כנס מסעי הצלב

וראשית הודעה, וזה לשונה:

בין ה-7 ל-11 בדצמבר יתקיים במכון ללימודים מתקדמים בגבעת רם כנס בין-לאומי תחת הכותרת:
Jerusalem and the Crusades. New Trends in the Study of the Crusading Movement and the Medieval Levant.  אנו מזמינים חוקרים ומתעניינים.
לתכנית הכנס ראו הקישור המצורף:
http://www.as.huji.ac.il/isf/crusades

ושנית, בשביל הכיף (בלי לרמוז שכנסים זה לא כיף ;) קטע מכתב היד עם המסלול של תיאור המסע לארץ ישראל של מתיו פריס. אכן בזמן האחרון יש לי קראש קטן. זה התחיל מרעיון הזוי בשביל הצעת מחקר שאורגנה בחופזה, להשוות בין דיאגרמות, קרטוגרפיה ומוזיקה פוליפונית, כולם מתחילת המאה ה-13 (טוב, נו, מה כבר אפשר לצפות ממני). ונשביתי במפות השונות שלו, והדיאגרמות שלו, והפתקים הקטנים שהוא מוסיף. ומה לעשות, הבחור מוכשר ברמות.

אז הנה בשביל ההתענגות מפה לצליין לארץ הקודש, במקרה שאתם בדרך לצפת ואין לכם וייז, או סתם בא לכם לראות גמלים חמודים:

התמונה המלאה זמינה באתר של הספריה הבריטית ותוכלו לזמזמה כאוות נפשכם.

 

 

סרטים

שנים, שנים. טוב בעצם חודשיים, אבל זה נראה המון. ויש לי המון פוסטים שמחכים להיכתב, ואורחים שמחכים להתארח ועוד ועוד. כך או כך, במסגרת הכנת הקורסים הגעתי לחפש סרטים אז כבר הפוסט הזה נוצר לו והיה צריך רק חיזוק קטן. מתישהו בתל אביב היה איזה שגעון של קורסים עם המון סרטים. זה היה קצת אחרי שהטכנולוגיה אפשרה את זה קצת יותר - לנו בתרגיל ימי הביניים הקרינו את "שם הורד" עם קלטת וידאו בטלויזיה קטנה כזו שלא ראו בה כלום, ומאז, איך לומר, השתפרו האמצעים, ואפשר אפילו להזמין דרך רכזת הרכש בספריה (!) דיוידי למחלקת המדיה, ואפילו להזמין מהם כיתה שבה אפשר להקרין באיכות מצויינת והכל. ברם, מקומם של ימי הביניים נפקד מקורסים כאלה בדרך כלל, ובדרך כלל זה גם עדיף - האקזוטיפיקציה והדגשים הסופר מוגזמים על שטנים והלקאות עצמיות אנכרוניסטיות בדרך כלל מעלים לי את הסעיף עוד בהתחלה. חלק גדול מערימות הארתורים רובין הודים ומשחקי הכסאות גם לא בדיוק שייך לכאן, ולא הייתי משתמשת בו להוראה, איך לומר. החותם השביעי לעומת זאת נראה לי - קטלו אותי אם אני טועה - לא מתאים דווקא בגלל שהוא לוקח למקום אחר לגמרי.
ובכן קוראים יקרים הנה רשימה קצרה של יפים ומתאימים להוראה לדעתי, ואתם יותר ממוזמנים להוסיף בהערות עוד.

אז שם הורד הוא כמובן חובה, למרות הכל.

אחריו, ולמעשה הרבה לפניו, הסרט היפהפה (לדעתי) על פרנציסקוס וחבורתו של רוברטו רוסליני (1950, התסריט נכתב יחד עם פליני לפי "הפרחים של פרנצ'סקו הקדוש"). יש בו משהו שובה, וההפקה בכלל מעניינת - ניאו ראליזם מטורף - נזירים שאינם שחקנים מקצועיים ולוקיישנים פשוטים להפליא בין השאר. לפי האגדה, הנזיר שמגלם את פרנציסקוס באופן הכי מקסים שיכול להיות, לא מוזכר בכלל בקרדיטים (הו, ענווה קדושה). זה שמשחק את ג'ובני בכלל גדול. כשקראתי על התקבלותו של הסרט חייכתי על הביקורות שטענו שהסרט פשוט אידיוטי. הפרנציסקניות הזו של ג'ינפרו וחבריו הייתה עד כדי כך אמינה כנראה.
כאן הסרט באורך מלא:

פרנציסקוס זכה לכמה סרטים שגוללו את סיפורו. המפורסם ביניהם הוא "אח שמש, אחות לבנה" של זפירלי (1972). שמים וארץ בין הפרנציסקוסים, וכמו שאומרים במשפחה שלי, קיטש מהתחת. ובכל זאת, נאמנים פחות או יותר לסיפור ויש כמה דברים יפים, כמו למשל סצנה עם קלרה בשדה עצום של פרגים:

ואם נישאר עם פרנציסקנים אבל נחזור לשחור לבן איטלקי, לחובבי הז'אנר, יש את "הנצים והדרורים" של פזוליני, שחלק ממנו הוא סיפור שמספר לנער ולאביו עורב, על שני אחים שנשלחו לדרוש לציפורים וגם הצליחו בסוף. ראיתי את זה לפני כמה שנים טובות ואז לא התחברתי במיוחד לז'אנר האמור (בעיקר בגלל רתיעה יסודית מכל אלו שהבינו בכאלה דברים ונראו לי תל אביבים מתוחכמים שהולכים לסינמטק). אף על פי כן נשמרה בזכרוני סצנה אלמותית לגמרי שבה הציפורים קולטות את הקטע ועושות צורות באוויר כשהן מצייצות "אהבה". לא מצאתי אותה (יש את הסרט המלא), אבל הנה טעימה:

פזוליני בהחלט קידם את הנושא, אין מה לומר. הנה דקמרון שלו וגם סיפורי קנטרברי, שיהיה:

סרט גרמני שיצא לא מזמן על הילדגרד מבינגן הפתיע אותי באיפוק שלו, ומספר את הסיפור יפה, ממחיש לא רע בכלל את טיבה של קהילת הנזירות המיוחדת הזו. יש בו משהו קצת בנאלי לפעמים, אבל הביקורות שהתעצבנו מחד גיסא על זה שהוא לא היה מטפיסי מספיק, ומאידך גיסא, הצרו על שהיחסים עם רישרדיס לא פותחו לכדי רומן לסבי טמיר, דווקא חיזקו אותי בדעתי החיובית. השחקנית הראשית מיוחדת מאד בעיניי, והעובדה שמרגרטה פון טרוטה הבמאית כתבה את התסריט צמוד למכתבים מוסיפה להגינות שלו. יש ביוטיוב את הסרט המלא עם כתוביות בצרפתית, כאן רק קטע קטן:

אם לחרוג מההגבלה על ארתוריאניות נראה לי שחייבים לכלול גם את מונטי פייתון, אבל לסיום בחרתי דווקא קוריוז מסוג "הנקודה הישראלית". במאגר הנתונים imdb לפי מילת חיפוש Middle Ages מצאתי, בין הדרדסים (???) וערימות דרעק שונות, גם את הסרט הנ"ל המספר על צעירים מאנגליה של המאה הארבע עשרה החופרים את דרכם לניו זילנד של המאה העשרים. לצד אנג'ליקה יוסטון משחק לא אחר מאשר אסי דיין בבגדים תקופתיים:

מספיק להפעם - מחכה בקוצר רוח לתגובות מעשירות ונוזפות על שלא כללתי את.... (מישהו מתנדב לכתוב על הפסיון של ז'אן דארק?)

יפה כתבת

לפעמים דיונים תיאורטים משתלבים היטב עם משברים אישיים. כך היה בימי האם. איי שלי, ימי פריחת הפוסטמודרניזם הישראלי, עת גיליתי שהאמת המחקרית נראית מעורפלת למדי בעיני חלק מהמרצים שלי. יושב לו אדם ושוקל לכאן ולכאן, כותב טיעון, מתייסר ומפריך אותו, מגיע למסקנה ההפוכה וכותב הכל מחדש, וכל זה, מתברר לה למרבה הפתעתה, לא משנה דבר, בעצם. כמו שאמרו לי שניים מהם לפחות, ולא מן הפחותים שבהם, תפקידם לבדוק שקראתי את הטקסט נכון ברמה הליטרלית, הבנתי את הספרות המשנית ועוד. מעבר לזה, הכל פרשנות או דעה מלומדת לכאן או לכאן. הטוב ביותר שנוכל לייחל לו הוא משכנע. קשה לתאר (ואני מעדיפה לא לזכור) עד כמה היה מדובר כאן במשבר אישי עבורי, כזה שגם המשיך והתחבר עם משברי סמכות אחרים וכולי שלא נרחיב כאן בהם (ובכלל, נראה שגיל ההתבגרות האקדמי זה איפשהו שם, בראשית הדוקטורט, לא?).
כך או כך, פרשנות או לא, גם כשמדובר במחקרי סקירה ואחרים, לפעמים מדגדג הצורך הזה, לדעת אם מה שכתבנו פשוט, נו, איך לומר את זה, נכון. לשאול את המקור עצמו, אפילו, למה בדיוק התכוון או איך הרגיש (וזכורה לי הרצאה על נשים במלחמת העולם הראשונה בה סיפרה המרצה כיצד באיזה כנס קמו מן הקהל כמה נשים ואמרו בהתרגשות ש"זה דווקא לא היה כך! כן הרגשנו אחרת!).
לא פלא אפוא שאחת האגדות המהדהדות ביותר על תומס נראית כפנטזיה כזו של חוקר. אח סקרן במיוחד עקב אחריו פעם אחת אל הכנסייה השכם בבוקר, וראה את תומס מרחף לו בקפלה מספר סנטימטרים מעל הרצפה, כולו שקוע בתפילה. בעוד האח הנדהם בוהה במחזה, נשמע קול מכיוון צלמו של הצלוב, ואוזנו קלטה את השיחה. "תומס, כתבת עליי יפה", פרגן לו הצלוב. מה תרצה ממני בתמורה על מאמציך?". "דבר מלבדך, אדוני", השיב לו תומס, והמשיך לכתוב את החלק השלישי של הסומה.

ציור תקרה ממוזיאון הותיקן

בסצנה אחרת המנחה כבר מציין שיש עוד לאן לשאוף. בעקבות מחלוקת אקדמית אודות האוקריסטה תומס ניגש עם המחברת למזבח כדי לבדוק מי צדק. כריסטוס משבח אותו, ומסייג שכמובן הוא כתב יפה יחסית למי שבדרך (כלומר, בעולם הזה), עם ההבנה המעורפלת האופיינית לנו. אלא שהבעיה הזו (של החיים כלומר) היא זמנית כמובן. ואכן, בשעת מותו של תומס, חלם אח אחד חלום בו תומס הרצה בכיתה על אגרותיו של פאולוס, עת האחרון, הוא ולא אחר, נכנס עם פמלייתו אל הכיתה. תומס ביקש להפסיק את השיעור מחמת האורח המכובד ולרדת לברכו, אבל פאולוס סימן לו שלא יפריע לעצמו וימשיך את ההרצאה. ברם, לא איש כתומס יתאפק כשהמחבר עצמו מולו, והוא מבקש לוודא שאמנם הבין את מכתביו כראוי. הבנת יפה יחסית למי שחי בגוף, השיב פאולוס. אם תבוא אתי, עם זאת, תזכה להבנה בהירה בהרבה, אמר, וכשהוא מחזיק בכנף גלימתו הוביל אותו אל מחוץ לכיתה.

נ.ב.
ביטוי קולנועי מקסים של חזיון אקדמי שנזכרתי בו עם הסיפורים האלה הוא הסצנה בסרט "החיים הם שיר" (on connait la chanson)  שבה הדוקטורנטית לימי הביניים חשה ברע, יורדת לשירותים במרתף ורואה את האבירים עליהם היא כותבת. לא מצאתי את הסצנה, אבל הנה הקטע הבלתי נשכח בו היא מספרת על התזה שלה:

 

 

 

אחד הדברים המצחיקים שגיליתי החודש הוא שהרעיון לקוח (או לפחות מקביל באופן מפתיע) מהרומנסה הימי ביניימית גיום דה דול, שבה ז'ן רנרט המציא ז'אנר חדש, פרוזה שבה הדמויות פוצחות מפעם לפעם בשירי טרוברים וטרובדורים פופולרים מן התקופה. כפי שהוא עצמו כותב בפרולוג, הוא התאמץ שזה ייראה כאילו זה לחלוטין רלוונטי לעלילה, ממש כמו זוג התסריטאים של הסרט.

החומר של הרוח: תומס, ספרים ומרצ'נדייז

"יום אחד בבואו מסן דני עם תלמידיו, לשם הלכו כדי לבקר את שרידי הקדושים ואת עדת הנזירים הקדושה, ראה לפניו את העיר פריז. אמרו לו תלמידיו: "מורנו, הראית כמה יפה היא העיר פריז? היית רוצה להיות אדוניה?".

מערך הקברים המונומנטלי בסן דני באור הפסיכדלי של הויטראז'ים

הם האמינו כי יאמר להם על כך דבר מה בונה את הרוח. אך הוא השיב - "הייתי מעדיף בהרבה שיהיו לי דרשותיו של כריזוסטומוס על הבשורה על פי מתי. עיר זו, לו שלי הייתה, הטורח שבניהולה היה מסיט אותי מהרהוריי בנושאים אלוהיים ומפריע לנחמת נפשי."

אכן, מפטיר הביוגרף, תומס לא התעניין בדברים בני חלוף.
אבל אולי תומס התכוון לספר, ואולי אפילו בסתר לבו קיווה שזה יירכש אמנם על ידי הבית הדומיניקני אבל בעצם יישאר בחדר שלו רוב הזמן? תומס מרוכז כל כולו בלימוד, כתיבה הוראה ותפילה, כך כבר הוא מתואר בעדויות. העדות היחידה שמביאים לדבקותו בעוני היא זו שכשכתב לעתים לא טרח אפילו לכתוב על קלפים נאים, אלא על מחברות זולות בלבד, ובטח לא היו לו ספרים משלו, אבל משהו מהאנקדוטה הזו מצלצל בכל זאת מוכר.
אחד מהמאפיינים היסודיים שדמיינתי לי בדמות האינטלקטואל הטיפוסי היה תמיד ספריה גדולה. אני, אבוי, מעולם לא טיפחתי כזו. שנים של נאמנות לספריה העירונית נטעו בי את ההכרה שאין הרבה טעם להחזיק ספרים בבית; בבית הייתה אמנם ספריה גדולה, אבל כזו שהכילה שילובים בלתי ייאמנו כמו סמדר שיר, איטו אבירם וכרכים אינסופיים של "ארץ ישראל" (מחקרי ארכיאולוגיה) עם שדרות בצבעים מבריקים מתחלפים ושמות כמו "ספר אהרוני". ובקיצור, מעולם לא התחברתי לתאווה החומרית-רוחנית הזו. רק לאחרונה, עת כל יציאה לספריה היא מבצע מורכב, בסיועו של האינטרנט התחלתי בכל זאת לצבור קצת, בין השאר כדי להרגיש שאני אכן קוראת את הספרים האלה (זה שיש אותם על המדף מיד מרגיש קצת יותר קרוב לדבר האמיתי).
וכך, אף על פי חיבתי לחיי פשטות ושנאתי קניה של דברים מכל סוג כמעט, לא הזדהיתי כלל עם הויתור על פריז. אמנם, מלבד קניית אוכל, שופינג זה בדרך כלל ענין מדכא. אבל כלי כתיבה ומרצ'נדייז שטחי ומשמח של מוזיאונים, הרי זה עניין אחר.
זהו אפוא פוסט על חטאים קטנים של שופינג מדיאבלי. אם אתם חולקים אתי את החיבה לשטויות האלה, אנא הפנו בדיסקרטיות את מי ששואל מה לקנות מתנה לקראת יום ההולדת שלכם לפוסט הזה, ואני מקווה שתעשירו אותי בתובנותיכם גם כן (הקוראים הרציניים, אלה שקונים רק ספרים ואפילו קוראים אותם מכריכה לכריכה מוזמנים לעזוב עכשיו, לפני שדמותי בעיניהם תוכתם כליל).

ובכן, קודם כל, יש את האתר המופרע הזה. די סליזי, אבל תוכלו למצוא שם רפליקות של מטבעות ימי ביניימיים, בגדים במבחר מסחרר (כתחפושות למה שמנהלי האתר מכנים נשפי רנסאנס, שהרי ודאי אתם פוקדים כאלה לעתים מזומנות), כולל גלימות עם כיפות, חולצות מכנסיים, שמלות כפפות ועוד ועוד. הנה דוגמא למשל. אני הייתי הולכת על הירוקה...

Clothing / Cloaks, Capes and Robes / Medieval Hooded Cape

Loading zoom..

Zoom

יש בעיקר מלא, אבל מלא, כלי נשק, וגם המון דברים שקשורים למבוכים ודרקונים ופנטזיה, סכיני מכתבים עם פסלי דרקון, גרגוילים קטנים ועוד ועוד.

 

לעומת זאת, אם חשקה נפשכם ברפליקה מדוייקת היסטורית של חותם, של המסדר הטמפלרי או גילדת האופים או המון אפשרויות אחרות, תמורת בין עשרים לארבעים דולר בערך תוכלו להזמינו לסניף הקרוב לביתכם מן האתר ההרבה יותר רציני ובעל ניחוח יוקרתי הזה.

 

ולסיום, אתר שמאפשר ייצור עצמי עם אימג' שתבחרו. אל האתר הזה הגעתי כשחיפשתי דימויים שונים של פרנציסקוס (אם כבר אירוניה על רוח וחומר אז עד הסוף). מצאתי בו דברים די מזעזעים כמו למשל גרסת פרנציסקוס-שלגיה הזו:

או זו שכותרתה באתר "פרנציסקוס הקדוש עם קוקר ספנייל" (לא נגעתי):

מלבד העיצובים המצערים האלה יש גם את ג'וטו באיכות מעולה. כך או כך, למגינת ליבם של פרנציסקוס השוכן במרום ושוחרי העוני, את הדימוי הנבחר או דימוי שתציעו בעצמכם, אפשר להדפיס, מלבד על פוסטרים בשלל מידות, גם על תחתיות של כוסות, כריות, טי שירט או קופסא יוקרתית. Enjoy!
 
 

לחיות את זה

לא, לא שכחתי את מטעמי תומס, אבל בינתיים יצאתי לשוטט בין רומנסות צרפתיות, וכשחיפשתי קצת מחקר על הרומן די סילנס (כן, קראתם נכון: לגיבורה קוראים שתיקה, אבל הקטע האמיתי הוא שזה רומן שלם על ילדה שמתחנכת כמו אביר בגלל חוק לעניני ירושה, כולל ויכוחים בין דמויות אלגוריות שקוראים להן nature ו nurteure, שזה בדיוק מה שאתם חושבים שזה. נכון נראה משהו שחוקרי מגדר יהרגו בשבילו? והכי מדהים זה שזה נתגלה רק במאה העשרים, בתוך ארגז בנוטינגהם שהיה כתוב עליו משהו בסגנון "דברים לא חשובים". כששמעתי על הטקסט הזה וגילויו כבר לפני כמה שנים התקשיתי להאמין שזה לא זיוף.).. אבל על מה דיברתי...? ובכן, כשחיפשתי על זה חומרים, נתקלתי באתר המגניב הזה, שמתעד מונולוגים והצגות של נראטיבים מדיאבלים בכיתה ומחוץ לה. יש שם מופעים של תלמידים, מספרי סיפורים מקצועיים, ואפילו מרצה לספרות אנגלית שמנגנת על וייל ומספרת בצרפתית עתיקה, שזה לגמרי נשמע כמו הוביטית (אני יודעת שהוביטים הם אנגלים במסווה אבל זה מה שזה הזכיר לי). זה אגב האתר שלה.  כאן תוכלו לצפות בכל הקטעים מסילנס. מי שיותר בקטע של ארתור יש גם את האתר הזה כאן.

כל כך שמחתי בין השאר כי הנה חולקים את החלום שלי (טוב, אחד מהם), שהתחיל קצת להתגשם בשנה האחרונה בעזרת חבורת תלמידיי המוכשרים מקורס הקיץ בלטינית שהעלו במשעולים הנסתרים והירוקים של גבעת רם את מחזה המסתורין של קימת ישו לתחיה; מקווה שבעתיד עוד דיאלוגים דידקטיים וטקסטים אחרים יוקמו לתחיה אף הם...

שלוש המריות בגבעת רם

 

תומס ואנחנו (א)

מאז התוודעתי לעולם המחשבה הימי ביניימית חשתי טינה שאי אפשר לטעות בה כלפי תומס. נו כן, זה מאקווינו. אקווינס. שם יחיד מספיק, כמו זמרת פופ ממותגת היטב.

מפורסם מדי, שחוק מדי, הרפרנס האוטומטי של הפילוסופיה והתיאולוגיה הימי ביניימית - כל מה שרק יכול היה לגרום לי להירתע ולחפש לי הוגים עלומים יותר איתם ארגיש יותר בנוח, כלומר: כאלה שכדי לענות על השאלה את מי אני חוקרת אאלץ בשפתיים קפוצות להגיד "זה שהיה לפני תומס", או "מי שכתבו תיאולוגיה כשתומס היה בשש" (השש שמתחרז עם גשש). את הרתיעה האישית ממוצלחים מסוגו ניתבתי להתנגדות תיאורטית מנוסחת להיסטוריה ויגית של הסכולסטיקה ולגישה הטלאולוגית המקובלת; לסירוב עקרוני לבחון כל דבר שהיה לפני כן רק לאורו ובהשוואה אל הוד גאוניותו. מיאנתי לכתוב אפילו הפניה אחת אליו לאורך כל הדוקטורט והתרגזתי באקדמיות מנומסת על כל מי שחוזר ועוסק בו עד זרא, ועל מי שחושב שכדי לדעת מה חשבו בתיאולוגיה של ימי הביניים על... (השלימו את החסר) צריך רק לפתוח את האינדקס של הסומה וזהו, הוא כבר יודע בדיוק מה חשבו בימי הביניים.

אבל דרכי החתחתים של עיסוקי בחוויות רוחניות ואקדמיה הובילו אותי אל העדויות בתהליך הקנוניזציה שלו והביוגרפיות שלו, רוצה לומר - אל לב התעמולה, ראשיתו של מסע של מאות שנים שהביאו אותו למקום הזה. והקריאה בביוגרפיה היחידה כמעט שיש לנו של מרצה, או מדויק יותר לומר, מרצה שהוא (כך רוצים מאד הכותבים לשכנע אותנו) גם קדוש, הפכה לחוויה בפני עצמה שמעמתת כרגיל עם שאלות אישיות מההווה. בפוסט הזה ואולי שני הבאים אני מקווה לחלוק אתכם בפרפרזה או בתרגום בלתי רשמי כמה מהסיפורים מעוררי החיוך/ קנאה/ הזדהות שיש שם.

אולי קנאה זה הכי חזק. תומס הוא הכי המלומד המושלם: מפרסם מלא, מחדש חידושים אינטרדיסציפלינרים, מרוכז רק בזה כל היום (מה רע בקצת הפוגה לכדורגל? ספרות?). אפילו מאפייני הגולגולת שלו מתאימים. כבר מעצבן, לא? קחו למשל את האינדיציה. הגיוגרפים, כמו ועדות מלגות וקריינים של קונצרטים, מתים הרי על אינדיציה מהילדות, חוץ אולי מצ'לנו שאחד הדברים שאני הכי אוהבת אצלו הוא שהוא לגמרי נמנע מזה - פרנציסקוס הוא הכי לא הילד הקדוש שיש, ובכוונה. בכל מקרה אצל הדומיניקנים שלנו הסיפור המככב הוא על תומס הפעוט שהחזיק ביד חתיכת קלף ולא הסכים להוציא אותה מהיד בשום פנים ואופן כשאמא הכניסה אותו לאמבט, ולא עזרו הפצרותיה (גיל שנתיים האיום?). באיזה שלב הוא אפילו אכל אותה (את חתיכת הקלף, לא את אמא). האסוציאציה שלי הייתה כמובן לפיצקה שמשום מה הכי מחבבת בעולם אכילת נייר, אבל ההגיוגרפים של תומס חשבו דווקא על יחזקאל שאוכל את המגילה. כל אחד וההקשרים שלו :)

קאלו לא מסתפק אפילו בהצדקות היסוד של הז'אנר, ומספר שאבא של תומס היה להוט לדעת מה ייצא מהילד ואיש זקן אחד גילה לו את השיטה. אז הנה, לשימושכם האישי: אם ילד מתחת לגיל שנתיים בוכה בטירוף ומשהו אחד שהוא רואה גורם לו להפסיק לבכות, הדבר הזה הוא ייעודו. נחשו מה גרם לתומס הקטן להפסיק לצרוח? איש מחזיק ספר, כמובן. (אם אתם באמת עושים את התרגיל הזה, אנא חלקו עם הקוראים. אוכל לא נחשב, וגם לא פריטים שהבאתם במיוחד כדי להשפיע על הניסוי).
אבל באמת, האם אנחנו מיועדים כבר מההתחלה? וגם אם כן - האם הדבר הנכון הוא ללכת בעקבות טבענו או דווקא לפנות למקום לא צפוי, להיפתח לפנים אחרות? משהו ברעיון שמי שאמרו לי לאורך השנים "את בטח תהיי מרצה באוניברסיטה" צדקו מיד מרגיז אותי :) אני שונאת מסלולים קבועים מראש! (ואנשים שצודקים). אם יש דבר ששנוא עליי הוא הקראת ההישגים בקונצרטים של קול המוזיקה (זכה במלגות קרן שרת בשנים בלה בלה בלה). המערכת נותנת פרס לעצמה, ורומזת - אין דבר כזה להתפתח מנגן בינוני לנהדר, מי שמצטיין גם היה בהכרח כזה בגיל ארבע.
ובכל זאת, הויטה הזו שמציירת את המלומד האידאלי שמקדיש כל כולו עד כלות לענין, כמו ויטות של חברים רבים לדרכי האקדמית, נראית לי כל כך שונה ממני... ומהם האינדיציה בעצם? לאהוב לקרוא? (V) או במקרה של ימי הביניים, לגמוע בקוצר נשימה את ק"ס לואיס וטולקין בשנות העשרה? (V) לאהוב היסטוריה (X, עד שהגעתי לאוניברסיטה חשבתי שהיסטוריה זה לדעת על קרב אל עלמין, והעדפתי הרבה הרבה יותר מיקרוביולוגיה)? לקרוא ספרי היסטוריה בשעות הפנאי ולדעת הכל על ימי הביניים עוד לפני האוניברסיטה (יש משהו יותר גדול מאיקס?)
ומה על הסימנים האחרים, אלה שלא מתויגים כסימנים כי הדבר שאותו הם מסמנים בסוף לא קרה? מה עם החילזון שתומס אכל כשאמא לא השגיחה? או שאולי אינדיציה זה בכלל רק כשמישהו הוא באמת כזה פלא גדול שפשוט היו חייבים לראות לכך סימנים מקדימים, כמו שטוקו אומר?

בפעם הבאה: דברים שתומס עושה כשהוא לא מבין משהו, מבוכות בארוחת ערב מלכותית, או אולי אם תנוח עלי הרוח בחן/י את עצמך - האם את/ה קדוש/ה מלומד/ת טיפוסי/ת?
 

כל חידה בא יומה

כבר כמה פוסטים שאני מתכננת ואיכשהו נרדמת בערב לפני שאני מגיעה לזוטות כגון אלה (טוב, לא בדיוק איכשהו, פיצקה ניחנה במתת ההתעוררות לפני הציפורים). רציתי לכתוב על לה גוף ועל גיבורים אקדמיים, על מרצ'נדייזינג של פרנציסקוס, על תיקופים מקוממים, לתרגם קטעים נחמדים וכולי וכולי. אבל קודם רציתי לעדכן את מי שעוד לא יודע, שכתב יד וויניך, שאחריו אני עוקבת כבר כמה שנים וחלמתי שמתישהו אפענח, פוענח באופן מאד חלקי. אמנם רק כמה שמות של צמחים וכוכבים, אבל מספיק בשביל להוכיח שזו לא איזו הונאה משוכללת, ובכלל בתחום האוקולט דווקא זה שמישהו לא מכריז על פענוח מוחלט שמראה שזו בעצם מפת כוכבים של בני המאיה כבר מקנה לו אמינות.
(הנה, רק בשביל לקבל טעימה מהפרשנויות הביזאריות של חובבי עבמים להן זכה כתב היד לאורך השנים:

וכאן הגרסה המלאה והפחות זוהרת של הבלשן האמיתי:

ובצורה נוחה יותר לצפייה כאן:
 https://www.youtube.com/watch?v=fpZD_3D8_WQ
אין לי כבר סבלנות שיגיעו אל החלקים שיש בהם את הנשים העירומות עם האמבטיות המשונות.

כבר כמה שנים שאני מתכננת לעשות מזה שלט לאמבטיה, אפרופו מרצ'נדייזינג. וכן, אני יודעת, וויניך זה לא ימה"ב באמת, אבל תסלחו לי הפעם...


 

מיתר יחיד (ג)

פסאודו-אודו מדריך את התלמיד שרוצה להכין לעצמו מונוקורד לחלק קודם כל את הקו שמתחת למיתר לתשעה חלקים שווים, ולקרוא לנקודה שבסוף הקטע הראשון A. אחר כך צריך ממנה ועד הסוף שוב לחלק לתשע, ולסמן בסוף הקטע הראשון את B, אחר כך מהתחלה לארבע ושוב לארבע וכולי וכולי. נו טוב, כמה קשה יכול להיות לחלק בתשע? תתפלאו. דבר ראשון שגיליתי על עצמי היה שאני חושבת אריתמטית לחלוטין. כלומר, האינסטינקט הראשוני שלי היה למדוד את אורך המיתר, לחלק את המספר שיצא בתשע ולמדוד את המרחק הזה. המחשבון שימש אותי לניסיון דמה עוד לפני שבכלל נבנה המונוקורד (כדי לוודא שזה באמת יצליח) אבל זה די אנכרוניסטי לחשב נקודות במרחק של 6.68 או משהו כזה. בקיצור, שינסתי מתניים, קניתי מחוגה, וניסיתי להקטין ולהגדיל את המרחד ככה שאגיע בתשעה צעדים מתחילת הקו עד סופו (למעשה, ישנה שיטת בניה גיאומטרית שבעזרתה אפשר לחלק קו ישר ל N חלקים שווים, אבל על הגודל הזה של קו קצת קשה ליישם אותה, וגם מהטקסט נראה שהחשיבה הייתה על צעדים).

אי שם בלימודי ההיסטוריה של המדע, ריחפה כל הזמן טענה כלשהי מן המדע הפרה-מודרני על הבעייתיות שביישום המתימטיקה לעולם. אני אפילו זוכרת די טוב שנתנו את הדוגמא שבמציאות אין קו ישר באמת, ונקודה היא יציר תיאורטי. מה שלא הבנתי עד אז הוא על בשרי עד כמה היא יציר תיאורטי. כל כך תיאורטי, שהתסכול שלי רק גבר כל פעם שגיליתי עד כמה הנקודה שאני מסמנת עם העפרון על הקו עבה להכעיס, כך שאפשר לתקוע את החוד של המחוגה בשני קצוות שונים שלה ולהגיע לתוצאות שונות בתכלית ועדיין לא להגיע בתשעה צעדים לסוף, אלא כל פעם הרבה לפני או הרבה אחרי, ושזה בכלל, אבל בכלל, לא טריויאלי לחלק קו (טוב, זה כמובן לא טריויאלי אלא קואדריויאלי, אבל לא משנה). אכן, הדבר השני שגיליתי היה התמכרותי המודרנית כל כך לדיוק מוחלט ולקבלה שלי אותו כמובן מאליו. באיזשהו שלב התיאשתי והתפשרתי על משהו שהגיע די קרוב לסוף והמשכתי הלאה.
ועם כל זאת, בסופן של מדידות תשע וארבע חוזרות ונשנות ומתישות למדי קרה דבר מופלא. הצבתי עם הגשר הנייד על כל נקודה ושמעתי את הסול-לה-סי-דו. זה באמת יוצא!!!! סולם כזה אמיתי, כמעט כמו זה שלנו (כמעט, כי זה כיוון לא מושווה, ואפילו בתוך הלא מושווים יש שיטות שונות שמובילות לגווני הבדל שונים). כמובן שלא ויתרתי על בדיקה עם טיונר (ככה זה כשיש מוזיקאי בבית), ואפילו הוא הראה מידה סבירה של דיוק.

וכך, אחרי שנים של doctrina ריקה, חוויתי וגיליתי מתוך ה experientia את הקסם הפיתגוראי ואת היופי שגילויו הוא תכליתו של הקואדריויום. 

חדי העין יגלו שבמקרה נכנס לתמונה הזו הגלובוס של דור, אבל זה עשה את זה כל כך קואדירויאלי קלאסי, א-לה-ז'רבר מאורייק, שהחלטתי להעלות בכל זאת

 

מיתר יחיד (ב)

מבעוד מועד ביקשתי את ירון לצלם את התהליך עבור באי הבלוג. הוא מצדו, מעצב מוצר לשעבר ובעל חוש אסתטי מושחז, שלח לי את סט התמונות המעוצבות לעילא הבא:

העץ

 

 

כל הדרך הביתה נורא התרגשתי ושיחקתי עם הגשר הנייד של המונוקורד כל הזמן, מנסה למצוא את האוקטבה (אמצע המיתר, שאפשר גם למצוא אם מצליחים להביא את הגשר לנקודה שבה המיתר משני הצדדים משמיע צליל זהה). אלא שעכשיו הגיע התפקיד שלי - לסמן עליו את האותיות המציינות את התווים במרחקים הנכונים לפי ההוראות בטקסט - לחלק את הקו המקביל למיתר לתשע, אחר כך שוב לתשע, לארבע וכולי. נשמע קל? לפיתגוראיות ולמשבר האפלטוני של המתימטיקה והעולם יוקדש הפוסט הבא.
 

מיתר יחיד (א)

הן בחיי והן בעיסוקי האקדמי, אני תוהה לא מעט על המדרגות הרבות, או הגוונים השונים של ההבנה שאנחנו מתנסים בהן. מתי אנחנו מבינים משהו באמת עד העצם, מתי זה קצת יותר מרחף כזה, לא ממש נדבק, מרגיש שהובן רק ב"כאילו" (מישהו אמר שיעורי ביאיי בפילוסופיה?), ומתי דוגמא קולעת פתאם מסירה עוד וילון ממקום שנראה היה כבר בהיר וגלוי, מגלה שאפשר אפילו יותר. כשלימדתי חשבון הייתי מגלה שוב ושוב כמה דקויות עוברות בין להבין משהו ועד ליישם אותו באופן פעיל ברמות שונות של העמקה. יפה במיוחד המקרה של השיטה העשרונית, לראות את המרחב שמשתרע בין מי שמעבירים מיכנית את ה"אחד" למעלה בלי להבין על מה ולמה לבין ההבנה שוב ברמה אחרת כשמגיעים ללמוד בסיסים. למעשה, נדמה לי שהפעם הראשונה שבה ממש חוויתי את ההנאה המתימטית של פתיחת עוד שער של הבנה הייתה אי אז בכיתה ז - רק אחרי תרגול של יישום של השיטה בוריאציות אחרות - רק אז, הבנתי "עד העצם" איך המערכת הזו עובדת.
וילון כזה הוסר אצלי לאחרונה במהלך פרוייקט מגניב ביותר שהעסיק אותי לסירוגין בשעות הלילה של החודשיים האחרונים. בסמסטר הבא (זהירות ספוילר) אני מתכננת שיעור אחד או שניים שיעסקו בשימוש בעזרים ויזואלים, כלים ומשחקים לצורך הוראה שנולדו במסגרת החידושים הפדגוגיים של המאה האחת עשרה. במקביל, רציתי ללמד טקסט כלשהו מהקואדריויום. מהון להון, הוחלט להקדיש שיעור להוראת מוסיקה ושירה. בחרתי באחד הטקסטים הבסיסיים שמכוונים לתלמיד ההדיוט המוחלט. שם, כך התברר מקץ רגע, המורה והתלמיד ישובים לצד מונוקורד והמורה מדגים עליו איך בעצם אפשר ללמוד מזמורים בעזרת מורה מיכני, כזה שלא מצליף, פנוי תמיד, ואפילו שר בצורה יותר מדוייקת את המנגינה. כמו המורה הטוב ביותר, בשלב מסוים התלמיד יכול להפסיק להעזר בו לחלוטין ולקרוא בסולפז' מזמורים ממראה עיניים בלבד. אכן פלא של ממש, סולפז', שלפעמים גם תלמידי אקדמיה מתקשים לבצע כהלכה.
ובכן, החלטתי, אם לשחזר שיעור, צריך גם מונוקורד. (ובכלל, יהיה אירוני למדי לדבר על שימוש בעזרים בהוראה אבל ללמד בעצמי בלי כאלה, לא?). בן זוגי שיחיה מנוי על רשימת תפוצה של סצנת המוסיקה העתיקה בישראל, וכיוון אותי חיש קל לאדם המתאים. אמנם, בהתחלה אפילו חשבתי לבנות בעצמי - בסך הכל, לפי הטקסט כל מה שהייתי צריכה זה קופסה מוארכת עם מיתר - אבל אחרי שראיתי את העבודות של ירון נאור נשביתי ביופי שלהן.

ירון עם כלי ששוחזר היסטורית אחד לאחד, כולל סוגי הדבק

אחרי שיחת טלפון קצרה בה התברר מעבר לכל ספק שאכן זה האיש הנכון, נסענו לבת חפר, שם יושב ירון ובונה עודים, לאוטות, וכלי מיתר מסוגים שונים ומשונים. התברר אפילו שבנה כזה בעבר עבור מרפאים באמצעות תדרים או משהו מעין זה...

בסלון של ירון

ירון בסדנה

ירון היה נלהב כמעט כמוני ומיד צייר סקיצה והמליץ על סוגי עץ ומיתר. אני הנהנתי והעמדתי פנים שאני תורמת לשיחה.  היה ברור שהעסק בידיים טובות.

כעבור ימים מספר כבר קיבלתי סרטון הדגמה קצר והתבקשתי לאשר לצבוע בלכה. אישרתי מיד, ברור.

(המשך יבוא...)