סרטים

שנים, שנים. טוב בעצם חודשיים, אבל זה נראה המון. ויש לי המון פוסטים שמחכים להיכתב, ואורחים שמחכים להתארח ועוד ועוד. כך או כך, במסגרת הכנת הקורסים הגעתי לחפש סרטים אז כבר הפוסט הזה נוצר לו והיה צריך רק חיזוק קטן. מתישהו בתל אביב היה איזה שגעון של קורסים עם המון סרטים. זה היה קצת אחרי שהטכנולוגיה אפשרה את זה קצת יותר - לנו בתרגיל ימי הביניים הקרינו את "שם הורד" עם קלטת וידאו בטלויזיה קטנה כזו שלא ראו בה כלום, ומאז, איך לומר, השתפרו האמצעים, ואפשר אפילו להזמין דרך רכזת הרכש בספריה (!) דיוידי למחלקת המדיה, ואפילו להזמין מהם כיתה שבה אפשר להקרין באיכות מצויינת והכל. ברם, מקומם של ימי הביניים נפקד מקורסים כאלה בדרך כלל, ובדרך כלל זה גם עדיף - האקזוטיפיקציה והדגשים הסופר מוגזמים על שטנים והלקאות עצמיות אנכרוניסטיות בדרך כלל מעלים לי את הסעיף עוד בהתחלה. חלק גדול מערימות הארתורים רובין הודים ומשחקי הכסאות גם לא בדיוק שייך לכאן, ולא הייתי משתמשת בו להוראה, איך לומר. החותם השביעי לעומת זאת נראה לי - קטלו אותי אם אני טועה - לא מתאים דווקא בגלל שהוא לוקח למקום אחר לגמרי.
ובכן קוראים יקרים הנה רשימה קצרה של יפים ומתאימים להוראה לדעתי, ואתם יותר ממוזמנים להוסיף בהערות עוד.

אז שם הורד הוא כמובן חובה, למרות הכל.

אחריו, ולמעשה הרבה לפניו, הסרט היפהפה (לדעתי) על פרנציסקוס וחבורתו של רוברטו רוסליני (1950, התסריט נכתב יחד עם פליני לפי "הפרחים של פרנצ'סקו הקדוש"). יש בו משהו שובה, וההפקה בכלל מעניינת - ניאו ראליזם מטורף - נזירים שאינם שחקנים מקצועיים ולוקיישנים פשוטים להפליא בין השאר. לפי האגדה, הנזיר שמגלם את פרנציסקוס באופן הכי מקסים שיכול להיות, לא מוזכר בכלל בקרדיטים (הו, ענווה קדושה). זה שמשחק את ג'ובני בכלל גדול. כשקראתי על התקבלותו של הסרט חייכתי על הביקורות שטענו שהסרט פשוט אידיוטי. הפרנציסקניות הזו של ג'ינפרו וחבריו הייתה עד כדי כך אמינה כנראה.
כאן הסרט באורך מלא:

פרנציסקוס זכה לכמה סרטים שגוללו את סיפורו. המפורסם ביניהם הוא "אח שמש, אחות לבנה" של זפירלי (1972). שמים וארץ בין הפרנציסקוסים, וכמו שאומרים במשפחה שלי, קיטש מהתחת. ובכל זאת, נאמנים פחות או יותר לסיפור ויש כמה דברים יפים, כמו למשל סצנה עם קלרה בשדה עצום של פרגים:

ואם נישאר עם פרנציסקנים אבל נחזור לשחור לבן איטלקי, לחובבי הז'אנר, יש את "הנצים והדרורים" של פזוליני, שחלק ממנו הוא סיפור שמספר לנער ולאביו עורב, על שני אחים שנשלחו לדרוש לציפורים וגם הצליחו בסוף. ראיתי את זה לפני כמה שנים טובות ואז לא התחברתי במיוחד לז'אנר האמור (בעיקר בגלל רתיעה יסודית מכל אלו שהבינו בכאלה דברים ונראו לי תל אביבים מתוחכמים שהולכים לסינמטק). אף על פי כן נשמרה בזכרוני סצנה אלמותית לגמרי שבה הציפורים קולטות את הקטע ועושות צורות באוויר כשהן מצייצות "אהבה". לא מצאתי אותה (יש את הסרט המלא), אבל הנה טעימה:

פזוליני בהחלט קידם את הנושא, אין מה לומר. הנה דקמרון שלו וגם סיפורי קנטרברי, שיהיה:

סרט גרמני שיצא לא מזמן על הילדגרד מבינגן הפתיע אותי באיפוק שלו, ומספר את הסיפור יפה, ממחיש לא רע בכלל את טיבה של קהילת הנזירות המיוחדת הזו. יש בו משהו קצת בנאלי לפעמים, אבל הביקורות שהתעצבנו מחד גיסא על זה שהוא לא היה מטפיסי מספיק, ומאידך גיסא, הצרו על שהיחסים עם רישרדיס לא פותחו לכדי רומן לסבי טמיר, דווקא חיזקו אותי בדעתי החיובית. השחקנית הראשית מיוחדת מאד בעיניי, והעובדה שמרגרטה פון טרוטה הבמאית כתבה את התסריט צמוד למכתבים מוסיפה להגינות שלו. יש ביוטיוב את הסרט המלא עם כתוביות בצרפתית, כאן רק קטע קטן:

אם לחרוג מההגבלה על ארתוריאניות נראה לי שחייבים לכלול גם את מונטי פייתון, אבל לסיום בחרתי דווקא קוריוז מסוג "הנקודה הישראלית". במאגר הנתונים imdb לפי מילת חיפוש Middle Ages מצאתי, בין הדרדסים (???) וערימות דרעק שונות, גם את הסרט הנ"ל המספר על צעירים מאנגליה של המאה הארבע עשרה החופרים את דרכם לניו זילנד של המאה העשרים. לצד אנג'ליקה יוסטון משחק לא אחר מאשר אסי דיין בבגדים תקופתיים:

מספיק להפעם - מחכה בקוצר רוח לתגובות מעשירות ונוזפות על שלא כללתי את.... (מישהו מתנדב לכתוב על הפסיון של ז'אן דארק?)