אחד המהלכים החביבים עלי בהיסטוריה של הרעיונות הוא השינויים שעברו על המילה curiositas (כולל את המובנים הצרפתיים אחר כך ואת שם החללית החדשה). נכון, הדעה המוכרת היא שבימי הביניים מדובר באחד החטאים המשניים (בני החטא), או בסכמות תיאולוגיות אחרות אחד משורשי החטא, שבו אדם שואף לדעת יותר משהוא אמור לדעת, מה שמיד מזין את התובנה הכללית לגבי חשדנותם של אנשי ימי הביניים באשר הם לגבי החתירה אחרי ידע והסכנות האיומות שצפונות בה. כרגיל, זה לא לגמרי מדויק. למעשה, ההגדרה הזו לקוריוזיטס הופכת למאד לא רלוונטית, ובמקרים מסוימים בכלל לא לחטא, בתחילת המאה השלוש עשרה. כך למשל, יש תיאולוגים שמסבירים שאם מדובר בתשוקה אל האמת אין בזה שום חטא, אלא אם, כאמור, היא נעשית מתוך מניע ראשי של תאוות בצע או תהילה חולפת, ואז ממילא לא בה החטא. תומס, לעומתם, בכלל מסיט את המשמעות שלה, פונה לאטימולוגיה, ומסביר שקוריוזיטס היא כלל לא חיפוש אחרי ידע, אלא גזורה מ"קורו" - לרוץ. זוהי אותה תכונה שלילית של לרוץ ולקפץ מדבר לדבר והיא המידה הרעה המנוגדת לריכוז, שהוא התכונה הרצויה ללומד.
לפני כמה שנים שמעתי הרצאה מעניינת של תלמידה ממכון כהן שעסקה באנתרופולוגיה של מתימטיקה. בין השאר, היא הזכירה את התפקיד החשוב שיש בדיסציפלינה המתימטית התיאורטית, זו שאינה מחוייבת ליישום כלשהו, למושג "מעניין", בפרט בכל הנוגע לפרסומים וכתבי עת ו"טרנדים", ועד כמה הוא חמקני בעצם. מי מחליט בעצם שנושא מסוים הוא מעניין?
אני חושבת על הנושא הזה בעת שאני יושבת מול המחשב ושואלת את עצמי אם מה שעכשיו אני הולכת לצלול אל תוכו ושנראה לי כמה שצריך לעשות כרגע, יעניין מישהו בכלל. הכוונה אינה לקהל הרחב - דווקא אותם איכשהו הדברים יותר מעניינים מאשר את המומחים - אלא לאותה קהילה מדעית שבפניה צריך לכרכר ולשאת חן בשנים הקרובות לפחות, חברי מערכות כתבי העת ומבקרי המאמרים והספרים. כן, ככה מתחילה ההתקרנפות (או החיברות והקומוניקציה, תלוי איך מסתכלים על זה). במהלך הלימודים החלטתי שאם כבר להוציא שנים במחקר כשאף אחד לא מבטיח שום דבר באופק, עדיף שזה יהיה משהו שמסקרן אותי באמת ושנעשה איך שנראה לי שצריך לעשות אותו, בלי לשים ז' על אף אחד. המסגרת הגמישה והפתוחה במיוחד של מכון כהן וההנחיה אפשרו את זה בלי להניד עפעף. אבל אחרי ניסיון במשלוח חומרים לכתבי עת ואחרי שכבר מסתמן איזשהו אופק, היד מהססת הרבה יותר, והראש חושב על איך זה יתקבל, מה מעניין את הקהילה, ומה לא ייראה חשוב או מלהיב במיוחד, או ידרוש רטוריקה מלהטטת במיוחד. אולי לא שווה להשקיע בו מאמץ - מי יקבל את המאמר שייצא מזה?
והעניין, חמקמק הוא, כאמור. ותלוי להחריד בהבעות הפנים של מי שמספר לך עליו וברטוריקה. ובמי שאתה ברגע מסוים: אני למשל דוגמא רעה במיוחד, כיוון שאני קלה במיוחד לפיתוי וכל דבר כמעט מסקרן אותי. למעשה, במקרים מסוימים דווקא עצם השעמום מעורר את סקרנותי. כי השעמום יכול להיות גם נורא מהבהבת, אות שדווקא עכשיו מתרחש המפגש הקשה להחריד הזה עם אנשים מזמנים אחרים, שעוסקים להרגיז בכל מיני נושאים אזוטריים. הוא בעצם פתח לדיאלוג ולהקשבה לאחר במלוא אחרותו המשעממת.
צבעי העניין מתחלפים לפעמים בתוך דקות. רגע אחד האזנת לאדם מספר בהתלהבות על XXX וזה נשמע נורא מעניין, ורגע אחר כך את שואלת את עצמך מה לעזאזל... רגע אחד נסחפת בכיוון מחקר שנראה מבטיח ומרתק, ורגע אחר הוא נראה אפור עד אין קץ. הדמויות בפנים ובחוץ כאחד מתעתעות: מאזינה אחת מגיבה בהתלהבות; האחרת מתקשה להסתיר את השעמום שאחז בה.
בן דודו של המעניין הוא ה"חשוב", אם כי אין ביניהם זהות. כפי שהסברתי בסיום שירותי (המשעמם) לסמח"ט של חטיבה 769 הזכורה לרעה, העובדה שתפקיד הוא חשוב לא עושה אותו למעניין, וההיפך: לא היה לי ספק שהיה מעניין יותר להיות מדריכה בשמורות טבע מאשר להיות סמבצ"ית במוצב על הגדר ברצועת הבטחון בלבנון ז"ל. עבודה עם מלא נתונים סטטיסטיים עשויה להיות חשובה מאד להבנתנו את החברה המדיאבלית, אבל משעממת לחלוטין הן בזמן העבודה והן בהצגת הנתונים. גם בן הדוד ה"חשוב" תלוי מאד בשרירי הפנים, ונדמה לי שגברים במיוחד, וסלחו לי על ההכללה המגדרית הלא מבוססת, מתמחים בעטיית הבעת ה"אני חוקר עכשיו משהו מרתק וחשוב ביותר". וגם כאן - חשוב למי? מי קובע? באיזה אופן? אם נלך בעקבות הלב והעניין, לא בטוח שמישהו בקהילה יקבל אותנו וישמע את קולנו, והרי הדבר היפה ביותר בעניין, כמו בטיול שבו רואים משהו יפה במיוחד, הוא היכולת להצית את התלהבותם של אחרים ולספר להם על היופי הזה. מצד שני, איך הולכים על החוט הדק שבין רצון לשוחח וליצור קשר לבין ניסיון כושל למצוא חן בעיני קהילה נראית-בלתי נראית, לרצות, לקלוע לטעם מעורפל ולהסתכן בלהיות כמו האב הנער והחמור מהמשל המפורסם? מעניין באמת.
לפני כמה שנים שמעתי הרצאה מעניינת של תלמידה ממכון כהן שעסקה באנתרופולוגיה של מתימטיקה. בין השאר, היא הזכירה את התפקיד החשוב שיש בדיסציפלינה המתימטית התיאורטית, זו שאינה מחוייבת ליישום כלשהו, למושג "מעניין", בפרט בכל הנוגע לפרסומים וכתבי עת ו"טרנדים", ועד כמה הוא חמקני בעצם. מי מחליט בעצם שנושא מסוים הוא מעניין?
אני חושבת על הנושא הזה בעת שאני יושבת מול המחשב ושואלת את עצמי אם מה שעכשיו אני הולכת לצלול אל תוכו ושנראה לי כמה שצריך לעשות כרגע, יעניין מישהו בכלל. הכוונה אינה לקהל הרחב - דווקא אותם איכשהו הדברים יותר מעניינים מאשר את המומחים - אלא לאותה קהילה מדעית שבפניה צריך לכרכר ולשאת חן בשנים הקרובות לפחות, חברי מערכות כתבי העת ומבקרי המאמרים והספרים. כן, ככה מתחילה ההתקרנפות (או החיברות והקומוניקציה, תלוי איך מסתכלים על זה). במהלך הלימודים החלטתי שאם כבר להוציא שנים במחקר כשאף אחד לא מבטיח שום דבר באופק, עדיף שזה יהיה משהו שמסקרן אותי באמת ושנעשה איך שנראה לי שצריך לעשות אותו, בלי לשים ז' על אף אחד. המסגרת הגמישה והפתוחה במיוחד של מכון כהן וההנחיה אפשרו את זה בלי להניד עפעף. אבל אחרי ניסיון במשלוח חומרים לכתבי עת ואחרי שכבר מסתמן איזשהו אופק, היד מהססת הרבה יותר, והראש חושב על איך זה יתקבל, מה מעניין את הקהילה, ומה לא ייראה חשוב או מלהיב במיוחד, או ידרוש רטוריקה מלהטטת במיוחד. אולי לא שווה להשקיע בו מאמץ - מי יקבל את המאמר שייצא מזה?
והעניין, חמקמק הוא, כאמור. ותלוי להחריד בהבעות הפנים של מי שמספר לך עליו וברטוריקה. ובמי שאתה ברגע מסוים: אני למשל דוגמא רעה במיוחד, כיוון שאני קלה במיוחד לפיתוי וכל דבר כמעט מסקרן אותי. למעשה, במקרים מסוימים דווקא עצם השעמום מעורר את סקרנותי. כי השעמום יכול להיות גם נורא מהבהבת, אות שדווקא עכשיו מתרחש המפגש הקשה להחריד הזה עם אנשים מזמנים אחרים, שעוסקים להרגיז בכל מיני נושאים אזוטריים. הוא בעצם פתח לדיאלוג ולהקשבה לאחר במלוא אחרותו המשעממת.
צבעי העניין מתחלפים לפעמים בתוך דקות. רגע אחד האזנת לאדם מספר בהתלהבות על XXX וזה נשמע נורא מעניין, ורגע אחר כך את שואלת את עצמך מה לעזאזל... רגע אחד נסחפת בכיוון מחקר שנראה מבטיח ומרתק, ורגע אחר הוא נראה אפור עד אין קץ. הדמויות בפנים ובחוץ כאחד מתעתעות: מאזינה אחת מגיבה בהתלהבות; האחרת מתקשה להסתיר את השעמום שאחז בה.
בן דודו של המעניין הוא ה"חשוב", אם כי אין ביניהם זהות. כפי שהסברתי בסיום שירותי (המשעמם) לסמח"ט של חטיבה 769 הזכורה לרעה, העובדה שתפקיד הוא חשוב לא עושה אותו למעניין, וההיפך: לא היה לי ספק שהיה מעניין יותר להיות מדריכה בשמורות טבע מאשר להיות סמבצ"ית במוצב על הגדר ברצועת הבטחון בלבנון ז"ל. עבודה עם מלא נתונים סטטיסטיים עשויה להיות חשובה מאד להבנתנו את החברה המדיאבלית, אבל משעממת לחלוטין הן בזמן העבודה והן בהצגת הנתונים. גם בן הדוד ה"חשוב" תלוי מאד בשרירי הפנים, ונדמה לי שגברים במיוחד, וסלחו לי על ההכללה המגדרית הלא מבוססת, מתמחים בעטיית הבעת ה"אני חוקר עכשיו משהו מרתק וחשוב ביותר". וגם כאן - חשוב למי? מי קובע? באיזה אופן? אם נלך בעקבות הלב והעניין, לא בטוח שמישהו בקהילה יקבל אותנו וישמע את קולנו, והרי הדבר היפה ביותר בעניין, כמו בטיול שבו רואים משהו יפה במיוחד, הוא היכולת להצית את התלהבותם של אחרים ולספר להם על היופי הזה. מצד שני, איך הולכים על החוט הדק שבין רצון לשוחח וליצור קשר לבין ניסיון כושל למצוא חן בעיני קהילה נראית-בלתי נראית, לרצות, לקלוע לטעם מעורפל ולהסתכן בלהיות כמו האב הנער והחמור מהמשל המפורסם? מעניין באמת.
