על הקראת הרצאות

אני מעדיפה שלא להקריא הרצאות מהדף. קשה לעקוב אחרי הרצאות מוקראות מהכתב, ובכלל, למה לקחת את הדבר החי והמתקשר הכמעט יחיד שיש בחיי המחקר ולייבש גם אותו? לא מזמן קראתי בפיד שלי דיון ארוך ומעניין על היתרונות והחסרונות של הקראת הרצאות – החל באפשרות לתזמן במדויק את ההרצאה ולא לחרוג מהזמן הקצוב מאד, וכלה ברצון לא להרדים את המאזינים, ומצד אחר, לא לגמגם בשפה שאיננו שולטים בה, כמו גם דברים בשבח ההרצאה המוקראת בכשרון ובהטעמה ואפילו קצת השתכנעתי שזה בסדר. אבל מי חשב שעניינים כאלה היו כל כך דרמטיים כבר בימי הביניים?

סערה באוניברסיטה
בנובמבר 1364 אירע סקנדל-זוטא בפקולטה לתיאולוגיה בפריז. הכל התחיל אחרי הרצאת הפתיחה של דיוניסיוס, או דני או דניס בשבילנו בקורס המבוא לתיאולוגיה שיטתית: ההרצאות על ה"משפטים" מאת פטרוס לומברדוס. את הקורס הזה העבירו הבצ'לורים, תלמידים מתקדמים שאולי היו כבר מורים בפקולטה לאמנויות אבל בפקולטה המתקדמת לתיאולוגיה שימשו כמעין עוזרי הוראה בדרכם לתואר המגיסטר או אפילו הדוקטור הנכסף. הקורס כלל קריאה צמודה בספרו של לומברדוס, טקסטבוק קלאסי שכיסה את כל הנושאים החשובים להשכלתו של התיאולוג השיטתי תוך הבהרות ודיונים קצרים. נהוג היה להקדים לו הרצאת פתיחה מרשימה שעסקה בידע התיאולוגי, תכליתו והדרך להגיע אליו, או, כפי שיסתבר בהמשך, בדברים אחרים.

דניס היה אח פרנציסקני שנכנס לתפקידו כמרצה למשפטים בבית הספר הפרנציסקני זה עתה.  הוא היה ודאי נרגש ועמל על הרצאה מורכבת ומפעימה במחברתו. מספר ימים לפני כן, כשהתקבל לתפקיד הנכסף, כמנהג מורי הפקולטה, נשבע מול הקנצלר שבהרצאת הפתיחה שלו וכן בהרצאותיו ובכל מעשיו האחרים לא יאמר, יחזיק כדעה או יקבע כדוגמה דבר מה נגד האמונה הקתולית, החלטות הכנסייה הקתולית והמוסר הטוב, או בעד עיקרים שגונו בחצר האפיפיורות הרומית או בפריז.

בהרצאה נכחו, כך הסתבר מאוחר יותר, בצ'לורים נוספים לתיאולוגיה ומאזינים נוספים. חלקם לא אהבו כלל את מה ששמעו. השמועה עשתה לה כנפיים והגיעה במהרה לאזני גרימריוס, קנצלר האוניברסיטה. גרימריוס לא נהג בחפזון. הוא חקר את האנשים הרבים שנכחו בהרצאה, אך טוב מזה: דניס עצמו, ששמע את הלשונות הרעות מלחשות סביבו, מסר לו בענווה וברצון את המחברת בה כתב את ההרצאה שלו, כשהוא מציע שאם אמנם יימצא בה דבר מה רע ישמח לחזור בו ממנו ולעשות כל מה שיוטל עליו על ידי גרימריוס וחבר המורים לפקולטה לתיאולוגיה שבחנו את המקרה.

על אף בקשותיו החוזרות והנשנות, המחברת הזו לא תשוב אליו. "חזרתי וביקשתי בענווה, שתינתן לי הזכות להשמיע את דבריי, ושיתאפשר לי להסביר את מובנם." הוא כותב בכתב התביעה שחיבר נגד הקנצלר. "כמו כן, ביום מרטין הקדוש בנוכחות רבים, כשאני חוזר ומבקש זאת, ביקשתי שיימסרו לי את המסקנות המוטלות בספק, כדי שאני, בידי שלי, אסביר באופן ברור יותר את מובן דבריי שלי עצמי, שאותו הבעתי בזמן ההרצאה בצורה מלאה יותר מאשר היה בהרצאתי הכתובה. ברם, דבריי בעניין לא נשמעו כלל".
ביום ה-15 לנובמבר, לאחר מספר ישיבות בהם דנו בהרחבה באותה בדברים רבים שלא מצאו חן בעיניהם באותה מחברת, זימנו הקנצלר ומורי הפקולטה את דניס אליהם. הם הורו לו להתנער ממספר טענות ונתנו בידו דף ובו נוסח מדויק של התנערותו הפומבית. ביום שבת שלמחרת הישיבה, כך טוען גרימריוס, זימנו ישיבה נוספת ובה קרא את הטקסט האמור "בבהירות, באופן מובן ומובחן". כשנשאל אם הוא מנער גם מלבו את הדברים הללו השיב בחיוב. הוא אף הסכים להתנער מהם בפומבי בהקראת הדף האמור בויכוח שנקבע לשבוע לאחר מכן ב-21 לחודש, וכן לא להורות בינתיים בבית הספר שלו במנזר הפרנציסקני. דניס השיב בענווה ובטוב לב שיעשה זאת ברצון ואף יותר אם כך תקבע הפקולטה.

הפתעה!
אבל ביום שנקבע התגלגלו הדברים לגמרי אחרת. מתיאורו של גרימריוס, ניכר שההתנערות הייתה אמורה להיות חלק מויכוח פומבי מהסוג שהתקיים לעתים קרובות בבתי הספר של הפקולטה, ושהתקיים באותו יום בבית הספר של הדומיניקנים. הוא עצמו שימש בתפקיד המתווכח. בתפקיד המתנגד, אשר תוקף את הטיעונים שמעלה המתווכח או המשיב, שימש אח בשם הוגו מן הדומיניקנים. ברם, בדיוק כאשר גרימריוס בתפקידו כמתווכח הראשי שאל את דיוניסיוס להכרעתו והלה אמור היה לקרוא את הדף האמור, דניס סירב. במקום זאת, שלף מחיקו דף אחר ובו תביעה וקרא ממנו, כשהוא קורא לדין את גרימריוס עצמו ושני מורים נוספים לתיאולוגיה שלא נכחו במקום אך היו באותה ישיבה. לאחר שהקריא את התביעה בקול רם ובה האשים אותם בכך שלא אפשרו לו להשמיע את דברו ולהסביר את עצמו ותבע בתוקף שמחברתו תושב אליו, הוא אף פנה לאח הוגו, זה שתפקידו בויכוח היה להגן על טענותיו השגויות לכאורה של דניס, והעיר שהשיב דווקא היטב לטיעוניו...  כל שהיה לקנצלר להשיב הוא שלאחר שיראה את התביעה ייפגשו בבית המשפט. לא זו בלבד שביזה כך את החלטת המורים, הוא הופיע להרצאת הבוקר למחרת בבית הספר הפרנציסקני וחזר ואישש את תביעתו.

כל האירועים הללו, כולל דיווח על האירועים מפי גרימריוס עצמו תועדו היטב: כבר באותו ויכוח פנה דניס לנוטריון ציבורי שנכח במקום וביקש ממנו לרשום את כל שאירע, כולל נוסחם המלא של שני הדפים – זה שנצטווה להקריא וזה שהקריא לבסוף; גרימריוס ביקש עותקים עבור עצמו, ותיעד על ידי נוטריון אחר את ישיבת הפקולטה לאחר מכן ובה גולל את גרסתו לאירועים.

דניס ,שקיווה להוכיח את חפותו בקוריה הרומית, שינה את דעתו בעת שהותו שם. בעצתם של כמה אנשים טובים שנכחו שם (ובניגוד, כך הטקסט, לעצתם הרעה של אנשים אחרים שהביאו אותו עד הלום) החליט למשוך את תביעתו והבטיח בחפץ לב להתנער פומבית מכל מה שהתבקש.

המרדנות הזו היא כנראה הסיבה לכך ששלוש שנים לאחר מכן כאילו חוזר הכל שוב באופן מוזר למערכה נוספת. התביעה מגיעה פתאם אל תעודתה: המסמך הבא בתיקיה הוא בקשתו של האפיפיור משני קרדינלים להטות אוזן לתביעתו של דניס הבן היקר – הוא מביע אליו אמפתיה מנומסת – ולברר מה קורה שם. המחברת עדין לא שבה לבעליה, מסתבר, וגם התנערות פומבית לא הייתה. אך שוד ושבר, דניס, שהסביר כנראה את כוונתו, רק חופר לעצמו בור עמוק יותר. הקרדינלים החוקרים מגיעים למסקנה שהצדק עם הקנצלר והמורים שאיתו, ומוסיפים סעיפים נוספים שעליו להתנער מהם. הוא נכנע, אם כי אפילו בנוסח ההתנערות הסופי הוא מסתייג מהטענה האחרונה וטוען שמעולם לא אמר כזאת. 

מה קרה כשחזר? איך עמד מול שאר חבריו לפקולטה ולמסדר – הוא הניח גם את המוניטין של מסדרו על הכף – ודקלם בשיניים חשוקות את הנאמר? לא נדע. שבע שנים לאחר מכן כעד בהליך אחר, הוא עדיין מכונה בצלור לתיאולוגיה. התקן התמלא על ידי אחר. דניס לעומת זאת, מסתופף בצל קורתו של המלך, ומתרגם עבור שארל החמישי חיבור העוסק בדת ופוליטיקה.

הטעויות שאותן לימד באותה הרצאת פתיחה מושמצת קשורות ברעיון העוני המוחלט הפרנציסקני, ובקביעה שהשלמות העליונה היא חוק האהבה האלוהי, מצויה בהעדר כל רכוש ואדנות (דומיניום), טענה שיוחנן ה-22 הוקיע כדבר מינות כנגד הפרנציסקנים כבר שנים לפני כן. המורים מציינים בנוסח ההתנערות כי ישו עצמו לא מת ללא רכוש ואדנות, וכי יש רבים שהחזיקו מחזיקים ויחזיקו בשלמות חוק האהבה וגו וגו גם כשהם מחזיקים ברכוש ובאדנות.

אבל העניין בסקנדל הזה חורג מהרעיונות הרדיקליים – והוא בכלל לא ידע שהם כאלה – שדניס נדרש להוקיע. יותר מכל תפס את עיני במסמך הזה המאבק על המשמעות והטקסט שעומד במרכזו, מזין בתורו מסמכים רבים אחרים המתועדים היטב על ידי נוטריונים שנמצאים, כך נדמה, בכל מקום. דניס כותב את הרצאתו. זה לא מפתיע. מפתיע יותר שהוא מוסר אותה בשמחה לרשויות: אחת הדרכים להתגונן בפני האשמות בהוראת דברי מינות הייתה אי היציבות של ההרצאה האוראלית כראיה: אה, כך אמר פלוני שנכח בהרצאתי? הוא לא הבין בכלל מה שאמרתי. תחזרו אליי כשתהיינה לכם ראיות משכנעות יותר.

אבל מרגע שהושמעה ההרצאה למאזינים והמחברת נמסרה לקנצלר, לא רק המובן שלה אלא כוונתו של המחבר, נלקחים מרשותו של המחבר באופן מוחלט ובלתי ניתן לערעור. לשווא הוא מציע להסביר את המובן האמיתי שעליו הרחיב בעל פה בכיתה; לשווא הוא מתחנן שתוחזר לו ומאיים שאם לא תושב יראה זאת כמעשה עויין נגדו. המורים הם שקובעים, על סמך הטקסט הכתוב, למה התכוון ומה עליו לסלק "מלבו". המחברת הזו מאפשרת להם לא רק לגנות את הטענות באופן כללי, כפי שקרה בגינויי דעות בעבר, אלא להיכנס לפרטים ולתאר בפרוטרוט כיצד הוא טען בארגומנט השלישי של הקורלריום השני של השאלה הרביעית כך וכך, ואלו אוטוריטות הביא כדי להסתמך על כך. הם מגדילים ומכתיבים לו לא רק לחזור בו מן המסקנה שהגיע אליה, אלא להודות שהאוטוריטות עליהן הסתמך אינן רלבנטיות לדיון ולכן אינן מוכיחות אותה:  הוא מאולץ להודות בטעות "על ידי האמת ועל ידם".

שזירה נוספת של הקידה למנגוני גילוי האמת והשליטה בהם ניכרת גם מהאופן שבו הוא ממנף את הויכוח הפומבי המבוים לטובתו. הדיספוטציו הוא טקס של גילוי האמת. הוא מבוים לפיכך במידה מסוימת מטבעו, שכן על המשיב ועל המתנגד למלא את התפקיד שהוקצה להם ובכך להגן על עמדה פלונית או על היפוכה גם אם אינם מחזיקים בה בעצמם: רק המכריע, לרוב המורה המכהן, על מכריע איזו מהן היא האמיתית באמצעות תבונתו. גרימריוס רוצה להשתמש בטקס הזה ולשלב בתוכו את התנערותו הפומבית של דניס. דניס מצדו, מעמיד פנים כמי שהשתכנע מדברי זה שתוקף את טיעוניו של הקנצלר – כלומר, מגן על טיעוניו המפוקפקים הקודמים של דניס, ומשתמש בבמה הפומבית שניתנה לו כדי לשלוף מכליו את הדף האחר.

לא להביא הרצאות כתובות לכיתה, בפקודה
אבל אולי הפרט המעניין ביותר ביחס להקראתן של הרצאות מן הכתב והאופן שבו הכתב והקול מפוקחים התגלה לי כשדפדפתי קצת הלאה למסמכים אחרים שהודפסו בקרטולריום. בשנת 1366, שנה לאחר האירוע, הקרדינלים מתבקשים לאור מהומות באוניברסיטה לקבוע תקנות חדשות בשיתוף עם מורי האוניברסיטה. רובן המכריע של התקנות הללו נוגע לכללים חדשים או לאכיפתם של ישנים ביחס לקורס על המשפטים. בין השאר, מונחים הבצ'לורים לא לחרוג מהנושאים שמועלים בטקסט, ולא לדון בפילוסופיה או בנושאים שאינם רלבנטים. תקנה אחרת קובעת כי אל למרצים לחלוק את הרצאותיהם על המשפטים עם סופרים מעתיקים, דהיינו, לפרסם אותן, מבלי שאושרו על ידי הקנצלר וכלל המורים. אך תקנה משונה אחת צדה את עיני יותר מכולן לאחר קריאת המסמכים בעניינו של דניס, אולי משום שהיא המקום היחיד בקרטולריום כולו שבו מוזכרת שוב המילה "מחברת": המרצים מתבקשים לא לקרוא מתוך מחברת את הרצאת הפתיחה שלהם, אם כי, מסתייג המחוקק, מותר להם להביא דבר מה שיזכיר להם את האוטוריטות או משהו מן ההרצאה. reducere ad memoriam.

מה עומד מאחורי ניסוח התקנה הזו? ייתכן שהתקווה למנוע סקנדלים כאלה בהמשך, שהרי התביעה כנגד הקנצלר נסובה סביב המחברת ואי השבתה: אם אין טקסט, האופן בו צלצל באזני המאזינים, כלומר המובן, הוא הראיה היחידה לדברי מינות שהושמעו במסגרת ההרצאה, והוא נקבע על ידי שמיעת העדים המאזינים. מצד אחר, אין דרך להוכיח שכך אמנם נאמר באופן ודאי, ואנחנו הלא בתקופה בה כל דבר נרשם ונחתם בנוכחות עדים. ככלל, מוחמר הפיקוח על הפקולטה. האם הטקסט הכתוב אינו מושא נוח יותר לצנזורה ופיקוח? האם כמי שמעוניינים למנוע הישנותה של הפצת דברי מינות בהרצאות הפתיחה, האם לא תרצו דווקא שההרצאות תועלינה מן הכתב ואולי אף יוגשו לאישור מראש?

השערה אחרת אפוא נוגעת לחשש הגדול מטקסטים כתובים, זה העולה מהתקנה העוקבת האוסרת על פרסום ההרצאות ללא אישור: מעת שנכתבה, הרצאה בעייתית יכולה להיות מועתקת הלאה. טקסטים נטולי כוונת מחבר המובעת בעל פה כמו זו שסירבו לשמוע המורים עלולים להיות מסוכנים, דווקא משום שההיבט האוראלי שלהם אינו נגיש לקוראיהם. אבל האם אין הסכנה הזו כלולה בעצם בתקנה האוסרת על פרסום ההרצאות ללא אישור?

הרשו לי להעלות השערה נוספת, שקושרת את הדברים דווקא לתקנה אחרת בסדרה, זו האוסרת על הרחבה יתרה של השיעור לכיוונים פילוסופיים או אחרים שאינם נובעים מהטקסט עצמו: ניסיון להסתמך על כוחו הדל של הזכרון. הרצאת פתיחה, מטבעה, מקדימה את ראשית הדיון בטקסט הנקרא בכיתה, ולכן נותרת המקום היחיד שלא ניתן להגבילו בצורה זו. ניכר מנוסח ההתנערות שהוכתב לדניס שהרצאתו הייתה מורכבת למדי – כאמור לעיל, הארגומנט השלישי של המסקנה הרביעית והטענה שנובעת ממנו וכולי וכולי. האם מסתתרת כאן אולי תקווה שאי האפשרות להרצות מן הכתב, אלא להעזר בהערות לקוניות בלבד, תצמצם כשלעצמה את האפשרות לדון באופן מעמיק, מורכב ומנומק בנושאים שאינם רלבנטים לטקסט עצמו? האם זכרוננו החלש יוכל לשמש כמחסום כנגד רעיונות מסוכנים בעצמו?

ואולי יש לכם רעיון אחר? בכתב, כלומר :)


*תודה ליעל ארבל ויובל גבאי על ששוחחו אתי על העניין, בעל פה ובכתב :)