מצב הרוח

הפוסטים האחרונים היו קשורים כולם לאוניברסיטה הימי ביניימית, שהיא, בעוונותי, אחד מתחומי המחקר שלי. אחרי סשן מתסכל משהו בחברה ההיסטורית הישראלית שאמור היה לעסוק בהוראת היסטוריה באוניברסיטאות אבל נגרר כמעט מראשיתו לנהי כללי על מצבנו המידרדר, אני רוצה להעמיד כמה דברים בסיסיים על דיוקם, וגם לנצל את ההזדמנות כדי לתת את השנקל שלי בנושא מדעי הרוח באוניברסיטאות - לאן.

אז קודם כל, הקפיצה לימי הביניים - ולא אל האוניברסיטאות הגרמניות של המודרנה או מודלים אחרים - לא תוכל לסייע למי שמפנטזים על תור הזהב של ידע למען ידע. האוניברסיטה הימי ביניימית היא מקום שאליו הולכים לקבל השכלה כדי לקבל עבודה ולהצליח בחיים. הסטודנטים אינם באים רק כדי לרכוש חכמה. הם מחפשים את הדרך הקצרה אל התואר, והם, הוריהם, והאחראים עליהם מצד הכנסיה במידה ובאו משם, מעוניינים שיבלו שם זמן מועט ככל האפשר, וירכשו מקצוע מועיל ולא בהתפתחות רוחנית או פיתוח הידע האנושי. דורותי, אנחנו כבר לא במנזר. גם לא בשנות התשעים של המאה העשרים.

שנית, הפקולטה לאמנויות החופשיות, שכוללת את מדעי השפה והטבע, מקבילה מבחינת גיל הלומדים בה לתיכון פלוס פלוס, כלומר, מסיימים אותה בדרך כלל סביב גיל 20. בה לומדים רוב הסטודנטים והיא פקולטה מכינה: המקצועות האמיתיים שנלמדים באוניברסיטה ואליהם נשואות העיניים הם רפואה, משפטים ותיאולוגיה. בפקולטה לאמנויות לומדים שפה שהיא הכרחית למי שמעוניינים להיות נוטריונים או לקרוא ספרי רפואה, לוגיקה/ דיאלקטיקה שנתפסת ככלי שאפשר ללמוד אותו רק כאן והוא הכרחי לכל מי שמעוניין להתווכח בבית המשפט, על דוכן המטיפים, או בכל מקום אחר; רטוריקה שנחוצה למי שצריך לכתוב ולו מכתב בקשה לחברת הטלפונים. המשפטים והרפואה באופן ברור מאד מכונים כבר משלב מוקדם מאד "מדעי הרווח". האחרון הרבה פחות רווחי, אבל מאפשר גם כן להשתלב בשורות הכנסייה, והכנסייה תומכת במלגות באנשיו, בתנאי שלא יפזלו כל הזמן למקצועות מכניסים יותר. גם כאן, עם זאת, ייתכן שתואר במשפט כנסייתי יועיל לכם הרבה יותר. 

לאפיפיורות במקרים מסוימים ולמלוכה במקרים אחרים שווה לתמוך בלימודיהם של סטודנטים ובמורים מפני שדרושים היו להם אנשים שימלאו את שורות הפקידות, מערכות המשפט, המיסוי ועוד. לא היה מקום אחר שהקנה כישורים כאלה ושאפשר היה לסמוך על ה"תואר" שלו שיהיה שווה משהו גם במקום אחר מזה שבו גדלת וכולם יודעים כמה אתה חכם. לכנסיה באופן ספציפי דרושים גם דרשנים ומטיפים, משום שהיא הגוף היחיד כמעט שמעוניין בהפצת ידע, מתוך ההנחה שידע גואל את הנפש. בתנאי שהוא הידע מהסוג הנכון כמובן. חינוך הוא קריטי עבורם, וגם חינוך ביקורתי, מתוך ההנחה שבאמצעותו ניתן יהיה להגן על האמת (האמת הנכונה).
ואחרון אחרון, האוניברסיטה מקנה את הכישור ללמד אחרים. התואר שכולם נאנקים להשיג, והרשיון הנחשק כל כך שאחד התלמידים בעדויות שלי מוכן בשבילו לנסוע חזרה לרץ מולדתו ולמכור את כל מה שיש לו כדי לשחד את הבוחנים, בסופו של יום מוגדר כהסמכה ללמד אחדים. ה"אם" במ.א. הוא מגיסטר, מורה, גם "דוקטור" הוא מלמד. 

החברה של ימי הביניים לא נדרשה לספקי וסוכני ידע סתם: מסיבות חברתיות ואחרות היא נזקקה לסוכני ידע מורשים ומוסמכים על ידי המערכת. וזאת, דווקא כשהידע והדרישה אליו גדלו, ובין השאר, בהחלט, גם כדי להדיר אחרים. מלך צרפת תמך בבקשתם של אנשי הפקולטה לרפואה לאסור על כל מיני מוכרי אבקות, סירופים ומקיזי דם מטעם עצמם לעסוק ברפואה בשם מדע הרפואה וההסמכה האוניברסיטאית ובשם הדאגה לשלום הציבור. הם היו זקוקים לכך לפרנסתם; הוא היה זקוק לשליטה בהסמכה במערכת חברתית מעורפלת מדי של סוכני ידע שיש בה לא מעט מקרי הונאה ושרלטנות. אם כל זה מזכיר לכם את רשת מעיין התורה מצד אחד ואת הפקולטות למשפטים ורפואה מצד שני, לא טעיתם. כן, יש גם אידאלים של ידע גואל או ומסב אושר לנפש שאינו במסגרת הכנסיה, מדי פעם. אבל רוב הסטודנטים עוברים ושבים במטרה להצליח בחיים. יש גם ניסיונות של מלומדים להסביר לשליטים מדוע הידע שבידיהם יסייע לשלטון טוב יותר - ממדעי המדינה ועד להיסטוריה, מאתיקה ועד לאסטרולוגיה ואלכימיה - אולם הללו בדרך כלל מתנהלים במוסדות שאינם המוסד האוניברסיטאי, כמו חצרות שליטים.

שמעתי היום כמה וכמה הצעות להצלת מדעי הרוח שסבבו סביב הרעיון של לחזור להיות פקולטה מכינה (קולג' לליברל ארטס) ולעשות זאת באופן מחייב "מלמעלה", בנוסח דומה לזה: הסטודנטים לא באים אלינו אלא להנדסה; הבה נכריח אפוא את הסטודנטים להנדסה לקחת קורסים במדעי הרוח כחלק מהתואר שלהם. הם יקבלו קצת מה"כלים" הנחוצים כל כך שמדעי הרוח מספקים וייצאו בני תרבות ואזרחים טובים יותר, ואנחנו ניתפס כנחוצים וכמשרתים את כלל האוניברסיטה ונקבל את התקנים היקרים ללבנו כל כך. הרעיון הזה בעייתי מכמה בחינות. 

ראשית, המאמץ לכפות על אחרים להכיר בכך שאתה רלבנטי ונחוץ הוא מלאכותי ודינו גוויעה מהירה אם אמנם אינך כזה באמת.  חברות מכירות - באטיות בדרך כלל- בערכם האמיתי של דברים. הירידה בנחיצותו של תואר בכלל במקצועות מסוימים בשנים האחרונות, תופעה מבורכת במקרים מסוימים, מראה שתוך מספר מסוים של שנים החברה מגיבה לתפקוד: כשהבגרות או התואר הראשון לא יעידו על שום דבר אמיתי (גם מעמד חברתי הוא דבר אמיתי), הצורך בהם ייעלם גם הוא. אם הכלים שאתה מספק אמנם נחוצים ומסופקים בלעדית על ידך, הם יידרשו. אם החוגים האחרים או שוק העבודה אמנם זקוקים לכלים שאנו מלמדים, לא נצטרך להוכיח להם שהם נחוצים. הם יבואו אלינו. כן, יש צורך בכישורי כתיבה וטיעון בעולמנו, בניתוח טקסטים ובחשיבה ביקורתית פוליטית. אבל אין טעם להסביר בהתנשאות שרק מדעי הרוח מכשירים לכך, מכיוון שזה כבר פשוט לא נכון, וכולם יודעים זאת. גם אילו היה נכון, לא היה צורך בפקולטות שלמות כדי ללמד את הכישורים הללו. ואחרון אחרון: צריכים ללמוד אותם כבר בבית הספר, ולכל המאוחר בגיל שבו אכן לומדים בקולג' לליברל ארטס - עד גיל עשרים.

זה לא אומר שאין צורך בכישורים האלה בדרגה גבוהה, וגם לא שאין צורך גם בכישורים ספציפיים יותר (היסטוריה צבאית של המאה השמונה עשרה), כאלה שדורשים הכשרה ארוכה וממוקדת. כלי התקשורת, ספקי תוכן, להוטים אחרי תוכן וכך גם לקוחותיהם: לסיפורים ולעובדות יש לא מעט קונים. יש באמת צורך בניתוח תהליכי עומק חברתיים, חשיבה ביקורתית וידע היסטורי, בין אם להכנת סרט היסטורי, לפאנל בטלויזיה, למשרד הממשלה או לצורך שיחות דיפלומטיות או שיחות סלון: מפליאה אותי לעתים התכיפות בה אנשים שלהם אני מצותתת באוטובוסים פונים למידע היסטורי בויכוחים ובשיחות טלפון. ויש גם פשוט עניין, וגם הוא צורך אמיתי וחשוב: אנחנו חיים בחברה של סיפוק צרכים פיזיים רגשיים, וכן, גם שכליים. ידע על היסטוריה מספק חלק מהם. וכמו במאה השלוש עשרה, דווקא בתוך מה שנחווה כטביעה בים של ידע, ספקים מורשים של עובדות נעשים מבוקשים. נכון, כל הידע נמצא שם, אבל לכו תמצאו אותו ותדעו אם הוא אמין. מדהים אותי לפעמים עד כמה הסטודנטים שלנו מעדיפים לכתוב מייל לאדם בעל סמכות כדי למצוא פריט מידע כלשהו, כאשר אני מוצאת אותו בחיפוש גוגל תוך שניות. יש צורך ועניין בידע מתחום מדעי הרוח. האוניברסיטה אינה הספקית הישירה שלהם בדרך כלל, אלא תסריטאים, עיתונאים, בלוגרים ועוד. אבל המקור הראשוני שלהם צריך להיות באוניברסיטה ובאנשים שהיא מכשירה ומסמיכה. 

שנית, ראוי ביותר לאדם כאדם ללמוד היסטוריה, ספרות וכיוצא באלה, ממש כשם שראוי לו ללמוד ביולוגיה, פיזיקה וכימיה. זאת, מפני שזה עולמו וטבעי - אבולוציוני אפילו- לרצות ללמוד על העולם. בעולם האמיתי אין רק מתכות, חידקים וכוחות כבידה, אלא גם רעיונות, כוחות היסטוריים, מסמכים ושירים. עלינו לצייד את ילדינו בהיכרות בסיסית עם העולם הזה וביכולת להבין אותו, על כל חלקיו, ובכך גם להבין את עצמם ולממש את אנושיותם. עלינו לאפשר להם לא רק להכיר את מושאי המחקר עצמם, דהיינו לחוות קריאה בספרים משובחים, להאזין למוזיקה מרוממת, להתבונן בעבודת אמנות מרגשת או לצפות בבעלי חיים מרתקים. עליהם גם להתנסות זמן מה בחשיבה מחקרית עליהם (כאן אני מכוונת לכל המקוננים על כך שבספרות לומדים על תקבולת כיאסטית במקום להנות רק מ"השיר עצמו"). מה מבנה העצמות שמאפשר לציפור לעוף? מה מבנה הסיפור שמאפשר לו לגרום לקוראת לאבד תחושת מקום וזמן? איך פועל מנוע הידראולי? איך פועל שיר? איך מפעפעים חומרים דרך קרום התא? איך מתרחשת הגירה? איך משתנה חומר במגע עם חומצה? איך משתנה חברה חקלאית לעירונית? איך משתנות שפות? ממה בנויות מלים? כדי להתנסות בשאלות האלה צריך מושאים קונקרטים: שלד אמיתי של ציפור; מנוע; שיר מסוים; התרחשות היסטורית מסוימת. ואנשים המכירים אותם היטב.

חשוב, מהנה ומועיל אפוא ללמוד את כל זאת. יש לעשות זאת גם במסגרת. אמנם, "הידע מצוי בקצות האצבעות" ואינטרנט אינטרנט אינטרנט. באינטרנט ישנם גם סרטוני אימון אירובי בשפע, אך הרשו לי להניח שאינכם מתאמנים בדבקות מול המסך, ומכוני הכושר והמאמניםה אישיים רק פורחים. אפשר היה ללכת לספריה ולקרוא חינם באנציקלופדיה גם לפני האינטרנט. אבל אם אין יודעים מה לחפש ומה טעמו גם לא מחפשים אותו, ולחיפוש ולמידה משמעותית דרושה משמעת עצמית שאין לרוב המוחלט של האנשים. רובנו זקוקים למרחב וזמן מיוחדים, לסביבה חברתית-רגשית ולמחויבות על מנת לעשות באמת משהו, ובקצרה, למסגרת. החלומות על כיתות וירטואליות התפוגגו כבר בתחילת המאה שלנו. לא זו בלבד, אלא שאני מסכימה שכדאי גם להתנסות במסגרת כזו בלמידה מגוונת באופן מאולץ לתקופה מסוימת. כדי לגלות את היופי בתחום מסוים, מתימטיקה למשל, או נגינה על כינור, נחוצה התמדה ובעיקר דרוש מפגש רצוף ומגוון כדי שלא לפסול אותו מראש.

אבל, וזו הנקודה הקריטית, המסגרת הזו אינה צריכה להיות האוניברסיטה, אלא החינוך היסודי והתיכוני. תריסר שנים תמימות וארוכות מאד מבלים ילדינו במערכת החינוך ולומדים בין השאר דברים שאינם נוטים אליהם. שם המקום להתנסות ולרכוש ידע בסיסי, ובתוך כך לגלות לאן נוטה לבנו וגם מה איננו אוהבים, או להיות מרותקים מדברים שלא חשבנו שהם מעניינים. שם המקום ללמוד להיות "בני תרבות". אחרי שנים ארוכות כאלה ושירות צבאי של שלוש שנים נוספות, יש זמן, סופסוף, להתמקד באמת. יבוא ויאמר איש: כן, אז כשאני הייתי בגימנסיה באמת יצאנו עם ידע כללי עשיר ביותר, אבל היום יוצאים ממערכת החינוך בורים. התוצאה העיקרית של מהלך מחשבה כזה היא בעצם הארכת זמן הלימודים הכלליים והארכת הילדות, בהבדל הקריטי שכעת הוא על חשבונו של הלומד. הוא מאריך את הלימודים ויתאים רק למי שיכול להשקיע בעוד ועוד שנות לימוד ועוד שעות מלצרות או תלות בהורים. במקום להכין עוד עשרות אלפי שקלים, שפרו את החינוך התיכוני.

אל האוניברסיטה בישראל מגיעים בתואר הראשון בדרך כלל צעירים אחרי גיל עשרים בשלב שבו הם מחפשים דרך בחיים: רוחנית ו/או מקצועית.  

אנחנו יכולים לעזור להם במטרה הראשונה: ללמוד על העולם, ובפרט מדעי הרוח, שקול לעתים להרבה יותר מטיול בהודו או דרום אמריקה, ודאי שהוא מעורר את הנפש יותר מקורס קבלה למתחילים מפוקפק כלשהו ועבור חלק מבני האדם גם יותר ממדיטציה. הוא מספק גם צרכים הקשורים לבניית זהות קולקטיבית יותר, גם אם תרומתו לבניית זהויות לאומיות מן המאות הקודמות קרסה. חשבו על הפריחה בלימודי ארכאולוגיה ותנ"ך בעשורים הראשונים של מדינת ישראל; על הכנסים המפוצצים בעשרות מאזינים של לימודי קוויריות ומגדר בעשור הראשון של המאה ה-21. וישנן גם אופנות מתחלפות: הפריחה בלימודי קוריאה בעקבות סדרות הטלויזיה הקוריאניות, או לימודי הודו בתקופת הפריחה של התרמילאות להודו. כל אחד מהם הדהד פריחה רחבה יותר של עניין שחרגה מהאוניברסיטה, אבל היה מי שהיה שם כדי לספק אותו עבור מי שרצו יותר. אל התואר השני מגיעים פעמים רבות תלמידים שיש להם כבר פרנסה ומשפחה כי "משבר גיל הארבעים" ו"תמיד אהבתי...". אנחנו יכולים לספק גם את הרצון שלהם בהכנסת משהו חדש מלא תשוקה ומשמעות לחייהם. כמו מאמן הכושר האישי התובעני, אין צורך להפוך לתובעניים פחות, ההיפך. אך במקביל, עלינו להילחם כדי שירשו לאלו ולאלו לעשות זאת בזמן שאפשר לרכוש במקביל לו מקצוע אחר. אין שום סיבה אמיתית לחובה המלאכותית לסיים את התואר בשלוש שנים. אדרבא צריך שאפשר יהיה לעשות אותו גם בעשר שנים. איכותו לא תיפגע ורבים רבים יותר יוכלו להרשות זאת לעצמם. אם כלל לא יסיימו את התואר, אין לקנוס אף אחד על כך: אנחנו נותנים והם מקבלים מה שאפשר, וכך צריך להיות.

אנחנו יכולים לעזור באופן מוגבל גם במטרה השניה, המקצועית, אם הם חפצים להיות מורים להיסטוריה/ספרות/אמנות בעצמם, בכל מסגרות הפצת הידע, כמו שקורה בכל מסגרות הפצת הידע הלא-אוניברסיטאי, מנגינה בפסנתר ועד צורפות. אוניברסיטה צריכה להיות ראש פירמידה אמיתית, וכאן אני שבה אל ימי הביניים ואל האופן שניסו לעצב את הפקולטה לתיאולוגיה האפיפיורים: היא מעיין הידיעות, ממנו יוצאים הנהרות, המתפצלים לנחלים, לפלגים ולזרזיפים המשקים את הארץ. את הספרים שיתרגמו ויכתבו אנשי האוניברסיטה יקראו מורי התיכון. החוקרים יכשירו את המורים, בדיוק כמו בכל תחום אחר. גיטריסטים וירטואוזים מלמדים גיטריסטים אחרים ואלו לבסוף יופיעו באירועים קטנים ורוב זמנם ילמדו ילדים קטנים ומבוגרים חובבים. מעט מאלו יהיו סוליסטים או אפילו ילוו את גדולי הזמרים, אבל לכולם תהיינה שעות מלאות יופי, הישג ומוזיקה, ואפשרות סבירה להתפרנס. הבעיה אינה השאלה "מה תעשה עם זה?" הבעיה היא מדוע התשובה "אהיה מורה", או "אני נהנה" אינה מספקת. היא שייכת להיבטים רחבים יותר של מעמד המורים בתיכון ולנתק בין האוניברסיטאות והחברה החילונית הישראלית הנוכחית באשר להשתלבות במשבצת הרווחה האישית והרוחנית, זו המתמלאת בשיעורי יוגה וטיולים בחו"ל מחד, ובשיעורי תורה מאידך, אך משאירה הרצאות במוזיאון לאנשי הדור הקודם (שמדגים שניתן לשאוב מהן הנאה לא מעטה). 

מי שבאים ללמוד קפוארה, קרמיקה או ציור אינם עושים זאת כי מישהו הכריח אותם לקחת נקודות קפוארה נוספות בבית הספר או באוניברסיטה. הם עושים זאת כי הם רוצים, ומדריכיהם התמחו בכך כי רצו מאד. עבור חלק מבני האדם, לימודי היסטוריה או אמנות הם מהנים ומרחיבי נפש ואף מחדדים את האפשרות להתנהל בעולם ולהבינו. עבור חלק ממלאים זאת משחקי כדורגל, וזה רק הגיוני. חלק ניכר מבני האדם (לא כולם) סקרנים מטבעם, ממש כשם שחלק ניכר מבני האדם (לא כולם) נהנים לנוע מטבעם. אין התמרמרות על מיעוט תקנים לרקדנים מקצועיים ואין ועדות אחוזות פניקה על "שיקום מצב המחול". יש אמנים המציגים במוזיאונים, אבל רוב רובם מלמדים ומפיצים את הדבר שהם אוהבים לעשותו. איש אינו מתאונן על כמות התקנים לאמנים מובילים, לזמרים פופולריים או למשוררים. ביצוע בתחומים הללו רווחי למעטים בלבד וגם אלו משלימים שעות בהוראה. רבים אוהבים לשחק, מעטים יילכו לבתי ספר למשחק, מעטים מאד יעבדו כשחקנים בתעשייה. זה טבע הדברים.

יאמר מישהו, אבל אם כך, יבואו אלינו רק מעטים, ולא נוכל לקבל עוד תקנים. ובכן, יתכן שפשוט אין צורך ברבים מאיתנו, ואני אומרת את זה לא כמי שבאופן מקרי משהו מקומה מובטח כרגע, באופן יחסי, בצד השני של המתרס, אלא כמי שלא תכננה כלל שזה אמנם יקרה לה. הסיבה שרבים מידפקים על שערי בצלאל או בית הספר לקולנוע למרות שגם עם התואר הזה אין המון "מה לעשות" היא בין השאר שאין שישה כאלה בארץ. ישנם תחומים יפים וטובים של הפעילות האנושית שבהם נמסרים ידע וכישורים ממורים לתלמידים שהם אמנם קטנים ואין בהם מומחים רבים, וזה בסדר גמור. חוג להתעמלות אמנותית תמצאו כמעט בכל מתנ"ס. מתעמלות ברמה אולימפית - מעט שבמעט. גם הן אחרי תקופת זהב קצרה של פעילות הופכות למאמנות ומדריכות ברשת החינוך הרחבה שממנה הגיעו.

אכן, כדי להגיע לרמה "אולימפית" יש צורך במסה קריטית מסויימת. גם אם מצב האוכלוסייה, וצרכיה זקוקים רק למומחה אחד להיסטוריה של המאה ה-20 למשל, המחקר שלו או שלה ייפגם משמעותית אם לא יהיה מספר מסוים של חוקרים נוספים מאותו התחום ומתחומים משיקים לו וגם ההכשרה תיפגם משמעותית: הקהילה והגיוון בה הכרחיים. יש גבול למה שיכול אדם אחד ללמד באופן איכותי. המצב הזה אינו ייחודי למדעי הרוח. גם בפקולטה למנהל עסקים, כדי "להרים" תכנית איכותית יש צורך במומחה למימון, מומחה לשיווק וכיוצא בזה. אדם אחד פשוט לא מספיק, לא להכשרת הדור הבא ולא לקיום מחקרו שלו. מספר החוקרים אינו צריך להיות תלוי אפוא במשתנה של מספר הסטודנטים, אלא במשתנים אחרים. אבל האמת היא שזוהי בעיה לא אמיתית כרגע, מפני שמצבנו טוב בהרבה משל התעמלות המכשירים או לימודי הקלרינט: היסטוריה, תנ"ך, לשון וספרות הם עדיין מקצועות חובה בבית הספר, גם אם הם מתמעטים והולכים. עלינו - ולא על המכללות להוראה - להכשיר את מי שאוהבים את התחומים הללו ומעוניינים להעביר אותם ואת האהבה אליהם הלאה. ובהכרח, עליהם לקבל תגמול ראוי שיאפשר להם לחיות בכבוד. זה הכל.
ומי שנקעה נפשה מהיסטוריה כבר בתיכון ועובדת שעות ארוכות במלצרות כדי לשלם על הכשרה מקצועית בהנדסה? הניחו לה לנפשה לכל הרוחות. אין שום סיבה אמיתית לחייב אותה לקחת קורס ב"מדעי הרוח".

על מרצים צעירים ושעות השינה היקרות שלהם

אז בזמן שכולם משחקים מי ימצמץ ראשון בפוליטיקה וכותבים פוסטים עם ספקולציות, ובין עשרות עדויות של תלמידים ומורים על פרשיית השוחד שעליה סיפרתי בפוסט הקודם (לא ידעתי, לא שמעתי, שמעתי רק בשמועה, אין לי מושג, הבנתי שכך מקובל...), נתקלתי במסמך מכמיר הלב הזה, שבו חברי הפקולטה לאמנויות - מגיסטרים צעירים וזרקנים בני 22 עד 35 בערך, - מחליטים בצער לוותר על שעות השינה המתוקות ביותר של הבוקר.

[לתוהים לגבי הזמנים: המסמך הוא מ-1367. עוד שנים אחדות שארל החמישי יפקוד להתקין שעונים בארמונותיו ובמרכז העיר]

"לכל העתידים לראות את המסמכים הללו, רקטור אוניברסיטת פריז, וכן כל המגיסטרים של הפקולטה לאמנויות וכל אחד ואחד מהם, ברכת שלום במייסד העולם הכל-יכול.

עם השתנות הזמנים והתעוררותן של מחלות חדשות, עלינו לחפש תרופות חדשות, ולפני שיחלישו המחלות את הגוף להקדים ולמנוע אותן בחכמה, פן תתפתח המחלה ותהפוך ממאירה כל כך עד שתהא חשוכת מרפא. הואיל אפוא ולא מעט מגיסטרים שלנו, המכהנים בפקולטה שלנו, מתחילים להיכנס לבתי הספר שלהם להרצות בבוקר מאוחר מדי, ונוהגים לפתוח אותן סביב השעה הראשונה של יעקב הקדוש או בזמן הצלצול של הכרמליטים למיסה השניה (הזמן שבו היו צריכים כבר לסיים את הרצאותיהם בחלקן הגדול על פי המנהג העתיק בצדק), והואיל וכתוצאה מכך יוצא שם רע לאותם מגיסטרים, בגלל שהם לא יכולים לשמוע את ההרצאות בתיאולוגיה, ולתלמידיהם נגרם נזק, הואיל והם מכלים את חלקו הטוב ביותר של היום בשינה, ולפקולטה שלנו נגרמת בושה גדולה מדי… אזי אנו כולנו וכל מגיסטר ומגיסטר בנפרד, בשבועתנו באסיפה הכללית של הפקולטה שלנו שנערכה בסן-מטורינוס, נתכנסנו בשנת האדון 1367 ביום השמונה עשרה לחודש מאי בשעה הראשונה, לאחר שזומנו על ידי המגיסטר המכובד ונערץ  יוהנס מדונגן, מ"אומת" פיקרדי, הרקטור של אוניברסיטת פריז באותה העת, כדי לקבוע שיש לשמור על הנהגים העתיקים והמהוללים של הפקולטה שלנו אם ברצוננו להימנע ממחלות חדשות באופן יעיל, אנחנו וכל אחד מאיתנו כובל את עצמו בשבועה מכוח הסכמה פה אחד של ה"אומות", דהיינו הגאלית, הפיקארדית, הנורמנית והאנגלית וכל אחד מהמגיסטרים שבהן, וקבענו – אמנם ציווינו – והחלטנו שיש להקפיד על כך שמעתה ואילך על המגיסטרים בפריז בפקולטה לאמנויות לנהל את בתי ספריהם באופן שהיה נהוג על ידי קודמינו, דהיינו, בשעת צלצול הפעמון של הכרמליטים שבו הם מצלצלים למיסה הראשונה שנערכת אצלם, ייקרא בשם שייקרא, עליהם להיכנס לכיתה ולהתחיל להרצות את הרצאותיהם בהתאם למנהג הנזכר של העתיקים, באותו זמן בו הבצלורים של המשפט הקנוני או המגיסטרים ברפואה שמרצים בבוקר רגילים להתחיל את הרצאותיהם, ללא כל הונאה או מרמה באשר לתקנה המדוברת. אנו רוצים שכל מגיסטר מכהן מעתה ואילך יהיה מחויב להישבע באופן המדובר לעיל להיכנס לבית ספרו מכוח התקנה הזו. כעדות לעניין זה ועל מנת לתת לה תוקף קבוע אנו חותמים על הכתוב כאן בחותם הרקטור יחד עם חותמי ארבע האומות שנמנו לעיל. ניתן ובוצע באסיפת הפקולטה שלנו הן של המגיסטרים המכהנים והן הלא מכהנים, אשר זומנו לשם כך במיוחד בשנה, בחודש, ביום ובשעה המצוינים לעיל."