נחזור לבית אבא).
ואף על פי כן, המשכתי להימנע ולהעריך את נקודת המבט המיוחדת הזו. אז נכון, אירופה המדיאבלית היא לא סין, אבל בשבילי, בהמון רמות היא כן כזו. והפטרימואן הזה הוא שלהם, ולא שלי, וגם אם חלקיו היותר קרובים לשלי מרתקים, בחרתי מוקדי הזדהות אחרים (זהות מקצועית למשל). ובכלל, תמיד כיף להתריס כנגד דחיפות קלות לכסאות, לא?

אבל היום נתפסה לי אצבע במלכודת. כמה סמלי, היה מעורב בזה פגיון הנוצרים של רמון מרטי. בכנס בפרייזינג, פגשתי בחורה מקסימה שעורכת יחד עם עוד שני חוקרים מהדורה ביקורתית של הפגיון המדובר. את הרמזים הקלים וההצעות הבוטות להשתתף בפרוייקט דחיתי בעדינות,  והצעתי בשמחה לראות את כתב היד עצמו ולברר שם משהו שלא היה ברור במיקרופילם, בעיקר מכיוון שמדובר לא פחות ולא יותר באוטוגרף של הבחור, גרסה סופית יחסית אבל עם עוד המון ציטוטים, תיקונים ותוספות בשוליים ועל פתקים. ואני הלא חובבת עדויות ל-work in progress!
עם תום סדרת השיפוצים הנוכחיים במחלקת כתבי היד בספריית ז'נבייב הקדושה נרשמתי, הזמנתי וקיבלתי ספר עב כרס וזוג כפפות צחורות. ביררתי חיש קל את הטעון בירור ופניתי לעיין סתם. העברית שם מכל עבר, ואין מה לעשות, יש סוג של הקלה בלשמוע עברית בסין, והקליגרפיה יפהפיה. בחור מוכשר רמון. קראתי בענין רב חלק מהציטוטים העבריים, שכן המסורת הזו היא עולם משונה באמת ובתמים בשביל חילונית גמורה כמוני, ובהחלט מסקרן. לא פעם, אל מול ארמית, נעזרתי בתרגום הלטיני. אחרי הכל - לא בגאווה אבל גם לא בתחושת חטא - הפעם הראשונה שיצא לי לעיין בתלמוד הייתה כשתרגמתי מלטינית את פטרוס אלפונסי...
פתאם צד את עיני אחד הציטוטים של הרמב"ם. בצד של הלטינית היה כתוב:
rabi moyse ben maymon
אבל בעברית המנוקדת שממול נכתב: משה אָבֶן מימון (א קמוצה, ב' רפה סגולה). הא! חשבתי לעצמי, נזכרת בכל אותן פעמים בהן ננזפתי שאני לא מבטאה אִבּן עזרא, או מעברתת לבן עזרא. שכן מסיבות לשוניות שאינן ידועות לי, כל הב' רפה/ב' דגושה, החיריק והקמץ היו נזילים למדי בתקופה הנדונה (וראו אבן רושד ואבן סינא שהפכו לאברואס ואביסנה). חשבתי שזה ענין של תרגום, אבל הנה, בעברית היה כתוב כך. בעודי ממשיכה ומדפדפת, נתקלתי בחמור עצמו, אלא שכאן, מעשה שטן, כתב האיש בלטינית abraham ben a'a'zra, ובעברית אברהם בֶן עֶזרָה. הא! לוחשים להם בשמחה פקידים מוכתמי טיפקס וזוקפים ראש.
בלגן, בקיצור, ואיש הישר בעיניו יעשה. אני, כאמור לעיל, למעט אפיזודת סקייפ קצרה שבה שקלתי לשנות את צורת ההיגוי, החלטתי ששמי הוא שם אבי, וזהו. לא סבא ולא סבא של סבא, ולא עבר רחוק יותר, למגינת לבם של האנשים החרדים לזהותי הערבית-עברית-ספרדית-יהודית-ווטאבר.
יצאתי אל העולם הסיני שבחוץ, אל כיכר הפנתאון, כנסיית סטפן, בואכה רחוב סן ז'ק, והתיכון היושב על שרידי מבנה שהקים כלוביס. התיכון שלי, בסופו של דבר, לא נראה ככה:

רחוק לגמרי, סיכמתי, והסתובבתי לצלם את החלק המדיאבלי בקיר המפורסם של הספריה, עליו חקוקים טורים-טורים שמות הסלבריטיז של ההיסטוריה האינטלקטואלית, ברנר מקלירוו, אלברטוס, תומס, לומברדוס וידידים אחרים:


בין חדי העין תוגרל אירוניה בגרוש

 

יום חמישי, 6 בספטמבר 2012

אליסה בשארטר (אחרון ודי)

מהארון האפור הוצאנו מעטפה אפורה אחר מעטפה אפורה ורוקנו את תוכנה בעדינות על השולחן. למרבה השמחה התברר שלא הכל נראה ככה:

אלא היו גם כאלה שנראו ככה:


המשימה שלנו הייתה מיוחדת למדי. בדרך כלל, אנחנו נתקלים בכתב יד רק בדייט מסודר, יודעים כמעט בוודאות מה אמור להיות שם בעזרת קטלוגים כאלה ואחרים. בדרך כלל אנחנו נשארים בשדה המוכר, המתמחה עד כלות. אבל כאן היינו צריכים  לנסות ולגלות מחדש במה מדובר בכלל; לפענח כמה שורות ולקבוע אם מדובר על תיאולוגיה, משפט, רפואה או חיי קדושים, למיין את הפיסות - פעמים לא מעטות התחבאו באותה מעטפה שרידים של כתבי יד שונים לחלוטין, לזהות אם מדובר בקומנטאר לפי השורות המסומנות בקו תחתי או גלוסות מסודרות מסביב, ובעיקר להשתמש בהמון ידע סמוי... אחרי שרואים כמה פיסות עם רובריקות אדומות (האדום השתמר להפליא בשריפה) שמתחילות ב"קרטולה" לעשות אחד ועוד שתיים ולהבין שמדובר כנראה בקרטולריום, לראות שניים שלושה חלקים עם "לקציו" כדי לשלות מהזכרון את קיומם של לקציונרים, או להסיק מחתיכה קטנה עם תאריך וטקסט שמתחיל ב obiit שזו כנראה הציפורן השמאלית של איזה אוביטואר.
מנסה לדלות טוסט אינפורמטיבי מהערמה

היו מקרים שבהם התמזל מזלנו למצוא בין הדפים אחד עם כותרת, כמו למשל כאן דף של ההיסטוריה סכולסטיקה:
או את דף התוכן של ספר רפואה שאחר כך התברר כקנון של אבן סינא:
בכל אחד מהמקרים ציינו ברשימותינו גם כמה מאפיינים של כתב היד עצמו כמו תאריך כללי משוער לפי הכתב, שורה ארוכה או טורים, וכל דבר אחר שיוכל אחר כך לסייע. למרבה הצער המימדים שיכלו היו להיות שימושיים מאד להתאמה עם הקטלוג לא יכלו לעזור לנו - גם כשהיו דפים שלמים הם התכווצו לגמרי למעין טוסטים-צנימים מהסוג שסבתא שלי הייתה מכינה. וכמובן, תעתקנו קטע במידת האפשר מטוסט כזה או אחר, כדי לחפש אותו בבית באינטרנט. מדי פעם גם נתקלנו באיורים, מה שהפך את העניין תמיד ליותר מלבב.

בקיצור, לא אלאה אתכם. נסענו כמה פעמים. בכל פעם שחזרנו עטנו על המחשב בניסיון לראות אם נצליח למצוא את הטקסט - תודה לכם, מעלי-טקסטים-על-הרשת! - ואחר כך להשוות עם הקטלוג. נכון לעכשיו, הצלחנו לזהות בוודאות (כלומר עם מספר מדף מדויק) יותר משלושים כתבי יד שנחשבו לאבודים, וגם יצור קטן שהתחבא עשרות שנים בחשכה זכה לראות אור יום...