אז רבים וטובים כבר סיפרו על מקורות ההשראה ההיסטורים לאירועים המתוארים במשחקי הכס, אבל נדמה לי שעוד לא דיברו על משהו אחר ששייך לנהרות התת קרקעיים והחמקמקים יותר של משחקי הצורות הספרותיות של ימי הביניים ששימשו בגלוי או בהסתר השראה לא פחותה מאשר האירועים, ואולי יותר.
העונה הראשונה של משחקי הכס הייתה כבר ממש מזמן, אבל אני זוכרת שאחד הדברים שהכי הטריפו אותי בה, מלבד החיבה היתרה לאלימות של היוצרים, זה ההתקדמות האטית של העלילה, או בעצם - העלילות. לעתים זה נראה כמו משחק רב משתתפים של סולמות ונחשים שבו עד שעובר סיבוב אחד שבו כל דמות עושה צעד אחד כבר נגמר פרק של שעה. כל פעם ששתי דמויות נפרדות זו מזו ליד הנהר בוקע עוד קו עלילה מהביצה, והפקעת נעשית סבוכה עוד יותר. אז עוד לא נכנסתי בעצמי ליער הארתוריאני. אבל בשנים שחלפו הסתובבתי לי ככה בשוליו, וגיליתי שהטכניקה הזו עצמה ממש נולדה בתקופה החביבה עלי, ראשית המאה השלוש עשרה. אז לדבר הזה בדיוק, שבו יש המון קווי עלילה שנעלמים ושבים קוראים שזירה או , interlacement/interlace בלעז. אחרי סצנה במקום אחד אומר המספר, "ועכשיו נשאיר את חבורת העלמות הנחמדות על השביל ביער [נפגוש אותן שוב אגב עוד 68 פרקים] והסיפור יעבור לאביר עם השריון הלבן [שאותו עזבנו לפני מי זוכר בכלל כמה פרקים, ונגלה מי הוא עוד המון המון זמן].
הטכניקה הזו הומצאה ממש יחד עם המצאת הפרוזה במערב. כלומר, לא שלא היו קודם סיפורים, או כרוניקות, שהן מקור גלוי לסוגה המוזרה הזו, אבל סיפורי עלילה בדיוניים היו כמעט תמיד בחרוזים, רמז לכך ששרו אותם פעם פעם בעל פה. ואז יום אחד איפשהו בעשור הראשון או השני של המאה השלוש עשרה, חשב לו צרפתי אלמוני שמספיק כבר עם כל הנרטיבים הבודדים שמסתובבים להם ביער, על האביר הזה או האביר ההוא שכולם קשורים אחד לשני באופן רופף קשות, וגם לארתור. המחבר האלמוני שלנו יחד עם עוד כמה לאורך העשורים הבאים יצרו את הסייקל הראשון בהיסטוריה של הספרות: מחזור סיפורי בפרוזה, ארוך ארוך ארוך, שמתחיל עם ישו יוסף הרמתי והגביע המדובר, ממשיך עם מרלין, ארתור, גוש עצום של סיפורים סביב לנסלוט, החיפוש אחרי הגביע הקדוש, ומסתיים עם מותו של ארתור. הביבליה כולה יותר קצרה מהפרויקט הזה, והרבה פחות מסובכת. המוני סצנות וגיבורים מטיילים בסבך, ענקים, גמדים, טירות מכושפות, פיות (לא הסוג המעופף הנוצץ, אלא מורגן-לה-פה סטייל). ניסיון לתאר עולם גדוש - את עולם הפנטזיה הספרותי שבו חיו הדמויות של המאה השתים עשרה ובחלקים ממנו הסתובבו עוד בעבר העל-פה-אי של מאות קדומות יותר. עולם של סיפורים משתלבים ומתמזגים שאינו קווי אף שיש בו קו עלילה גדול מאד שממנו מתפצלים ושבים לסירוגין, אבל איפשהו בעומק הוא ממשיך לפעום.
הפרוייקט הזה מנסה לעקוב רק אחרי החלק המרכזי והמוקדם ביותר של הסייקל, הלנסלוט-גראל ולמפות את האיורים הרבים ששולבו בכתבי היד שלו
וזו עדיין חידה בעיניי, אולי החידה הבאה שאנסה לפתור: מה פשר התופעה התרבותית המשונה הזו. איך יוצרים קורא שלא מתעצבן על כך שהאביר האדום שנפצע בראשו יוזכר שוב רק אחרי מאה עמודים (ובכלל ממשיכה לקרוא אחרי כל כך הרבה פיתולים. אני בעונה הקודמת כבר נצנצתי בחלקים נרחבים). איך מייצרים צופים להוטים שמצליחים לעקוב אחרי כל החוטים ולא להתעצבן כמוני על זה שהעלילה כולה מתקדמת בצעדי צב, ולמה לעשות את זה בכלל?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה