איך למצוא ספרים בספריות בחו"ל: הגרסה השווה

אחד הספרים החשובים ביותר במסורת של הפרשנות הרוחנית לכתבי הקודש היה "מורליה" על איוב של גרגוריוס הגדול (מת ב-604). פירוש שיטתי למכלול הספר שהצביע על המשמעויות הנסתרות מן העין של כל אחד ואחד מפסוקיו. אלא מאי, מסתבר שהספר, שהגיע לספרד, כדרכם של ספרים, נעלם זמן לא רב אחרי כתיבתו ממדפי הספריות שם. מה עושים? ישיבה, כמובן. התכנסו שלושים בישופים בטולדו - אם כבר ישיבות אז בטולדו - ובישיבה הוחלט לשלוח את טאגיו, צעיר שהיה ידוע באהבתו לכתבי הקודש, אל חצר האפיפיור ברומא ולחפש את הספר.

רומא לא חיכתה לטאגיו, כמו שחשבתם, והאגרות המלכותיות שהוא נושא עמו לא עושות את הרושם המקווה. האפיפיור ואחרים דוחים אותו בתבוא-תלך והוא לא מוצא את רגליו וידיו בארכיון בגלל הספרים הרבים. מה עושים? קטלוג? יש דרכים מגניבות יותר. טאגיו מבקש רשות לבלות ליל שימורים בכנסיית פטרוס הקדוש, ושם מתגלים לו חזיון מרהיב, והתשובה לבקשתו. טאגיו שלנו קצת בהלם בהתחלה, אבל חזיון וזה, הוא תופס בטחון. על הדרך הוא מצליח להעליב את גרגוריוס עצמו כשהוא תוהה שאם כבר סלבס אז אולי במקרה גם אוגוסטינוס שם. גרגוריוס - גדול לכל אורך הדרך - מתחמק ברוב טאקט.

משנתקבלה בקשתו [של טאגיו לבלות את הלילה בכנסיית פטרוס הקדוש], התפלל לאל שתעלה תכלית מסעו בידו. והנה בחצות הליל, עוד הוא עומד ודבק בתפילתו, הביט והנה הכנסיה נמלאת אור עצום. קהל רב של אנשים נכבדים לבושי בגדים צחים כשלג, כך ראה, נכנס בעד דלת הכנסייה וניגש בסדר מופתי, זוגות-זוגות, אל מזבח פטרוס הקדוש. אחוז אימה, לא העז לזוז מהמקום בו עמד, והנה ראה שניים מהם פורשים מהקבוצה וקרבים אליו. אחד מהם בירך אותו בנועם, ושאל מיהו, מאין הגיע, ולשם מה, ומדוע הוא ער בשעה זו. הבישוף השיב על כל אחת ואחת מן השאלות, כשהוא מספר בפירוט את הסיבה למסעו ולתפילתו. או אז הרים בן שיחו את אצבעו: 'בתיבה זו שאתה רואה מולך', אמר, 'מצויים הספרים שאתה מבקש.' 

הבישוף אזר עוז. 'אנא ממך, אדוני', אמר, 'התואיל נא בטובך לגלות לעבדך מה היא תהלוכה נאה זו של אנשים שאני רואה?' הלה השיב מיד:  'שני אלו', אמר, "ההולכים בראשה ואוחזים זה ביד זה, הם השליחים המבורכים פטרוס ופאולוס. האחרים שאתה רואה עומדים מאחוריהם הם ממשיכיהם, האפיפיורים של הכס הקדוש הזה. הם מסודרים זה אחר זה באותו סדר שבו הוסמכו לתפקיד. כשם שאהבו את הכנסייה הזו בחייהם, כך הם אוהבים אותה גם עתה לאחר מותם ובאים לעתים קרובות לבקרה'.
אמר הבישוף:  'אנא אדוני, התוכל לומר לי מי אתה עצמך?'
השיב:  'אני הוא גרגוריוס שלמען ספרו נטלת על עצמך את עול המסע הזה, ולכן באתי עכשיו כדי להיענות לבקשתך'.
אמר הבישוף:  'אנא אדוני, אם הוא כאן, אמור לי מי מהם הוא האב המבורך אוגוסטינוס, שאת ספריו אהבתי לא פחות מאת שלך'.
השיב לו: 'אוגוסטינוס המבורך והמעולה, שעל אודותיו שאלת, מצוי במקום גבוה מאיתנו". אמר זאת, ומיד חזר עם בן לוויתו אל האחרים. אחר כך ראה הבישוף את כולם קדים ומרכינים ראשם יחד אל מול מזבחו של פטרוס המבורך בסדר בו הגיעו, פתחו שוב את דלת הכנסייה ויצאו עם האור שראה קודם לכן. למחרת בבוקר סיפר הבישוף האמור לאדון האפיפיור את כל אשר ראה, וכך קיבל עותק* של ספרי המורליה והביאם לספרד. הוא ציווה שהחזיון הזה יירשם וייכתב כהקדמה להם".

[*כך אני מבינה את acceptos et descriptos libros בהקשר הזה, אבל נחוץ עוד בירור מן הסתם]

מצב הרוח

הפוסטים האחרונים היו קשורים כולם לאוניברסיטה הימי ביניימית, שהיא, בעוונותי, אחד מתחומי המחקר שלי. אחרי סשן מתסכל משהו בחברה ההיסטורית הישראלית שאמור היה לעסוק בהוראת היסטוריה באוניברסיטאות אבל נגרר כמעט מראשיתו לנהי כללי על מצבנו המידרדר, אני רוצה להעמיד כמה דברים בסיסיים על דיוקם, וגם לנצל את ההזדמנות כדי לתת את השנקל שלי בנושא מדעי הרוח באוניברסיטאות - לאן.

אז קודם כל, הקפיצה לימי הביניים - ולא אל האוניברסיטאות הגרמניות של המודרנה או מודלים אחרים - לא תוכל לסייע למי שמפנטזים על תור הזהב של ידע למען ידע. האוניברסיטה הימי ביניימית היא מקום שאליו הולכים לקבל השכלה כדי לקבל עבודה ולהצליח בחיים. הסטודנטים אינם באים רק כדי לרכוש חכמה. הם מחפשים את הדרך הקצרה אל התואר, והם, הוריהם, והאחראים עליהם מצד הכנסיה במידה ובאו משם, מעוניינים שיבלו שם זמן מועט ככל האפשר, וירכשו מקצוע מועיל ולא בהתפתחות רוחנית או פיתוח הידע האנושי. דורותי, אנחנו כבר לא במנזר. גם לא בשנות התשעים של המאה העשרים.

שנית, הפקולטה לאמנויות החופשיות, שכוללת את מדעי השפה והטבע, מקבילה מבחינת גיל הלומדים בה לתיכון פלוס פלוס, כלומר, מסיימים אותה בדרך כלל סביב גיל 20. בה לומדים רוב הסטודנטים והיא פקולטה מכינה: המקצועות האמיתיים שנלמדים באוניברסיטה ואליהם נשואות העיניים הם רפואה, משפטים ותיאולוגיה. בפקולטה לאמנויות לומדים שפה שהיא הכרחית למי שמעוניינים להיות נוטריונים או לקרוא ספרי רפואה, לוגיקה/ דיאלקטיקה שנתפסת ככלי שאפשר ללמוד אותו רק כאן והוא הכרחי לכל מי שמעוניין להתווכח בבית המשפט, על דוכן המטיפים, או בכל מקום אחר; רטוריקה שנחוצה למי שצריך לכתוב ולו מכתב בקשה לחברת הטלפונים. המשפטים והרפואה באופן ברור מאד מכונים כבר משלב מוקדם מאד "מדעי הרווח". האחרון הרבה פחות רווחי, אבל מאפשר גם כן להשתלב בשורות הכנסייה, והכנסייה תומכת במלגות באנשיו, בתנאי שלא יפזלו כל הזמן למקצועות מכניסים יותר. גם כאן, עם זאת, ייתכן שתואר במשפט כנסייתי יועיל לכם הרבה יותר. 

לאפיפיורות במקרים מסוימים ולמלוכה במקרים אחרים שווה לתמוך בלימודיהם של סטודנטים ובמורים מפני שדרושים היו להם אנשים שימלאו את שורות הפקידות, מערכות המשפט, המיסוי ועוד. לא היה מקום אחר שהקנה כישורים כאלה ושאפשר היה לסמוך על ה"תואר" שלו שיהיה שווה משהו גם במקום אחר מזה שבו גדלת וכולם יודעים כמה אתה חכם. לכנסיה באופן ספציפי דרושים גם דרשנים ומטיפים, משום שהיא הגוף היחיד כמעט שמעוניין בהפצת ידע, מתוך ההנחה שידע גואל את הנפש. בתנאי שהוא הידע מהסוג הנכון כמובן. חינוך הוא קריטי עבורם, וגם חינוך ביקורתי, מתוך ההנחה שבאמצעותו ניתן יהיה להגן על האמת (האמת הנכונה).
ואחרון אחרון, האוניברסיטה מקנה את הכישור ללמד אחרים. התואר שכולם נאנקים להשיג, והרשיון הנחשק כל כך שאחד התלמידים בעדויות שלי מוכן בשבילו לנסוע חזרה לרץ מולדתו ולמכור את כל מה שיש לו כדי לשחד את הבוחנים, בסופו של יום מוגדר כהסמכה ללמד אחדים. ה"אם" במ.א. הוא מגיסטר, מורה, גם "דוקטור" הוא מלמד. 

החברה של ימי הביניים לא נדרשה לספקי וסוכני ידע סתם: מסיבות חברתיות ואחרות היא נזקקה לסוכני ידע מורשים ומוסמכים על ידי המערכת. וזאת, דווקא כשהידע והדרישה אליו גדלו, ובין השאר, בהחלט, גם כדי להדיר אחרים. מלך צרפת תמך בבקשתם של אנשי הפקולטה לרפואה לאסור על כל מיני מוכרי אבקות, סירופים ומקיזי דם מטעם עצמם לעסוק ברפואה בשם מדע הרפואה וההסמכה האוניברסיטאית ובשם הדאגה לשלום הציבור. הם היו זקוקים לכך לפרנסתם; הוא היה זקוק לשליטה בהסמכה במערכת חברתית מעורפלת מדי של סוכני ידע שיש בה לא מעט מקרי הונאה ושרלטנות. אם כל זה מזכיר לכם את רשת מעיין התורה מצד אחד ואת הפקולטות למשפטים ורפואה מצד שני, לא טעיתם. כן, יש גם אידאלים של ידע גואל או ומסב אושר לנפש שאינו במסגרת הכנסיה, מדי פעם. אבל רוב הסטודנטים עוברים ושבים במטרה להצליח בחיים. יש גם ניסיונות של מלומדים להסביר לשליטים מדוע הידע שבידיהם יסייע לשלטון טוב יותר - ממדעי המדינה ועד להיסטוריה, מאתיקה ועד לאסטרולוגיה ואלכימיה - אולם הללו בדרך כלל מתנהלים במוסדות שאינם המוסד האוניברסיטאי, כמו חצרות שליטים.

שמעתי היום כמה וכמה הצעות להצלת מדעי הרוח שסבבו סביב הרעיון של לחזור להיות פקולטה מכינה (קולג' לליברל ארטס) ולעשות זאת באופן מחייב "מלמעלה", בנוסח דומה לזה: הסטודנטים לא באים אלינו אלא להנדסה; הבה נכריח אפוא את הסטודנטים להנדסה לקחת קורסים במדעי הרוח כחלק מהתואר שלהם. הם יקבלו קצת מה"כלים" הנחוצים כל כך שמדעי הרוח מספקים וייצאו בני תרבות ואזרחים טובים יותר, ואנחנו ניתפס כנחוצים וכמשרתים את כלל האוניברסיטה ונקבל את התקנים היקרים ללבנו כל כך. הרעיון הזה בעייתי מכמה בחינות. 

ראשית, המאמץ לכפות על אחרים להכיר בכך שאתה רלבנטי ונחוץ הוא מלאכותי ודינו גוויעה מהירה אם אמנם אינך כזה באמת.  חברות מכירות - באטיות בדרך כלל- בערכם האמיתי של דברים. הירידה בנחיצותו של תואר בכלל במקצועות מסוימים בשנים האחרונות, תופעה מבורכת במקרים מסוימים, מראה שתוך מספר מסוים של שנים החברה מגיבה לתפקוד: כשהבגרות או התואר הראשון לא יעידו על שום דבר אמיתי (גם מעמד חברתי הוא דבר אמיתי), הצורך בהם ייעלם גם הוא. אם הכלים שאתה מספק אמנם נחוצים ומסופקים בלעדית על ידך, הם יידרשו. אם החוגים האחרים או שוק העבודה אמנם זקוקים לכלים שאנו מלמדים, לא נצטרך להוכיח להם שהם נחוצים. הם יבואו אלינו. כן, יש צורך בכישורי כתיבה וטיעון בעולמנו, בניתוח טקסטים ובחשיבה ביקורתית פוליטית. אבל אין טעם להסביר בהתנשאות שרק מדעי הרוח מכשירים לכך, מכיוון שזה כבר פשוט לא נכון, וכולם יודעים זאת. גם אילו היה נכון, לא היה צורך בפקולטות שלמות כדי ללמד את הכישורים הללו. ואחרון אחרון: צריכים ללמוד אותם כבר בבית הספר, ולכל המאוחר בגיל שבו אכן לומדים בקולג' לליברל ארטס - עד גיל עשרים.

זה לא אומר שאין צורך בכישורים האלה בדרגה גבוהה, וגם לא שאין צורך גם בכישורים ספציפיים יותר (היסטוריה צבאית של המאה השמונה עשרה), כאלה שדורשים הכשרה ארוכה וממוקדת. כלי התקשורת, ספקי תוכן, להוטים אחרי תוכן וכך גם לקוחותיהם: לסיפורים ולעובדות יש לא מעט קונים. יש באמת צורך בניתוח תהליכי עומק חברתיים, חשיבה ביקורתית וידע היסטורי, בין אם להכנת סרט היסטורי, לפאנל בטלויזיה, למשרד הממשלה או לצורך שיחות דיפלומטיות או שיחות סלון: מפליאה אותי לעתים התכיפות בה אנשים שלהם אני מצותתת באוטובוסים פונים למידע היסטורי בויכוחים ובשיחות טלפון. ויש גם פשוט עניין, וגם הוא צורך אמיתי וחשוב: אנחנו חיים בחברה של סיפוק צרכים פיזיים רגשיים, וכן, גם שכליים. ידע על היסטוריה מספק חלק מהם. וכמו במאה השלוש עשרה, דווקא בתוך מה שנחווה כטביעה בים של ידע, ספקים מורשים של עובדות נעשים מבוקשים. נכון, כל הידע נמצא שם, אבל לכו תמצאו אותו ותדעו אם הוא אמין. מדהים אותי לפעמים עד כמה הסטודנטים שלנו מעדיפים לכתוב מייל לאדם בעל סמכות כדי למצוא פריט מידע כלשהו, כאשר אני מוצאת אותו בחיפוש גוגל תוך שניות. יש צורך ועניין בידע מתחום מדעי הרוח. האוניברסיטה אינה הספקית הישירה שלהם בדרך כלל, אלא תסריטאים, עיתונאים, בלוגרים ועוד. אבל המקור הראשוני שלהם צריך להיות באוניברסיטה ובאנשים שהיא מכשירה ומסמיכה. 

שנית, ראוי ביותר לאדם כאדם ללמוד היסטוריה, ספרות וכיוצא באלה, ממש כשם שראוי לו ללמוד ביולוגיה, פיזיקה וכימיה. זאת, מפני שזה עולמו וטבעי - אבולוציוני אפילו- לרצות ללמוד על העולם. בעולם האמיתי אין רק מתכות, חידקים וכוחות כבידה, אלא גם רעיונות, כוחות היסטוריים, מסמכים ושירים. עלינו לצייד את ילדינו בהיכרות בסיסית עם העולם הזה וביכולת להבין אותו, על כל חלקיו, ובכך גם להבין את עצמם ולממש את אנושיותם. עלינו לאפשר להם לא רק להכיר את מושאי המחקר עצמם, דהיינו לחוות קריאה בספרים משובחים, להאזין למוזיקה מרוממת, להתבונן בעבודת אמנות מרגשת או לצפות בבעלי חיים מרתקים. עליהם גם להתנסות זמן מה בחשיבה מחקרית עליהם (כאן אני מכוונת לכל המקוננים על כך שבספרות לומדים על תקבולת כיאסטית במקום להנות רק מ"השיר עצמו"). מה מבנה העצמות שמאפשר לציפור לעוף? מה מבנה הסיפור שמאפשר לו לגרום לקוראת לאבד תחושת מקום וזמן? איך פועל מנוע הידראולי? איך פועל שיר? איך מפעפעים חומרים דרך קרום התא? איך מתרחשת הגירה? איך משתנה חומר במגע עם חומצה? איך משתנה חברה חקלאית לעירונית? איך משתנות שפות? ממה בנויות מלים? כדי להתנסות בשאלות האלה צריך מושאים קונקרטים: שלד אמיתי של ציפור; מנוע; שיר מסוים; התרחשות היסטורית מסוימת. ואנשים המכירים אותם היטב.

חשוב, מהנה ומועיל אפוא ללמוד את כל זאת. יש לעשות זאת גם במסגרת. אמנם, "הידע מצוי בקצות האצבעות" ואינטרנט אינטרנט אינטרנט. באינטרנט ישנם גם סרטוני אימון אירובי בשפע, אך הרשו לי להניח שאינכם מתאמנים בדבקות מול המסך, ומכוני הכושר והמאמניםה אישיים רק פורחים. אפשר היה ללכת לספריה ולקרוא חינם באנציקלופדיה גם לפני האינטרנט. אבל אם אין יודעים מה לחפש ומה טעמו גם לא מחפשים אותו, ולחיפוש ולמידה משמעותית דרושה משמעת עצמית שאין לרוב המוחלט של האנשים. רובנו זקוקים למרחב וזמן מיוחדים, לסביבה חברתית-רגשית ולמחויבות על מנת לעשות באמת משהו, ובקצרה, למסגרת. החלומות על כיתות וירטואליות התפוגגו כבר בתחילת המאה שלנו. לא זו בלבד, אלא שאני מסכימה שכדאי גם להתנסות במסגרת כזו בלמידה מגוונת באופן מאולץ לתקופה מסוימת. כדי לגלות את היופי בתחום מסוים, מתימטיקה למשל, או נגינה על כינור, נחוצה התמדה ובעיקר דרוש מפגש רצוף ומגוון כדי שלא לפסול אותו מראש.

אבל, וזו הנקודה הקריטית, המסגרת הזו אינה צריכה להיות האוניברסיטה, אלא החינוך היסודי והתיכוני. תריסר שנים תמימות וארוכות מאד מבלים ילדינו במערכת החינוך ולומדים בין השאר דברים שאינם נוטים אליהם. שם המקום להתנסות ולרכוש ידע בסיסי, ובתוך כך לגלות לאן נוטה לבנו וגם מה איננו אוהבים, או להיות מרותקים מדברים שלא חשבנו שהם מעניינים. שם המקום ללמוד להיות "בני תרבות". אחרי שנים ארוכות כאלה ושירות צבאי של שלוש שנים נוספות, יש זמן, סופסוף, להתמקד באמת. יבוא ויאמר איש: כן, אז כשאני הייתי בגימנסיה באמת יצאנו עם ידע כללי עשיר ביותר, אבל היום יוצאים ממערכת החינוך בורים. התוצאה העיקרית של מהלך מחשבה כזה היא בעצם הארכת זמן הלימודים הכלליים והארכת הילדות, בהבדל הקריטי שכעת הוא על חשבונו של הלומד. הוא מאריך את הלימודים ויתאים רק למי שיכול להשקיע בעוד ועוד שנות לימוד ועוד שעות מלצרות או תלות בהורים. במקום להכין עוד עשרות אלפי שקלים, שפרו את החינוך התיכוני.

אל האוניברסיטה בישראל מגיעים בתואר הראשון בדרך כלל צעירים אחרי גיל עשרים בשלב שבו הם מחפשים דרך בחיים: רוחנית ו/או מקצועית.  

אנחנו יכולים לעזור להם במטרה הראשונה: ללמוד על העולם, ובפרט מדעי הרוח, שקול לעתים להרבה יותר מטיול בהודו או דרום אמריקה, ודאי שהוא מעורר את הנפש יותר מקורס קבלה למתחילים מפוקפק כלשהו ועבור חלק מבני האדם גם יותר ממדיטציה. הוא מספק גם צרכים הקשורים לבניית זהות קולקטיבית יותר, גם אם תרומתו לבניית זהויות לאומיות מן המאות הקודמות קרסה. חשבו על הפריחה בלימודי ארכאולוגיה ותנ"ך בעשורים הראשונים של מדינת ישראל; על הכנסים המפוצצים בעשרות מאזינים של לימודי קוויריות ומגדר בעשור הראשון של המאה ה-21. וישנן גם אופנות מתחלפות: הפריחה בלימודי קוריאה בעקבות סדרות הטלויזיה הקוריאניות, או לימודי הודו בתקופת הפריחה של התרמילאות להודו. כל אחד מהם הדהד פריחה רחבה יותר של עניין שחרגה מהאוניברסיטה, אבל היה מי שהיה שם כדי לספק אותו עבור מי שרצו יותר. אל התואר השני מגיעים פעמים רבות תלמידים שיש להם כבר פרנסה ומשפחה כי "משבר גיל הארבעים" ו"תמיד אהבתי...". אנחנו יכולים לספק גם את הרצון שלהם בהכנסת משהו חדש מלא תשוקה ומשמעות לחייהם. כמו מאמן הכושר האישי התובעני, אין צורך להפוך לתובעניים פחות, ההיפך. אך במקביל, עלינו להילחם כדי שירשו לאלו ולאלו לעשות זאת בזמן שאפשר לרכוש במקביל לו מקצוע אחר. אין שום סיבה אמיתית לחובה המלאכותית לסיים את התואר בשלוש שנים. אדרבא צריך שאפשר יהיה לעשות אותו גם בעשר שנים. איכותו לא תיפגע ורבים רבים יותר יוכלו להרשות זאת לעצמם. אם כלל לא יסיימו את התואר, אין לקנוס אף אחד על כך: אנחנו נותנים והם מקבלים מה שאפשר, וכך צריך להיות.

אנחנו יכולים לעזור באופן מוגבל גם במטרה השניה, המקצועית, אם הם חפצים להיות מורים להיסטוריה/ספרות/אמנות בעצמם, בכל מסגרות הפצת הידע, כמו שקורה בכל מסגרות הפצת הידע הלא-אוניברסיטאי, מנגינה בפסנתר ועד צורפות. אוניברסיטה צריכה להיות ראש פירמידה אמיתית, וכאן אני שבה אל ימי הביניים ואל האופן שניסו לעצב את הפקולטה לתיאולוגיה האפיפיורים: היא מעיין הידיעות, ממנו יוצאים הנהרות, המתפצלים לנחלים, לפלגים ולזרזיפים המשקים את הארץ. את הספרים שיתרגמו ויכתבו אנשי האוניברסיטה יקראו מורי התיכון. החוקרים יכשירו את המורים, בדיוק כמו בכל תחום אחר. גיטריסטים וירטואוזים מלמדים גיטריסטים אחרים ואלו לבסוף יופיעו באירועים קטנים ורוב זמנם ילמדו ילדים קטנים ומבוגרים חובבים. מעט מאלו יהיו סוליסטים או אפילו ילוו את גדולי הזמרים, אבל לכולם תהיינה שעות מלאות יופי, הישג ומוזיקה, ואפשרות סבירה להתפרנס. הבעיה אינה השאלה "מה תעשה עם זה?" הבעיה היא מדוע התשובה "אהיה מורה", או "אני נהנה" אינה מספקת. היא שייכת להיבטים רחבים יותר של מעמד המורים בתיכון ולנתק בין האוניברסיטאות והחברה החילונית הישראלית הנוכחית באשר להשתלבות במשבצת הרווחה האישית והרוחנית, זו המתמלאת בשיעורי יוגה וטיולים בחו"ל מחד, ובשיעורי תורה מאידך, אך משאירה הרצאות במוזיאון לאנשי הדור הקודם (שמדגים שניתן לשאוב מהן הנאה לא מעטה). 

מי שבאים ללמוד קפוארה, קרמיקה או ציור אינם עושים זאת כי מישהו הכריח אותם לקחת נקודות קפוארה נוספות בבית הספר או באוניברסיטה. הם עושים זאת כי הם רוצים, ומדריכיהם התמחו בכך כי רצו מאד. עבור חלק מבני האדם, לימודי היסטוריה או אמנות הם מהנים ומרחיבי נפש ואף מחדדים את האפשרות להתנהל בעולם ולהבינו. עבור חלק ממלאים זאת משחקי כדורגל, וזה רק הגיוני. חלק ניכר מבני האדם (לא כולם) סקרנים מטבעם, ממש כשם שחלק ניכר מבני האדם (לא כולם) נהנים לנוע מטבעם. אין התמרמרות על מיעוט תקנים לרקדנים מקצועיים ואין ועדות אחוזות פניקה על "שיקום מצב המחול". יש אמנים המציגים במוזיאונים, אבל רוב רובם מלמדים ומפיצים את הדבר שהם אוהבים לעשותו. איש אינו מתאונן על כמות התקנים לאמנים מובילים, לזמרים פופולריים או למשוררים. ביצוע בתחומים הללו רווחי למעטים בלבד וגם אלו משלימים שעות בהוראה. רבים אוהבים לשחק, מעטים יילכו לבתי ספר למשחק, מעטים מאד יעבדו כשחקנים בתעשייה. זה טבע הדברים.

יאמר מישהו, אבל אם כך, יבואו אלינו רק מעטים, ולא נוכל לקבל עוד תקנים. ובכן, יתכן שפשוט אין צורך ברבים מאיתנו, ואני אומרת את זה לא כמי שבאופן מקרי משהו מקומה מובטח כרגע, באופן יחסי, בצד השני של המתרס, אלא כמי שלא תכננה כלל שזה אמנם יקרה לה. הסיבה שרבים מידפקים על שערי בצלאל או בית הספר לקולנוע למרות שגם עם התואר הזה אין המון "מה לעשות" היא בין השאר שאין שישה כאלה בארץ. ישנם תחומים יפים וטובים של הפעילות האנושית שבהם נמסרים ידע וכישורים ממורים לתלמידים שהם אמנם קטנים ואין בהם מומחים רבים, וזה בסדר גמור. חוג להתעמלות אמנותית תמצאו כמעט בכל מתנ"ס. מתעמלות ברמה אולימפית - מעט שבמעט. גם הן אחרי תקופת זהב קצרה של פעילות הופכות למאמנות ומדריכות ברשת החינוך הרחבה שממנה הגיעו.

אכן, כדי להגיע לרמה "אולימפית" יש צורך במסה קריטית מסויימת. גם אם מצב האוכלוסייה, וצרכיה זקוקים רק למומחה אחד להיסטוריה של המאה ה-20 למשל, המחקר שלו או שלה ייפגם משמעותית אם לא יהיה מספר מסוים של חוקרים נוספים מאותו התחום ומתחומים משיקים לו וגם ההכשרה תיפגם משמעותית: הקהילה והגיוון בה הכרחיים. יש גבול למה שיכול אדם אחד ללמד באופן איכותי. המצב הזה אינו ייחודי למדעי הרוח. גם בפקולטה למנהל עסקים, כדי "להרים" תכנית איכותית יש צורך במומחה למימון, מומחה לשיווק וכיוצא בזה. אדם אחד פשוט לא מספיק, לא להכשרת הדור הבא ולא לקיום מחקרו שלו. מספר החוקרים אינו צריך להיות תלוי אפוא במשתנה של מספר הסטודנטים, אלא במשתנים אחרים. אבל האמת היא שזוהי בעיה לא אמיתית כרגע, מפני שמצבנו טוב בהרבה משל התעמלות המכשירים או לימודי הקלרינט: היסטוריה, תנ"ך, לשון וספרות הם עדיין מקצועות חובה בבית הספר, גם אם הם מתמעטים והולכים. עלינו - ולא על המכללות להוראה - להכשיר את מי שאוהבים את התחומים הללו ומעוניינים להעביר אותם ואת האהבה אליהם הלאה. ובהכרח, עליהם לקבל תגמול ראוי שיאפשר להם לחיות בכבוד. זה הכל.
ומי שנקעה נפשה מהיסטוריה כבר בתיכון ועובדת שעות ארוכות במלצרות כדי לשלם על הכשרה מקצועית בהנדסה? הניחו לה לנפשה לכל הרוחות. אין שום סיבה אמיתית לחייב אותה לקחת קורס ב"מדעי הרוח".

על מרצים צעירים ושעות השינה היקרות שלהם

אז בזמן שכולם משחקים מי ימצמץ ראשון בפוליטיקה וכותבים פוסטים עם ספקולציות, ובין עשרות עדויות של תלמידים ומורים על פרשיית השוחד שעליה סיפרתי בפוסט הקודם (לא ידעתי, לא שמעתי, שמעתי רק בשמועה, אין לי מושג, הבנתי שכך מקובל...), נתקלתי במסמך מכמיר הלב הזה, שבו חברי הפקולטה לאמנויות - מגיסטרים צעירים וזרקנים בני 22 עד 35 בערך, - מחליטים בצער לוותר על שעות השינה המתוקות ביותר של הבוקר.

[לתוהים לגבי הזמנים: המסמך הוא מ-1367. עוד שנים אחדות שארל החמישי יפקוד להתקין שעונים בארמונותיו ובמרכז העיר]

"לכל העתידים לראות את המסמכים הללו, רקטור אוניברסיטת פריז, וכן כל המגיסטרים של הפקולטה לאמנויות וכל אחד ואחד מהם, ברכת שלום במייסד העולם הכל-יכול.

עם השתנות הזמנים והתעוררותן של מחלות חדשות, עלינו לחפש תרופות חדשות, ולפני שיחלישו המחלות את הגוף להקדים ולמנוע אותן בחכמה, פן תתפתח המחלה ותהפוך ממאירה כל כך עד שתהא חשוכת מרפא. הואיל אפוא ולא מעט מגיסטרים שלנו, המכהנים בפקולטה שלנו, מתחילים להיכנס לבתי הספר שלהם להרצות בבוקר מאוחר מדי, ונוהגים לפתוח אותן סביב השעה הראשונה של יעקב הקדוש או בזמן הצלצול של הכרמליטים למיסה השניה (הזמן שבו היו צריכים כבר לסיים את הרצאותיהם בחלקן הגדול על פי המנהג העתיק בצדק), והואיל וכתוצאה מכך יוצא שם רע לאותם מגיסטרים, בגלל שהם לא יכולים לשמוע את ההרצאות בתיאולוגיה, ולתלמידיהם נגרם נזק, הואיל והם מכלים את חלקו הטוב ביותר של היום בשינה, ולפקולטה שלנו נגרמת בושה גדולה מדי… אזי אנו כולנו וכל מגיסטר ומגיסטר בנפרד, בשבועתנו באסיפה הכללית של הפקולטה שלנו שנערכה בסן-מטורינוס, נתכנסנו בשנת האדון 1367 ביום השמונה עשרה לחודש מאי בשעה הראשונה, לאחר שזומנו על ידי המגיסטר המכובד ונערץ  יוהנס מדונגן, מ"אומת" פיקרדי, הרקטור של אוניברסיטת פריז באותה העת, כדי לקבוע שיש לשמור על הנהגים העתיקים והמהוללים של הפקולטה שלנו אם ברצוננו להימנע ממחלות חדשות באופן יעיל, אנחנו וכל אחד מאיתנו כובל את עצמו בשבועה מכוח הסכמה פה אחד של ה"אומות", דהיינו הגאלית, הפיקארדית, הנורמנית והאנגלית וכל אחד מהמגיסטרים שבהן, וקבענו – אמנם ציווינו – והחלטנו שיש להקפיד על כך שמעתה ואילך על המגיסטרים בפריז בפקולטה לאמנויות לנהל את בתי ספריהם באופן שהיה נהוג על ידי קודמינו, דהיינו, בשעת צלצול הפעמון של הכרמליטים שבו הם מצלצלים למיסה הראשונה שנערכת אצלם, ייקרא בשם שייקרא, עליהם להיכנס לכיתה ולהתחיל להרצות את הרצאותיהם בהתאם למנהג הנזכר של העתיקים, באותו זמן בו הבצלורים של המשפט הקנוני או המגיסטרים ברפואה שמרצים בבוקר רגילים להתחיל את הרצאותיהם, ללא כל הונאה או מרמה באשר לתקנה המדוברת. אנו רוצים שכל מגיסטר מכהן מעתה ואילך יהיה מחויב להישבע באופן המדובר לעיל להיכנס לבית ספרו מכוח התקנה הזו. כעדות לעניין זה ועל מנת לתת לה תוקף קבוע אנו חותמים על הכתוב כאן בחותם הרקטור יחד עם חותמי ארבע האומות שנמנו לעיל. ניתן ובוצע באסיפת הפקולטה שלנו הן של המגיסטרים המכהנים והן הלא מכהנים, אשר זומנו לשם כך במיוחד בשנה, בחודש, ביום ובשעה המצוינים לעיל."

שחיתות באקדמיה? ככה עושים את זה

פריז, מאי 1385. 

באוניברסיטה מתחוללת רעידת אדמה של ממש. ז'ן בלנקרד, הקנצלר של האוניברסיטה - זה האחראי מטעם הכנסייה להענקת רשיונות הוראה ותארים בדרגות השונות ואחד מבעלי המשרה הרמים ביותר - מואשם בשחיתות שיטתית.

יותר ממאה חמישים שנה קודם לכן משיגים המורים באוניברסיטה הישג עקרוני לעצמאותם המתהווה: על הקנצלר, איש מועצת הכנסיה אשר לו שמורה באופן מסורתי הסמכות להעניק רשיונות הוראה, ייאלץ לקבל את דעתם באשר למועמדים הראויים: הכוח בידם; חותמת הגומי בידו. לא זו בלבד, אלא, כך מודגש, אסור יהיה לו לקבל טובת הנאה כלשהי מהמועמדים עבור ההסמכה, וזאת, מבהירות התקנות בצורה שאין ברורה ממנה, על מנת למנוע מקרים של הסמכת מורים בלתי ראויים ואי-הסמכתם של מורים ראויים בתכלית. מעתה ידברו הידע וההצלחה בבחינות ולא הארנק, הם תבעו, וקיבלו.

ואכן, בעקבות התקנות שהשיגו בדם ויזע המורים הראשונים בראשית המאה השלוש עשרה, נדרש בשנת 1381 ז'ן בלנקרד גיבורנו להישבע בכניסתו לתפקיד הקנצלר, כמו אלו לפניו, שלא לדרוש שום טובת הנאה בממון או בכל צורה אחרת ויתנה בקבלתה את ההסמכה המיוחלת. עליו לקבל את הבוגרים שנמצאו ראויים על ידי מוריהם ולא לשנות גם את הסדר בהם הם מדורגים, דהיינו לשמור על המקומות הראשונים של מי שהצטיינו בידע, התנהגות ומוניטין משובחים במהלך לימודיהם. עליו להתחשב ביכולותיהם בלבד, ולא לתת לכל אהבה, שנאה, תחינה או ממון לשנות את ההחלטה.

אז נשבע. מסמך התביעה נגדו שפורסם ארבע שנים בלבד אחרי כניסתו לתפקיד כולל רשימה מסנוורת של כשמונים ושלושה סעיפים וחושף פרשיית שוחד מופרעת בה היו מעורבים מלבדו, סגנו ופקידיו, "בשלל צורות, בגלוי ובהסתר: במטבעות, זהב, כסף, בגדי פשתן וצמר מעוטרים בפרווה, כלים ותכשיטים עשויי זהב וכסף, ארוחות צהריים וארוחות ערב, תבלינים, יינות וכיוצא בזה." לא באתם עם כסף עליכם? אין לכם כסף כרגע? אל דאגה. הקנצלר וחבר מרעיו ערכו הסכמים, חוזים, וזכרון דברים עם המועמדים להסמכה, וגבו מהם הבטחות בשבועות ובנדרים שאלו יינתנו בעתיד. בגלל המתנות והגביות הללו מועמדים בלתי ראויים בעליל הוסמכו, ואילו ראויים אך עניים, או סתם כאלה שסירבו לקחת חלק במשחק, סורבו לקבל את הרשיון או התגלגלו במורד הרשימה למקומות האחרונים ונדחו ממקומות שהיו ראויים להם בהחלט: נגד האל, נגד החוק ונגד התקנות המהוללות של האוניברסיטה. 

פרנקים מזהב מסוף המאה הארבע עשרה. שמרו בכליכם בדרככם לבחינה

התיאור הכללי של הסעיפים הראשונים הופך קונקרטי בסעיפים הבאים ומראה את היקפה הבלתי נתפס של השחיתות על מנגוניה הזעירים ביותר. זה אחר זה נמנים כל פרנק וכל ארוחת צהריים מפנקת. לשמיעת הבחינות בפקולטה לאמנויות נדרש בוחן מכל "נציו" או "אומה" (הפקולטה לאמנויות נחלקת למעין "אגודות סטודנטים" על פי מוצאם של הסטודנטים). הבוחן של הפיקרדים שילם עבור המשרה 16 פרנקים. ממשיכו בתפקיד כבר נדרש לשלם 20, וכדי שקודמו ייפרד מתפקידו שילם לו 16 פרנקים חזרה בתמורה. 

רוצים להצליח בבחינות ההסמכה? לבחינה הראשונה של אותה השנה ניגשו שנים עשר מועמדים. בהנחיית הבצ'לור של אותה בחינה שחלק את מעונו עם סגנו של הקנצלר, הם אוספים יחדיו סכום שהגיע לכדי ששה פרנקים להבטחת הצלחתם: פרנק אחד שילמו למתווך החביב, ואת החמישה האחרים שלשלו לכיסו של סגן הקנצלר עצמו. בבחינה השניה של אותה שנה שבה היו 18 תלמידים הצליחו לאסוף רק ארבעה פרנקים. הם העניקו שניים למשרתיו של הקנצלר, בתמורה לזירוז הליכים. בבחינה השלישית הם כבר 24 מועמדים, וטוב שכך: הסכום מתחלק בין כולם. טוב להתאגד!

הבאים אחריהם בבחינה כבר לא זקוקים להכוונה ומבינים יפה מה קורה. הם עורכים אפוא מגבית בעצמם כדי לקצר את הבחינה ולמצוא חן בעיני הקנצלר. מהסכום הנאה של עשרים פרנקים הם מפרישים עשרה לקנצלר. אך אבוי, משהו משתבש בתכנית: בעודם בגנו של הקנצלר אחד מהם קוטף לעצמו ורד ומעלה עליהם את חמתו. אך לבם של הסטודנטים שלנו לא ייפול, הו לא. הם רוכשים "שני זרי ורדים יפהפיים בערך של פרנק אחד ומגישים אותם לקנצלר האמור, אשר מקבל אותם בברכה". ביציאה מחדר הבחינה הם מעניקים, בידיעת הקנצלר, שני פרנקים מזהב לכל אחד ממשרתיו. שיהיה. 

הקנצלר שלנו מעריך את המחיר לפי גודל הכיס, מה שנקרא שוחד פרוגרסיבי. גותייה וגיום מומאליה, שני אחים אצילים, אף שהיו כשירים לחלוטין לקבלת ההסמכה באמנויות התקמצנו, ולא נתנו לקנצלר בגדים מעוטרים בפרווה כמנהג האצילים, ואפילו לא תכשיטים או תבלינים, אף שתרמו פה ושם עשרים פרנקים. ולא שסגן הקנצלר לא הבהיר להם בדיוק מה אמורים לתת אצילים כמותם, כן? הקנצלר שלנו נעלב, והם לא קיבלו את ההסמכה. עד אחר מעיד ששמע שחברו העניק שלוש סכינים ואף הלך עם הקנצלר וחבריו לבית המרחץ ושילם על כולם. כל אחד לפי דרכו.

המעורבים הולכים ונעשים מכובדים יותר ויותר והפרשה מסתעפת וגוררת פנימה עוד ועוד מורים ותלמידים מתקדמים. גיבורנו מתעמר בתלמידים מהפקולטה לתיאולוגיה שידם אינה משגת ומסמיך על פניהם כאלה שהמורים לתיאולוגיה לא אמרו ולו מילה לטובתם. אפילו אנשי מסדרי הקבצנים, הדואגים למועמדים שלהם, מוצאים כסף. אח-נזיר ממסדר אחד מגיע עם המלצות אפיפיוריות אבל הי, מה זה משנה? הוא מטריד אותו בלך ובוא שנה תמימה, עד שחבריו מסבירים לו את עובדות החיים: "כפי שהסוחרים משליכים הימה [בעת סערה] סחורות כך גם עליו לזרוק משהו לקנצלר אם הוא רוצה שההטרדות תפסקנה". כשהוא בביתו של הקנצלר נושרים מכיסו במקרה עשרה פרנקים. אחר כך, ליתר בטחון, הוא שולח לביתו עשרה תרנגולים צעירים ומפוטמים יפה. עבר את הבחינה, ניחשתם נכון. אחד אחרי השני כולם מרכינים ראשם תחת השיטה. הוא גם מנצל את היותו מורה בפקולטה בעצמו כדי לשכנע תלמידים מתקדמים של מורים אחרים בהבטחות ובאיומים ללמוד תחתיו. תלמיד מצטיין שסירב להירשם בבית הספר שלו ובחר מגיסטר אחר במקומו - נכשל בבחינה. אחר שמוציא ארנק מכיסו ובו תשעה פרנקים ומניח שמונה בלבד בכפו של מיודענו, נתקל בקנצלר נרגז שפוקד עליו להביא גם את המטבע הנותר. לשווא תחינותיו וטענתו שייוותר ללא פרוטה. אמנם, בכניסה לחדר הבחינה נשבעים כולם, כולל חברינו, שלא לקבל דבר שוחד. אבל הבושה הולכת ונעלמת ובסעיפים הבאים מתברר כבר שהנ"ל ערך הסכמים מול נוטריונים בהם מתחייבים משחדיו להסדיר את חובם באופן מסודר, הסכומים נרשמים במדויק וכיוצא בזה. עולם שלם של שחיתות שמעורבים בו עשרות סטודנטים ומורים מהפקולטות הבכירות ושקורס יום בהיר אחד. כולם ידעו.

על הקראת הרצאות

אני מעדיפה שלא להקריא הרצאות מהדף. קשה לעקוב אחרי הרצאות מוקראות מהכתב, ובכלל, למה לקחת את הדבר החי והמתקשר הכמעט יחיד שיש בחיי המחקר ולייבש גם אותו? לא מזמן קראתי בפיד שלי דיון ארוך ומעניין על היתרונות והחסרונות של הקראת הרצאות – החל באפשרות לתזמן במדויק את ההרצאה ולא לחרוג מהזמן הקצוב מאד, וכלה ברצון לא להרדים את המאזינים, ומצד אחר, לא לגמגם בשפה שאיננו שולטים בה, כמו גם דברים בשבח ההרצאה המוקראת בכשרון ובהטעמה ואפילו קצת השתכנעתי שזה בסדר. אבל מי חשב שעניינים כאלה היו כל כך דרמטיים כבר בימי הביניים?

סערה באוניברסיטה
בנובמבר 1364 אירע סקנדל-זוטא בפקולטה לתיאולוגיה בפריז. הכל התחיל אחרי הרצאת הפתיחה של דיוניסיוס, או דני או דניס בשבילנו בקורס המבוא לתיאולוגיה שיטתית: ההרצאות על ה"משפטים" מאת פטרוס לומברדוס. את הקורס הזה העבירו הבצ'לורים, תלמידים מתקדמים שאולי היו כבר מורים בפקולטה לאמנויות אבל בפקולטה המתקדמת לתיאולוגיה שימשו כמעין עוזרי הוראה בדרכם לתואר המגיסטר או אפילו הדוקטור הנכסף. הקורס כלל קריאה צמודה בספרו של לומברדוס, טקסטבוק קלאסי שכיסה את כל הנושאים החשובים להשכלתו של התיאולוג השיטתי תוך הבהרות ודיונים קצרים. נהוג היה להקדים לו הרצאת פתיחה מרשימה שעסקה בידע התיאולוגי, תכליתו והדרך להגיע אליו, או, כפי שיסתבר בהמשך, בדברים אחרים.

דניס היה אח פרנציסקני שנכנס לתפקידו כמרצה למשפטים בבית הספר הפרנציסקני זה עתה.  הוא היה ודאי נרגש ועמל על הרצאה מורכבת ומפעימה במחברתו. מספר ימים לפני כן, כשהתקבל לתפקיד הנכסף, כמנהג מורי הפקולטה, נשבע מול הקנצלר שבהרצאת הפתיחה שלו וכן בהרצאותיו ובכל מעשיו האחרים לא יאמר, יחזיק כדעה או יקבע כדוגמה דבר מה נגד האמונה הקתולית, החלטות הכנסייה הקתולית והמוסר הטוב, או בעד עיקרים שגונו בחצר האפיפיורות הרומית או בפריז.

בהרצאה נכחו, כך הסתבר מאוחר יותר, בצ'לורים נוספים לתיאולוגיה ומאזינים נוספים. חלקם לא אהבו כלל את מה ששמעו. השמועה עשתה לה כנפיים והגיעה במהרה לאזני גרימריוס, קנצלר האוניברסיטה. גרימריוס לא נהג בחפזון. הוא חקר את האנשים הרבים שנכחו בהרצאה, אך טוב מזה: דניס עצמו, ששמע את הלשונות הרעות מלחשות סביבו, מסר לו בענווה וברצון את המחברת בה כתב את ההרצאה שלו, כשהוא מציע שאם אמנם יימצא בה דבר מה רע ישמח לחזור בו ממנו ולעשות כל מה שיוטל עליו על ידי גרימריוס וחבר המורים לפקולטה לתיאולוגיה שבחנו את המקרה.

על אף בקשותיו החוזרות והנשנות, המחברת הזו לא תשוב אליו. "חזרתי וביקשתי בענווה, שתינתן לי הזכות להשמיע את דבריי, ושיתאפשר לי להסביר את מובנם." הוא כותב בכתב התביעה שחיבר נגד הקנצלר. "כמו כן, ביום מרטין הקדוש בנוכחות רבים, כשאני חוזר ומבקש זאת, ביקשתי שיימסרו לי את המסקנות המוטלות בספק, כדי שאני, בידי שלי, אסביר באופן ברור יותר את מובן דבריי שלי עצמי, שאותו הבעתי בזמן ההרצאה בצורה מלאה יותר מאשר היה בהרצאתי הכתובה. ברם, דבריי בעניין לא נשמעו כלל".
ביום ה-15 לנובמבר, לאחר מספר ישיבות בהם דנו בהרחבה באותה בדברים רבים שלא מצאו חן בעיניהם באותה מחברת, זימנו הקנצלר ומורי הפקולטה את דניס אליהם. הם הורו לו להתנער ממספר טענות ונתנו בידו דף ובו נוסח מדויק של התנערותו הפומבית. ביום שבת שלמחרת הישיבה, כך טוען גרימריוס, זימנו ישיבה נוספת ובה קרא את הטקסט האמור "בבהירות, באופן מובן ומובחן". כשנשאל אם הוא מנער גם מלבו את הדברים הללו השיב בחיוב. הוא אף הסכים להתנער מהם בפומבי בהקראת הדף האמור בויכוח שנקבע לשבוע לאחר מכן ב-21 לחודש, וכן לא להורות בינתיים בבית הספר שלו במנזר הפרנציסקני. דניס השיב בענווה ובטוב לב שיעשה זאת ברצון ואף יותר אם כך תקבע הפקולטה.

הפתעה!
אבל ביום שנקבע התגלגלו הדברים לגמרי אחרת. מתיאורו של גרימריוס, ניכר שההתנערות הייתה אמורה להיות חלק מויכוח פומבי מהסוג שהתקיים לעתים קרובות בבתי הספר של הפקולטה, ושהתקיים באותו יום בבית הספר של הדומיניקנים. הוא עצמו שימש בתפקיד המתווכח. בתפקיד המתנגד, אשר תוקף את הטיעונים שמעלה המתווכח או המשיב, שימש אח בשם הוגו מן הדומיניקנים. ברם, בדיוק כאשר גרימריוס בתפקידו כמתווכח הראשי שאל את דיוניסיוס להכרעתו והלה אמור היה לקרוא את הדף האמור, דניס סירב. במקום זאת, שלף מחיקו דף אחר ובו תביעה וקרא ממנו, כשהוא קורא לדין את גרימריוס עצמו ושני מורים נוספים לתיאולוגיה שלא נכחו במקום אך היו באותה ישיבה. לאחר שהקריא את התביעה בקול רם ובה האשים אותם בכך שלא אפשרו לו להשמיע את דברו ולהסביר את עצמו ותבע בתוקף שמחברתו תושב אליו, הוא אף פנה לאח הוגו, זה שתפקידו בויכוח היה להגן על טענותיו השגויות לכאורה של דניס, והעיר שהשיב דווקא היטב לטיעוניו...  כל שהיה לקנצלר להשיב הוא שלאחר שיראה את התביעה ייפגשו בבית המשפט. לא זו בלבד שביזה כך את החלטת המורים, הוא הופיע להרצאת הבוקר למחרת בבית הספר הפרנציסקני וחזר ואישש את תביעתו.

כל האירועים הללו, כולל דיווח על האירועים מפי גרימריוס עצמו תועדו היטב: כבר באותו ויכוח פנה דניס לנוטריון ציבורי שנכח במקום וביקש ממנו לרשום את כל שאירע, כולל נוסחם המלא של שני הדפים – זה שנצטווה להקריא וזה שהקריא לבסוף; גרימריוס ביקש עותקים עבור עצמו, ותיעד על ידי נוטריון אחר את ישיבת הפקולטה לאחר מכן ובה גולל את גרסתו לאירועים.

דניס ,שקיווה להוכיח את חפותו בקוריה הרומית, שינה את דעתו בעת שהותו שם. בעצתם של כמה אנשים טובים שנכחו שם (ובניגוד, כך הטקסט, לעצתם הרעה של אנשים אחרים שהביאו אותו עד הלום) החליט למשוך את תביעתו והבטיח בחפץ לב להתנער פומבית מכל מה שהתבקש.

המרדנות הזו היא כנראה הסיבה לכך ששלוש שנים לאחר מכן כאילו חוזר הכל שוב באופן מוזר למערכה נוספת. התביעה מגיעה פתאם אל תעודתה: המסמך הבא בתיקיה הוא בקשתו של האפיפיור משני קרדינלים להטות אוזן לתביעתו של דניס הבן היקר – הוא מביע אליו אמפתיה מנומסת – ולברר מה קורה שם. המחברת עדין לא שבה לבעליה, מסתבר, וגם התנערות פומבית לא הייתה. אך שוד ושבר, דניס, שהסביר כנראה את כוונתו, רק חופר לעצמו בור עמוק יותר. הקרדינלים החוקרים מגיעים למסקנה שהצדק עם הקנצלר והמורים שאיתו, ומוסיפים סעיפים נוספים שעליו להתנער מהם. הוא נכנע, אם כי אפילו בנוסח ההתנערות הסופי הוא מסתייג מהטענה האחרונה וטוען שמעולם לא אמר כזאת. 

מה קרה כשחזר? איך עמד מול שאר חבריו לפקולטה ולמסדר – הוא הניח גם את המוניטין של מסדרו על הכף – ודקלם בשיניים חשוקות את הנאמר? לא נדע. שבע שנים לאחר מכן כעד בהליך אחר, הוא עדיין מכונה בצלור לתיאולוגיה. התקן התמלא על ידי אחר. דניס לעומת זאת, מסתופף בצל קורתו של המלך, ומתרגם עבור שארל החמישי חיבור העוסק בדת ופוליטיקה.

הטעויות שאותן לימד באותה הרצאת פתיחה מושמצת קשורות ברעיון העוני המוחלט הפרנציסקני, ובקביעה שהשלמות העליונה היא חוק האהבה האלוהי, מצויה בהעדר כל רכוש ואדנות (דומיניום), טענה שיוחנן ה-22 הוקיע כדבר מינות כנגד הפרנציסקנים כבר שנים לפני כן. המורים מציינים בנוסח ההתנערות כי ישו עצמו לא מת ללא רכוש ואדנות, וכי יש רבים שהחזיקו מחזיקים ויחזיקו בשלמות חוק האהבה וגו וגו גם כשהם מחזיקים ברכוש ובאדנות.

אבל העניין בסקנדל הזה חורג מהרעיונות הרדיקליים – והוא בכלל לא ידע שהם כאלה – שדניס נדרש להוקיע. יותר מכל תפס את עיני במסמך הזה המאבק על המשמעות והטקסט שעומד במרכזו, מזין בתורו מסמכים רבים אחרים המתועדים היטב על ידי נוטריונים שנמצאים, כך נדמה, בכל מקום. דניס כותב את הרצאתו. זה לא מפתיע. מפתיע יותר שהוא מוסר אותה בשמחה לרשויות: אחת הדרכים להתגונן בפני האשמות בהוראת דברי מינות הייתה אי היציבות של ההרצאה האוראלית כראיה: אה, כך אמר פלוני שנכח בהרצאתי? הוא לא הבין בכלל מה שאמרתי. תחזרו אליי כשתהיינה לכם ראיות משכנעות יותר.

אבל מרגע שהושמעה ההרצאה למאזינים והמחברת נמסרה לקנצלר, לא רק המובן שלה אלא כוונתו של המחבר, נלקחים מרשותו של המחבר באופן מוחלט ובלתי ניתן לערעור. לשווא הוא מציע להסביר את המובן האמיתי שעליו הרחיב בעל פה בכיתה; לשווא הוא מתחנן שתוחזר לו ומאיים שאם לא תושב יראה זאת כמעשה עויין נגדו. המורים הם שקובעים, על סמך הטקסט הכתוב, למה התכוון ומה עליו לסלק "מלבו". המחברת הזו מאפשרת להם לא רק לגנות את הטענות באופן כללי, כפי שקרה בגינויי דעות בעבר, אלא להיכנס לפרטים ולתאר בפרוטרוט כיצד הוא טען בארגומנט השלישי של הקורלריום השני של השאלה הרביעית כך וכך, ואלו אוטוריטות הביא כדי להסתמך על כך. הם מגדילים ומכתיבים לו לא רק לחזור בו מן המסקנה שהגיע אליה, אלא להודות שהאוטוריטות עליהן הסתמך אינן רלבנטיות לדיון ולכן אינן מוכיחות אותה:  הוא מאולץ להודות בטעות "על ידי האמת ועל ידם".

שזירה נוספת של הקידה למנגוני גילוי האמת והשליטה בהם ניכרת גם מהאופן שבו הוא ממנף את הויכוח הפומבי המבוים לטובתו. הדיספוטציו הוא טקס של גילוי האמת. הוא מבוים לפיכך במידה מסוימת מטבעו, שכן על המשיב ועל המתנגד למלא את התפקיד שהוקצה להם ובכך להגן על עמדה פלונית או על היפוכה גם אם אינם מחזיקים בה בעצמם: רק המכריע, לרוב המורה המכהן, על מכריע איזו מהן היא האמיתית באמצעות תבונתו. גרימריוס רוצה להשתמש בטקס הזה ולשלב בתוכו את התנערותו הפומבית של דניס. דניס מצדו, מעמיד פנים כמי שהשתכנע מדברי זה שתוקף את טיעוניו של הקנצלר – כלומר, מגן על טיעוניו המפוקפקים הקודמים של דניס, ומשתמש בבמה הפומבית שניתנה לו כדי לשלוף מכליו את הדף האחר.

לא להביא הרצאות כתובות לכיתה, בפקודה
אבל אולי הפרט המעניין ביותר ביחס להקראתן של הרצאות מן הכתב והאופן שבו הכתב והקול מפוקחים התגלה לי כשדפדפתי קצת הלאה למסמכים אחרים שהודפסו בקרטולריום. בשנת 1366, שנה לאחר האירוע, הקרדינלים מתבקשים לאור מהומות באוניברסיטה לקבוע תקנות חדשות בשיתוף עם מורי האוניברסיטה. רובן המכריע של התקנות הללו נוגע לכללים חדשים או לאכיפתם של ישנים ביחס לקורס על המשפטים. בין השאר, מונחים הבצ'לורים לא לחרוג מהנושאים שמועלים בטקסט, ולא לדון בפילוסופיה או בנושאים שאינם רלבנטים. תקנה אחרת קובעת כי אל למרצים לחלוק את הרצאותיהם על המשפטים עם סופרים מעתיקים, דהיינו, לפרסם אותן, מבלי שאושרו על ידי הקנצלר וכלל המורים. אך תקנה משונה אחת צדה את עיני יותר מכולן לאחר קריאת המסמכים בעניינו של דניס, אולי משום שהיא המקום היחיד בקרטולריום כולו שבו מוזכרת שוב המילה "מחברת": המרצים מתבקשים לא לקרוא מתוך מחברת את הרצאת הפתיחה שלהם, אם כי, מסתייג המחוקק, מותר להם להביא דבר מה שיזכיר להם את האוטוריטות או משהו מן ההרצאה. reducere ad memoriam.

מה עומד מאחורי ניסוח התקנה הזו? ייתכן שהתקווה למנוע סקנדלים כאלה בהמשך, שהרי התביעה כנגד הקנצלר נסובה סביב המחברת ואי השבתה: אם אין טקסט, האופן בו צלצל באזני המאזינים, כלומר המובן, הוא הראיה היחידה לדברי מינות שהושמעו במסגרת ההרצאה, והוא נקבע על ידי שמיעת העדים המאזינים. מצד אחר, אין דרך להוכיח שכך אמנם נאמר באופן ודאי, ואנחנו הלא בתקופה בה כל דבר נרשם ונחתם בנוכחות עדים. ככלל, מוחמר הפיקוח על הפקולטה. האם הטקסט הכתוב אינו מושא נוח יותר לצנזורה ופיקוח? האם כמי שמעוניינים למנוע הישנותה של הפצת דברי מינות בהרצאות הפתיחה, האם לא תרצו דווקא שההרצאות תועלינה מן הכתב ואולי אף יוגשו לאישור מראש?

השערה אחרת אפוא נוגעת לחשש הגדול מטקסטים כתובים, זה העולה מהתקנה העוקבת האוסרת על פרסום ההרצאות ללא אישור: מעת שנכתבה, הרצאה בעייתית יכולה להיות מועתקת הלאה. טקסטים נטולי כוונת מחבר המובעת בעל פה כמו זו שסירבו לשמוע המורים עלולים להיות מסוכנים, דווקא משום שההיבט האוראלי שלהם אינו נגיש לקוראיהם. אבל האם אין הסכנה הזו כלולה בעצם בתקנה האוסרת על פרסום ההרצאות ללא אישור?

הרשו לי להעלות השערה נוספת, שקושרת את הדברים דווקא לתקנה אחרת בסדרה, זו האוסרת על הרחבה יתרה של השיעור לכיוונים פילוסופיים או אחרים שאינם נובעים מהטקסט עצמו: ניסיון להסתמך על כוחו הדל של הזכרון. הרצאת פתיחה, מטבעה, מקדימה את ראשית הדיון בטקסט הנקרא בכיתה, ולכן נותרת המקום היחיד שלא ניתן להגבילו בצורה זו. ניכר מנוסח ההתנערות שהוכתב לדניס שהרצאתו הייתה מורכבת למדי – כאמור לעיל, הארגומנט השלישי של המסקנה הרביעית והטענה שנובעת ממנו וכולי וכולי. האם מסתתרת כאן אולי תקווה שאי האפשרות להרצות מן הכתב, אלא להעזר בהערות לקוניות בלבד, תצמצם כשלעצמה את האפשרות לדון באופן מעמיק, מורכב ומנומק בנושאים שאינם רלבנטים לטקסט עצמו? האם זכרוננו החלש יוכל לשמש כמחסום כנגד רעיונות מסוכנים בעצמו?

ואולי יש לכם רעיון אחר? בכתב, כלומר :)


*תודה ליעל ארבל ויובל גבאי על ששוחחו אתי על העניין, בעל פה ובכתב :)

וזה שלא העז לשאול: על הגביע הקדוש של השאלה

את הדיון ביציאת מצרים מתניע הצעיר שבחבורה שמעז לתהות בקול, מודה שנתקל בקושי לא פתור. למה בעצם שונה הארוחה הזו מאחרות?
האם הקושי והשאלה עומדים בראשית החקירה ומנחים אותה ביד בוטחת לאורך הדרך? "מה שאלת המחקר שלך" הייתה אחת מהשאלות השנואות עליי בלימודים ובמחקר שאחריהם, שנייה רק ל"איך מתקדם הדוקטורט" המיתולוגית. פעם שנאתי אותה שנאה משובצת רגשי אשם, אחר כך למדתי להתעלם, או להמציא שאלות כדי שיעזבו אותי להיתקל בדברים בשקט תוך שיטוט, שהרי הצעות מחקר מתעבות, ביסודן, שיטוט, ואולי בגלל זה הן מתעקשות כל כך על שאלות.
סטודנטים שמגלים סימני מצוקה כי עוד לא מצאו את הגביע הקדוש של שאלת המחקר כפי שלימדו אותם אני מלמדת בסתר להתחמק, ומגלה שפעמים רבות את השאלה מגלים לקראת הסוף, לעתים אחרי מחצית הדרך. לאט לאט או באבחת פתאום מסתמן מעגל בהיר כסוף סביב המשהו הזה שהתגבש, מה שנוצר הופך לתשובה לשאלה שלא ידענו ששאלנו בעצם כל הדרך. הכתיבה בחלק גדול מהזמן אינה מסע בעקבות תשובה, אלא הדרך לגלות את השאלות בתוכנו.
ובעצם, יש כל כך הרבה שאלות מסביב. רוב הזמן אנחנו מדחיקים אותן, ורק כשאנחנו מדברים עם מי שלא בסוד הנושא המסוים הנחקר והוא שואל שאלת תם מתחוור לנו שגם אנחנו, בעצם, לא יודעים את התשובה. אולי כי פחדנו לשאול אפילו את עצמנו תוהים כל הזמן אם השאלה לא בנאלית (והתשובות עוד יותר), או מאולצת מדי. 

כולם, כמעט, מכירים את הגביע הקדוש. מעט יודעים שהקושי לשאול נעוץ בלב הסיפור, עוד מהפעם הראשונה שהועלה על הכתב, ואולי בכלל רק נהגה. הראשון שמספר על הגראל הוא כרטיין דה טרואה, מספר מופלא מן המאה השתים עשרה שטווה הרפתקאות רומנטיות ופסיכולוגיות שכמותן טרם הושרו או נכתבו לפניו. "פרסיבל", או "סיפורו של הגראל" היה חיבורו האחרון, אותו לא סיים אותו מעולם. יש בסיפור אירועים ועלילות רבות אבל בגראל תלויה התפתחותה הפסיכולוגית של הדמות הראשית, ממש כשם שלנסלוט הוא האביר על העגלה, משום שהרגע המכונן עבורו היה לוותר על כבודו כאביר ולקפוץ על העגלה המשפילה עבור אהובתו. איפשהו בהרפתקאות הגביע הקדוש לאורך מאות השנים העיקר נשכח: והעיקר הוא פרסיבל והחינוך שמכשיל אותו מלשאול.

אמו של פרסיבל, למודת שכול, ניסתה להרחיק אותו מהאבירות ככל יכולתה. זה לא הצליח, כמובן. יום אחד פגש פרסיבל הנער באבירים ביער, נשבה בקסמיהם ואמר בלבו להפוך לאביר ויהי מה. לאחר שעשה מעצמו צחוק בחצרו של ארתור, הגיע לטירה בה לימד אותו אציל זקן את הלכות האבירות והלחימה והפך אותו לאביר, ובשלב כלשהו בעלילותיו, פוגש פרסיבל דייג, ולשאלתו של זה, מנחה אותו כיצד להגיע לטירה הקרובה.
פרסיבל זוכה בטירה לאירוח חם ונדיב מאין כמותו, ומקבל ממארחו בגדים מרהיבים וחרב מעוטרת ומופלאה. שעה שהוא מתחמם ליד האח באולם הנאה ומתרווח על הספה עם מארחיו, יוצא מאחד החדרים נער וחנית בידו ועובר לפניהם. בקצה החנית תלויה טיפת דם אדומה. היא נושרת היישר  אל כף ידו של האורח. פרסיבל נמלא פליאה אבל זוכר את דברי האביר הזקן שהנחה אותו לא להכביד על סביבתו בדיבורים ובשאלות ומוותר. מיד אחרי הנער מופיעים נערים המחזיקים מנורות קנים גדולות ומאירות, ואחריהם נערה המחזיקה גראל - כלי קיבול כלשהו עשוי זהב משובח ועמוס באבני חן יקרות. אורם מחוויר לעומתו ככוכבים עם עלות השמש. גם הקבוצה הזו חולפת ונעלמת באחד החדרים.
האורח שלנו ממשיך לתמוה, אבל לא מעלה את השאלה - למי מוגש הכלי הזה - על בדל שפתיו. שוב נערך השולחן. שוב עוברת התהלוכה הקטנה. ושוב, פרסיבל לא מעז לשאול, אלא מחליט לדחות את זה לבוקר, כשהוא מתרכז בסעודה. שולחן עורך, אתם יודעים. בתום הארוחה המארח החלש נישא למיטתו על ידי משרתיו - עוד כשפרסיבל הגיע התנצל שלא יוכל לקום ולברך אותו וכעת הוא נראה אף עצוב, חולה וזקן יותר. המשרתים דואגים לכל מחסורו של פרסיבל ולבסוף משכיבים אותו לישון במיטה מפוארת.
אבל הססנות ודחיינות עולות ביוקר. פרסיבל האומלל מתעורר אל טירת רפאים. אין בה איש. דלתות החדרים נעולות והוא מתדפק עליהן לשווא. כשהוא יוצא לבסוף ועובר את הגשר, מישהו - מי? -מרים את הגשר חזרה. אך אין קול ואין עונה לקריאתו. יעברו עוד הרפתקאות רבות עד שתגיע ההזדמנות הבאה לשאול ולהציל את המלך הדייג ובמובן מסוים - את העולם. גאולת המלך הדייג וגאולת כולם תלויה אפוא ביכולתו של פרסיבל לגבור על נימוסיו הטובים ולשאול. ואולי בכלל האומץ להתפלא בקול רם הוא הגביע האמיתי. או כמו שאומר עמיתי דרור ורמן: שאלת המחקר הטובה ביותר היא "מה לעזאזל?..."

הנה עוד מה לעזאזל אחד: מה הקשר בין השיר הזה של ביונסה וג'יי זי להולי גרייל?

משחקי הכס ויער השבילים המתפצלים

אז רבים וטובים כבר סיפרו על מקורות ההשראה ההיסטורים לאירועים המתוארים במשחקי הכס, אבל נדמה לי שעוד לא דיברו על משהו אחר ששייך לנהרות התת קרקעיים והחמקמקים יותר של משחקי הצורות הספרותיות של ימי הביניים ששימשו בגלוי או בהסתר השראה לא פחותה מאשר האירועים, ואולי יותר. 

העונה הראשונה של משחקי הכס הייתה כבר ממש מזמן, אבל אני זוכרת שאחד הדברים שהכי הטריפו אותי בה, מלבד החיבה היתרה לאלימות של היוצרים, זה ההתקדמות האטית של העלילה, או בעצם - העלילות. לעתים זה נראה כמו משחק רב משתתפים של סולמות ונחשים שבו עד שעובר סיבוב אחד שבו כל דמות עושה צעד אחד כבר נגמר פרק של שעה. כל פעם ששתי דמויות נפרדות זו מזו ליד הנהר בוקע עוד קו עלילה מהביצה, והפקעת נעשית סבוכה עוד יותר. אז עוד לא נכנסתי בעצמי ליער הארתוריאני. אבל בשנים שחלפו הסתובבתי לי ככה בשוליו, וגיליתי שהטכניקה הזו עצמה ממש נולדה בתקופה החביבה עלי, ראשית המאה השלוש עשרה. אז לדבר הזה בדיוק, שבו יש המון קווי עלילה שנעלמים ושבים קוראים שזירה או , interlacement/interlace בלעז. אחרי סצנה במקום אחד אומר המספר, "ועכשיו נשאיר את חבורת העלמות הנחמדות על השביל ביער [נפגוש אותן שוב אגב עוד 68 פרקים] והסיפור יעבור לאביר עם השריון הלבן [שאותו עזבנו לפני מי זוכר בכלל כמה פרקים, ונגלה מי הוא עוד המון המון זמן].  

הטכניקה הזו הומצאה ממש יחד עם המצאת הפרוזה במערב. כלומר, לא שלא היו קודם סיפורים, או כרוניקות, שהן מקור גלוי לסוגה המוזרה הזו, אבל סיפורי עלילה בדיוניים היו כמעט תמיד בחרוזים, רמז לכך ששרו אותם פעם פעם בעל פה. ואז יום אחד איפשהו בעשור הראשון או השני של המאה השלוש עשרה, חשב לו צרפתי אלמוני שמספיק כבר עם כל הנרטיבים הבודדים שמסתובבים להם ביער, על האביר הזה או האביר ההוא שכולם קשורים אחד לשני באופן רופף קשות, וגם לארתור. המחבר האלמוני שלנו יחד עם עוד כמה לאורך העשורים הבאים יצרו את הסייקל הראשון בהיסטוריה של הספרות: מחזור סיפורי בפרוזה, ארוך ארוך ארוך, שמתחיל עם ישו יוסף הרמתי והגביע המדובר, ממשיך עם מרלין, ארתור, גוש עצום של סיפורים סביב לנסלוט, החיפוש אחרי הגביע הקדוש, ומסתיים עם מותו של ארתור. הביבליה כולה יותר קצרה מהפרויקט הזה, והרבה פחות מסובכת. המוני סצנות וגיבורים מטיילים בסבך, ענקים, גמדים, טירות מכושפות, פיות (לא הסוג המעופף הנוצץ, אלא מורגן-לה-פה סטייל). ניסיון לתאר עולם גדוש - את עולם הפנטזיה הספרותי שבו חיו הדמויות של המאה השתים עשרה ובחלקים ממנו הסתובבו עוד בעבר העל-פה-אי של מאות קדומות יותר. עולם של סיפורים משתלבים ומתמזגים שאינו קווי אף שיש בו קו עלילה גדול מאד שממנו מתפצלים ושבים לסירוגין, אבל איפשהו בעומק הוא ממשיך לפעום. 

הפרוייקט הזה מנסה לעקוב רק אחרי החלק המרכזי והמוקדם ביותר של הסייקל, הלנסלוט-גראל ולמפות את האיורים הרבים ששולבו בכתבי היד שלו

וזו עדיין חידה בעיניי, אולי החידה הבאה שאנסה לפתור: מה פשר התופעה התרבותית המשונה הזו. איך יוצרים קורא שלא מתעצבן על כך שהאביר האדום שנפצע בראשו יוזכר שוב רק אחרי מאה עמודים (ובכלל ממשיכה לקרוא אחרי כל כך הרבה פיתולים. אני בעונה הקודמת כבר נצנצתי בחלקים נרחבים). איך מייצרים צופים להוטים שמצליחים לעקוב אחרי כל החוטים ולא להתעצבן כמוני על זה שהעלילה כולה מתקדמת בצעדי צב, ולמה לעשות את זה בכלל? 

הרהור ימי ביניימי על טבעיותה של המונוגמיה

כמעט בכל דיון רשת טיפוסי על פוליאמוריה או בגידות, או איזה "בנים יהיו בנים" באיזו גרסה מעצבנת שלו (כולן מעצבנות), חוזר אחד הצדדים לנימוקים מתחום הטבע. האם מונוגמיה היא טבעית או מוסכמה חברתית? ולמה זה מעניין בכלל תיאולוגים ימי ביניימים? או. 

בשנים האחרונות חוקרים מודרנים מראים לתינוקות רכים סצנות של עוולות קטנות ומוכיחים שטבועים בהם עקרונות צדק בסיסיים כבר בשלב הזה. על הבסיס המוסרי המולד הזה תהו כבר מהעת העתיקה פילוסופים ואנשי משפט, כשהם מתווכחים על השאלה מה בדיוק כלול ב"צו הטבע" או "חוק הטבע" הזה. משפטנים ותיאולוגים ימי ביניימים חזרו לעסוק בנושא הזה בחיוניות מרשימה מהרגע שהפקולטות שלהם עמדו על רגליהן, וכרגיל לקחו את הדיון הלאה - אם אפשר לבנות טרקטט שלם אז למה לא? מה בדיוק כלול בחוק הטבע הזה, מה נבנה עליו מה מבטל אותו, אם בכלל? מה המשמעות בכלל שלנו כיצורים רבי שכבות שהטבע יסודית להן אבל לא יחידה?

אז שוב אנחנו עם אלכסנדר מהיילס המורה הפרנציסקני שלנו - או אולי בעצם עם תלמידו שעזר לחבר חלק גדול מהסומה שלהם, ג'ון מלה רושל (מת ב 1245 באותה שנה שמת גם אלכסנדר, ממש בזמן שעבדו על הסומה הזו). זו הסומה הראשונה כמעט שמקדישה חקירה נרחבת לנושא החוק, ובתוכה סדרת שאלות שקשורה לאופן שבו חוק הטבע מנחה את היחסים בין אדם לחברו, ובתוכה תת שאלה על נישואין (כי אנחנו כבר בעידן התת-תת-תת-תת-שאלות) ובה שאלות אם נישואין מוכתבים מן החוק הטבעי, האם אי האפשרות להתגרש שייכת לחוק הטבע או שמא לחוקים שנבנים על בסיסו בכל חברה וחברה ובחברה נוצרית בפרט, וכלה בטבעיותם של נישואי קרובים (ואיזה בדיוק), כולל תהיה על שבטים שבהם זה כן נהוג ואם כל ההבדל הוא תרבותי-דתי. 

ובכן, האם מונוגמיה היא תכתיב של הטבע? ומה זה תכתיב הטבע בעצם כשמדברים על יצורים בעלי תבונה ואפילו כאלה שזכו לחסד הסקרמנטים? ואולי הטבע מניע אותנו בכמה דרכים? ואיך זה שאם כבר יש פטור שניתן על ידי האל - זה שמעל לטבע - הוא דווקא לגברים?

האם זהו תכתיב של חוק הטבע שאשה אחת תהיה לגבר אחד?

נראה שכן: בגלוסה לבראשית פרק 4 נאמר על למך שהוא "הראשון" שנשא שתי נשים "נגד הטבע והמנהג". אם כך, אזי להיות בעל נשים רבות זה נגד הטבע. לפיכך זהו תכתיב של הטבע שאחת תהיה לאחד.

נימוק שני: האגרת אל הרומים 2: "כי הגויים [אשר אין להם תורה בעשותם כדברי התורה מאליהם גם באין תורה הם תורה לנפשם]", אומרת הגלוסה: "החוק הטבעי הוא לא לעשות לאחר מה שאינך רוצה שייעשה לך". אבל מוסכם שהגבר אינו רוצה שהאשה תחלוק את בשרה עם רבים. לפיכך גם הגבר אמור מכוח החוק הטבעי לא לחלוק את בשרו שלו, ולפיכך גם לא להיות בעל למספר נשים.

כנגד: בבראשית 29 נאמר על יעקב שהיו לו מספר נשים, ואוגוסטינוס אומר על אותו פסוק שיעקב לא פעל נגד הטבע, לא נגד החוק, ולא נגד המנהג. מוסכם שהיו לו מספר נשים, ולכן אשה אחת לגבר אחד בלבד אינו מתכתיב הטבע.

נימוק שני: הטבע מכתיב שיש להרבות את המין. אולם התרבות המין נעשית טוב יותר עם מספר נשים מאשר עם אחת. לכן אין זה מתכתיב הטבע שאחת תהיה רק לאחד.

אגב כך נשאל מדוע לעתים נאסר שלאשה אחת יהיו גברים רבים כפי שלגבר אחד יש נשים רבות.

פתרון: יש לומר שתכתיב הטבע מתבטא בשלוש צורות, לפי שהטבע מניע בשלוש דרכים. בטבע התבוני לעתים הטבע מניע כטבע, לעתים הטבע מניע כתבונה, ולעתים התבונה מניעה כתבונה. תכתיבי הטבע נבדלים בהתאם, מפני שכאשר הטבע מניע כטבע, הוא מכתיב שזכר יתחבר לנקבה כדי להמשיך את המין. לעומת זאת, במובן שבו הטבע מניע כתבונה, הוא מכתיב שאחד יתחבר לאחת, או שבהתאם למצב ולזמן מסוימים גבר אחד יתחבר עם נשים רבות, כשמי שנמצא מעל לטבע מעניק את הפטור. זאת, מפני שהטבע כתבונה קובע שאין לעשות לאחר את מה שאינך רוצה שייעשה לך. לפיכך הטבע כתבונה מכתיב שבאופן עקרוני גבר אחד צריך להתחבר לאשה אחת, או שגבר אחד יתחבר עם נשים רבות במקרה הצורך בזמן מסוים, כשמי שמעל הטבע מעניק פטור מכך. במובן בו התבונה מניעה כתבונה הטבע מכתיב עוד מעבר לכך שגבר אחד צריך להתחבר עם אשה אחת בקשר בל ייפרד.

וכך ברור באיזה אופן ההתחברות לנשים רבות היא נגד תכתיב הטבע ובאיזה אופן לא, מפני שבמובן בו הטבע מניע כטבע [להמשיך את המין] אין זה נגד תכתיב הטבע, אולם במובן בו הטבע מניע כתבונה זה כך, כפי שהסברנו לעיל.

אשר לנימוק הראשון על יעקב שבו טענו כנגד ש"זה לא מתכתיב הטבע", יש לומר שנאמר שיעקב לא פעל בניגוד לטבע מפני שמה שעשה היה כדי להוליד צאצאים, וכך לא פעל נגד הטבע במובן בו הטבע מניע כטבע. [...]

אשר לנימוק השני יש לומר שהטבע מכתיב שהמין יתרבה, אבל באופן מחויב. צו הטבע באדם חיב להיות מאוזן באמצעות התבונה, והתבונה קובעת שאשה אחת תהיה לגבר אחד.

אשר לשאלה השלישית יש לומר שלעולם לא יהיה פטור [דומה לזה שניתן ליעקב] לאשה. הסיבה הראשונה היא שאשה אחת אינה יכולה להיות מופרית על ידי רבים, בעוד גבר אחד יכול להפרות נשים רבות, ולכן אין זה מועיל להתרבות המין. 

הסיבה השניה היא שהשלום יישמר טוב יותר אם אחד ישלוט ברבות מאשר שרבים ישלטו באחת. כמו כן, הגבר הוא ראש האשה, ולכן מתאים יותר לפטור אותו. סיבה נוספת היא הסקרמנט [כלומר האופן שבו הנישואין מסמלים את האיחוד בין כריסטוס והכנסיה], שכן כריסטוס הוא חתן אחד, למרות שישנן כנסיות רבות.

ושוב איתכן

אז איכשהו נתנו לי משרה, והייתי צריכה ללמד, ולכתוב שני ספרים וכל מיני מאמרים, ולגדל שני ילדים וכל זה. והבלוג שפתחתי בימי הפוסט הבודדים נותר בדד באוויר הרשת. אבל לפני חודש הגשתי את הספר על הדיאגרמות. וכדי למלא את הריקנות והחשש שתמיד נלווה לסיומי פרוייקטים גדולים (האם אי פעם אמצא עוד נושא מגניב?), פשפשתי בכל מיני פרוייקטי עבר שנזנחו עם השנים, ובעיקר תרגומים כאלה ואחרים שהצטברו. אז אני מקווה להחיות את הבלוג, ומקווה שמישהו נותר ברשימת הדיוור...

נתחיל בשאלה סכולסטית (כי זאת אני) שתרגמתי לטובת קורס על תפיסת הטבעי בימי הביניים ועוסקת בנושא הסקסי של, ובכן, סקס: האם הוא היה טוב יותר? כמו בימינו, די ברור היה לאנשי ימי הביניים וכבר לאוגוסטינוס ולמחבר ספר בראשית, שאנחנו כבר לא במצב טבעי ולא נוכל לשוב אליו, דיאטת פליאו או לא. התקלקלנו. פעם בגן עדן אכלנו אוכל טבעוני והיינו הכי ילדי טבע, אבל הורינו הקדמונים לא צייתו, ומכאן ועד למהפכה החקלאית המתישה ולמוות הדרך הייתה קצרה. הגוף כבר לא מה שהיה כשרק נברא, והנפש - עזבו. אפילו החסד אין בכוחו להחזיר אותנו למצב הטבעי, אלא להקל אך במקצת. ויליאם מאוברן, תיאולוג מהמאה השלוש עשרה תיאר זאת במטאפורה הבאה: אז הלכנו על רגלינו השלמות. עם החטא והנפילה נפגענו. החסד נותן לנו קביים, לא רגליים חדשות, אבל במצב התהילה, בעולם הבא - או אז תינתנה לנו כנפיים. 

אבל זה לא אומר שאי אפשר לשחק קצת במשחקי כאילו. מה היה אילו ההורים הראשונים של המין האנושי לא היו אוכלים מפרי עץ הדעת? איך היו מתנהלים החיים שם? יש עשרות שאלות פרטניות לגבי המצב ההיפותטי הזה, מאופיו המסוים של מצב האלמוות אז והשלכותיו הרפואיות, דרך סוג הידע המסוים, ועד ליחסים החברתיים שהיו נוצרים שם (האם הייתה עבדות במצב הטבעי?). השאלה המובאת כאן היא חלק מסדרת שאלות של תיאולוג פרנציסקני בשם אלכסנדר מהיילס שנכתבה סביב שנת 1243, ושעוסקת בהולדה ובצאצא הנולד. היא חושפת בעיני את המתח המתמיד בתיאולוגיה הנוצרית ביחס לעונג וגוף. 

*לא כללתי את התשובות לטיעוני הנגד שמופיעות כרגיל אחרי הפתרון.

** שימו לב שחלק מהטיעונים נגמרים ב"וכולי" שכן המשך הטיעון אמור להיות ברור כבר בשלב הזה. חלק מהמונחים בטח לא הכי נהירים בעולם, אם מישהו קורא אי שם את/ה מוזמנ/ת לשאול!

סומה הלנסיס, ספר שני, חקירה 4, טרקטט 3, שאלה 2, איבר 1, פרק 2

כעת נשאל האם במצב ההוא [כלומר בגן העדן אילולא התרחשה הנפילה] יכולה הייתה להיות הנאה חריפה בזמן המשגל

נראה שכן.

1.    לפי הפילוסוף הנאה נגרמת מחיבור של דבר מתאים עם המתאים לו ותחושה של החיבור הזה. אולם ההתאמה אז בחיבור איברי ההולדה הייתה גדולה כמו עכשיו ואף גדולה יותר, והתחושות חזקות יותר. נראה אפוא שהייתה אז הנאה רבה יותר או לפחות שקולה, שכן אנשי פילוסופיית הטבע אומרים שההנאה במשגל נגרמת בגלל מעבר של נוזל דרך מקום עצבי שבו החוש חזק יותר.

2.    כמו כן, ברנרדוס: "אין איש שיניח בדעה צלולה שההנאה רבה יותר בחטאים מאשר במידות הטובות". בפעולת הטבע המושחת עם החטא אין אפוא הנאה גדולה יותר מאשר בפעולת הטבע השלם נטול החטא. ואולם, המשגל במצב ההוא היה פעולה של טבע שלם ונטול חטא, ואפילו פעולה של מידה טובה, היא הציות: שהרי האדון נתן להם הוראה למעשה ההתרבות, בראשית 1:28 שם: פרו ורבו. המשגל במצב הטבע שנפל הוא פעולה של טבע מושחת ועם חטא, ולכן וכולי.

3.    כמו כן, כפי שטוען אוגוסטינוס, אהבת החסד (caritas) אוהבת (diligit) את האל ומתענגת עליו יותר משתאוות הבצע אוהבת את הזהב ומתענגת עליו, ואני אומר "יותר" אף שאי אפשר להשוות באמת בין השתיים. אבל בין מצב החסד או אהבת החסד לבין מצב התאווה או החטא, מצוי באמצע מצב הצדק המקורי. לפיכך הוא מתייחס אליהם באופן אמצעי באהבת הטוב עבורו, כך שהוא לא רק אוהב את הטוב עבורו במידה בה אהבת החסד אוהבת את הטוב שלה ויותר משתאוות הבצע אוהבת את שלה, אלא ככל שאוהבים באהבה גדולה יותר משהו כך נהנים מהשגתו יותר. וזה קורה באופן רגיל בכל הפעולות. מכל זה נראה שמעשי החסד שנובעים מאהבת חסד נעשים בהנאה רבה יותר ממה שנעשה ונובע מצו הצדק המקורי, ושהדברים שנעשים כך נעשים בהנאה גדולה יותר מאשר אלו הנעשים מתוך תנועה של רצון בלתי מרוסן דרך החטא. נראה אפוא שחיבורם של זכר ונקבה במצב הראשוני שנעשה מתוך דחף של הצדק המקורי היה עם הנאה רבה יותר מאשר החיבור שמתרחש במצב החטא או עם רצון לחטוא.

4.    כמו כן, כל יכולת קוגניטיבית נהנית מקלות פעולתה והשלמתה. זה נכון מתוך עצמו. לכן, ככל שרבה יותר ההשלמה והקלות ביציאתה של פעולה כלשהי לפועל, כך רבה יותר ההנאה בה. הכוח המוליד שבו דומיננטי חוש המגע היה יוצא אז לפועל בקלות רבה יותר ובשלמות גדולה יותר, ולכן ההנאה אז הייתה גדולה יותר מאשר כעת.

5.    כמו כן, עינו של אדם במצב ההוא התענגה יותר על מראה האור, והשמיעה התענגה יותר על שמיעת מנגינות, מאשר ראייתו ושמיעתו של האדם שנפל כעת כשהן מופנות לדברים דומים, וזאת מפני שחושיו היו מחוננים בהרמוניה טובה יותר ובכוח רב יותר, ולכן היו מתאימים יותר להנאה במושאים המתאימים להם מאשר חושיו של האדם שנפל. על אותו משקל, זה כך בחושי הטעם והמגע, כשהוא מותאם לדבר מה מתאים לו, ולכן לאדם הראשון הייתה הנאה רבה יותר מאשר לאדם שנפל. ולכן הייתה לו הנאה רבה יותר בידיעת אשתו מאשר וכולי.

מנגד:

א.    במצב ההוא הכוח המוליד, כמו כל הכוחות האחרים, לא היה חסר כיוון. אבל אילו חריפות ההנאה הייתה רבה כשם שהיא עכשיו, הואיל וכעת יש חוסר כיוון של הכוח המוליד (במיוחד בפעולת ההולדה, וזאת בגלל חריפות ההנאה), אזי היה גם אז חוסר-כיוון דומה.

ב.    כמו כן, אוגוסטינוס, על עיר האלוהים 14, פרק 23: "אין זה בלתי סביר שדבר מה", כלומר איבר ההולדה, "יוכל לשרת את הרצון ללא תאווה, בדיוק כפי שאיברים רבים אחרים משרתים אותו כעת. הלא ברצותנו, אנו מניעים את ידינו ואת רגלינו בשביל מה שצריך להיעשות באמצעות האיברים הללו, בלי כל התנגדות ובקלות שאנו רואים בנו ובאחרים. אף איננו מאמינים שלצורך הולדת בנים, אילו לא הייתה התאווה המינית אשר ניתנה לאדם כעונש על חטא אי הציות, האיברים האלה לא יכולים היו לשרת בצייתנות את בני האדם להשגת רצונם באותה צורה.

ג.     כמו כן, אילו ההנאה בביצוע הפעולה הייתה רבה כפי שהיא עכשיו, היו גם התנועות בתשוקה לבצע את הפעולה נעות במידה שהן נעות עכשיו. אבל אז לא היו תנועות באותה תשוקה לפעולה כזו. מכאן אוגוסטינוס על ספר בראשית על פי הטקסט 9: "אנו מאמינים שגופם של בני האדם בעת ששכנו בגן העדן כשעדיין לא נידון בחוק למוות היה טוב יותר, כך שלא הייתה להם תשוקה לעונג הבשר מהסוג שיש לאותם גופים שכבר הונהגו על ידי המוות". כמו כן, מדברים אלו יוצא שסיבת העונג הזה היא חטאם של ההורים הראשונים.

ד.     כמו כן, המורה [פטרוס לומברדוס] אומר בספר השני של "הדעות" ומביא כסימוכין לנאמר את אוגוסטינוס, שאילולא האדם חטא, היו איברי המין מוצמדים זה לזה כפי שכעת מוצמדת היד לפה. אולם בהצמדת היד לפה אין כל הנאה, או יש הנאה מועטה ביותר. לכן, על אותו משקל, נראה שלא תהיה הנאה כזו במגע של האיברים הללו. אבל דבריו אלו של המורה מעלים ספק, מפני שמעשה טבעי שמבוצע בהתאמה שדורש הטבע, ובמיוחד מעשה שהוא למטרת ישועה אלוהית, לא יכול להתבצע ללא הנאה, ובפרט אם הטבע שלם ובריא. אבל בהצמדה של יד לפה נראה שאין כל הנאה.

אני משיב:

יש שתי דרכים להשיב בנושא הזה. יש כאלה שרוצים לומר שההנאה הייתה אז כמו עכשיו או רבה יותר, ואף על פי כן לא הייתה בלתי מאוזנת. היא הייתה כזו בגלל שלמות הכוח הטבעי, והיא לא הייתה בלתי מאוזנת בגלל הכפיפות לכוחות התחתונים. שכן התבונה הייתה שולטת בהנאה הזו ונושאת אותה אל תכליתה ולכן לא הייתה שם התנגדות. ובזאת הם רוצים לפתור את טיעוני הנגד.

יש גם דרך אחרת, שמתאימה יותר לדברי אוגוסטינוס ולהגיון המסתבר, כלומר שבהוצאת הזרע והתערבבות המינים בעידן הטבע הראשוני הייתה הנאה מסוימת, אך היא הייתה מאוזנת ומדודה כפי שתובעת ישרות האדם, ולכן היא לא הייתה רבה כמו עכשיו. עכשיו, בגלל שהכוח הזה חורג מאד מצו התבונה, (הואיל והתבונה איבדה את הכבלים והרסן של הצדק המקורי שבאמצעותם שלטה בכוחות התחתונים), אזי מעת שהמוסרות התרופפו, היא מושלכת בדחף ובעוצמה גדולים כלפי מושא ההנאה המוצע לה, וזאת לא בגלל עוצמת הכוח המניע, אלא בגלל פגם בכוח המאט. דומה הדבר לסוס נטול רסן שרץ מהר יותר ובדחף גדול יותר מאשר כשהוא מרוסן על ידי רוכבו, למרות שאין לו כוח רב יותר. כך יש להבין גם את הבעיה שלפנינו. וזהו מה שאומר אוגוסטינוס בעל עיר האלוהים: "באושרו של גן העדן, אילולא התרחש החטא היו הנישואים ראויים כאלו: הם היו מולידים צאצא אהוב ללא תאווה שיש להתבייש בה". ולכן יש להסכים עם הטיעונים המראים כי חריפות ההנאה לא הייתה כמו זו המתקיימת עכשיו, הואיל ועכשיו היא לא מצייתת למידה ולסדר המחוייבים.