מאז התוודעתי לעולם המחשבה הימי ביניימית חשתי טינה שאי אפשר לטעות בה כלפי תומס. נו כן, זה מאקווינו. אקווינס. שם יחיד מספיק, כמו זמרת פופ ממותגת היטב.
מפורסם מדי, שחוק מדי, הרפרנס האוטומטי של הפילוסופיה והתיאולוגיה הימי ביניימית - כל מה שרק יכול היה לגרום לי להירתע ולחפש לי הוגים עלומים יותר איתם ארגיש יותר בנוח, כלומר: כאלה שכדי לענות על השאלה את מי אני חוקרת אאלץ בשפתיים קפוצות להגיד "זה שהיה לפני תומס", או "מי שכתבו תיאולוגיה כשתומס היה בשש" (השש שמתחרז עם גשש). את הרתיעה האישית ממוצלחים מסוגו ניתבתי להתנגדות תיאורטית מנוסחת להיסטוריה ויגית של הסכולסטיקה ולגישה הטלאולוגית המקובלת; לסירוב עקרוני לבחון כל דבר שהיה לפני כן רק לאורו ובהשוואה אל הוד גאוניותו. מיאנתי לכתוב אפילו הפניה אחת אליו לאורך כל הדוקטורט והתרגזתי באקדמיות מנומסת על כל מי שחוזר ועוסק בו עד זרא, ועל מי שחושב שכדי לדעת מה חשבו בתיאולוגיה של ימי הביניים על... (השלימו את החסר) צריך רק לפתוח את האינדקס של הסומה וזהו, הוא כבר יודע בדיוק מה חשבו בימי הביניים.
.jpg)
אבל דרכי החתחתים של עיסוקי בחוויות רוחניות ואקדמיה הובילו אותי אל העדויות בתהליך הקנוניזציה שלו והביוגרפיות שלו, רוצה לומר - אל לב התעמולה, ראשיתו של מסע של מאות שנים שהביאו אותו למקום הזה. והקריאה בביוגרפיה היחידה כמעט שיש לנו של מרצה, או מדויק יותר לומר, מרצה שהוא (כך רוצים מאד הכותבים לשכנע אותנו) גם קדוש, הפכה לחוויה בפני עצמה שמעמתת כרגיל עם שאלות אישיות מההווה. בפוסט הזה ואולי שני הבאים אני מקווה לחלוק אתכם בפרפרזה או בתרגום בלתי רשמי כמה מהסיפורים מעוררי החיוך/ קנאה/ הזדהות שיש שם.
אולי קנאה זה הכי חזק. תומס הוא הכי המלומד המושלם: מפרסם מלא, מחדש חידושים אינטרדיסציפלינרים, מרוכז רק בזה כל היום (מה רע בקצת הפוגה לכדורגל? ספרות?). אפילו מאפייני הגולגולת שלו מתאימים. כבר מעצבן, לא? קחו למשל את האינדיציה. הגיוגרפים, כמו ועדות מלגות וקריינים של קונצרטים, מתים הרי על אינדיציה מהילדות, חוץ אולי מצ'לנו שאחד הדברים שאני הכי אוהבת אצלו הוא שהוא לגמרי נמנע מזה - פרנציסקוס הוא הכי לא הילד הקדוש שיש, ובכוונה. בכל מקרה אצל הדומיניקנים שלנו הסיפור המככב הוא על תומס הפעוט שהחזיק ביד חתיכת קלף ולא הסכים להוציא אותה מהיד בשום פנים ואופן כשאמא הכניסה אותו לאמבט, ולא עזרו הפצרותיה (גיל שנתיים האיום?). באיזה שלב הוא אפילו אכל אותה (את חתיכת הקלף, לא את אמא). האסוציאציה שלי הייתה כמובן לפיצקה שמשום מה הכי מחבבת בעולם אכילת נייר, אבל ההגיוגרפים של תומס חשבו דווקא על יחזקאל שאוכל את המגילה. כל אחד וההקשרים שלו :)
קאלו לא מסתפק אפילו בהצדקות היסוד של הז'אנר, ומספר שאבא של תומס היה להוט לדעת מה ייצא מהילד ואיש זקן אחד גילה לו את השיטה. אז הנה, לשימושכם האישי: אם ילד מתחת לגיל שנתיים בוכה בטירוף ומשהו אחד שהוא רואה גורם לו להפסיק לבכות, הדבר הזה הוא ייעודו. נחשו מה גרם לתומס הקטן להפסיק לצרוח? איש מחזיק ספר, כמובן. (אם אתם באמת עושים את התרגיל הזה, אנא חלקו עם הקוראים. אוכל לא נחשב, וגם לא פריטים שהבאתם במיוחד כדי להשפיע על הניסוי).
אבל באמת, האם אנחנו מיועדים כבר מההתחלה? וגם אם כן - האם הדבר הנכון הוא ללכת בעקבות טבענו או דווקא לפנות למקום לא צפוי, להיפתח לפנים אחרות? משהו ברעיון שמי שאמרו לי לאורך השנים "את בטח תהיי מרצה באוניברסיטה" צדקו מיד מרגיז אותי :) אני שונאת מסלולים קבועים מראש! (ואנשים שצודקים). אם יש דבר ששנוא עליי הוא הקראת ההישגים בקונצרטים של קול המוזיקה (זכה במלגות קרן שרת בשנים בלה בלה בלה). המערכת נותנת פרס לעצמה, ורומזת - אין דבר כזה להתפתח מנגן בינוני לנהדר, מי שמצטיין גם היה בהכרח כזה בגיל ארבע.
ובכל זאת, הויטה הזו שמציירת את המלומד האידאלי שמקדיש כל כולו עד כלות לענין, כמו ויטות של חברים רבים לדרכי האקדמית, נראית לי כל כך שונה ממני... ומהם האינדיציה בעצם? לאהוב לקרוא? (V) או במקרה של ימי הביניים, לגמוע בקוצר נשימה את ק"ס לואיס וטולקין בשנות העשרה? (V) לאהוב היסטוריה (X, עד שהגעתי לאוניברסיטה חשבתי שהיסטוריה זה לדעת על קרב אל עלמין, והעדפתי הרבה הרבה יותר מיקרוביולוגיה)? לקרוא ספרי היסטוריה בשעות הפנאי ולדעת הכל על ימי הביניים עוד לפני האוניברסיטה (יש משהו יותר גדול מאיקס?)
ומה על הסימנים האחרים, אלה שלא מתויגים כסימנים כי הדבר שאותו הם מסמנים בסוף לא קרה? מה עם החילזון שתומס אכל כשאמא לא השגיחה? או שאולי אינדיציה זה בכלל רק כשמישהו הוא באמת כזה פלא גדול שפשוט היו חייבים לראות לכך סימנים מקדימים, כמו שטוקו אומר?
.jpg)
בפעם הבאה: דברים שתומס עושה כשהוא לא מבין משהו, מבוכות בארוחת ערב מלכותית, או אולי אם תנוח עלי הרוח בחן/י את עצמך - האם את/ה קדוש/ה מלומד/ת טיפוסי/ת?
מפורסם מדי, שחוק מדי, הרפרנס האוטומטי של הפילוסופיה והתיאולוגיה הימי ביניימית - כל מה שרק יכול היה לגרום לי להירתע ולחפש לי הוגים עלומים יותר איתם ארגיש יותר בנוח, כלומר: כאלה שכדי לענות על השאלה את מי אני חוקרת אאלץ בשפתיים קפוצות להגיד "זה שהיה לפני תומס", או "מי שכתבו תיאולוגיה כשתומס היה בשש" (השש שמתחרז עם גשש). את הרתיעה האישית ממוצלחים מסוגו ניתבתי להתנגדות תיאורטית מנוסחת להיסטוריה ויגית של הסכולסטיקה ולגישה הטלאולוגית המקובלת; לסירוב עקרוני לבחון כל דבר שהיה לפני כן רק לאורו ובהשוואה אל הוד גאוניותו. מיאנתי לכתוב אפילו הפניה אחת אליו לאורך כל הדוקטורט והתרגזתי באקדמיות מנומסת על כל מי שחוזר ועוסק בו עד זרא, ועל מי שחושב שכדי לדעת מה חשבו בתיאולוגיה של ימי הביניים על... (השלימו את החסר) צריך רק לפתוח את האינדקס של הסומה וזהו, הוא כבר יודע בדיוק מה חשבו בימי הביניים.
אבל דרכי החתחתים של עיסוקי בחוויות רוחניות ואקדמיה הובילו אותי אל העדויות בתהליך הקנוניזציה שלו והביוגרפיות שלו, רוצה לומר - אל לב התעמולה, ראשיתו של מסע של מאות שנים שהביאו אותו למקום הזה. והקריאה בביוגרפיה היחידה כמעט שיש לנו של מרצה, או מדויק יותר לומר, מרצה שהוא (כך רוצים מאד הכותבים לשכנע אותנו) גם קדוש, הפכה לחוויה בפני עצמה שמעמתת כרגיל עם שאלות אישיות מההווה. בפוסט הזה ואולי שני הבאים אני מקווה לחלוק אתכם בפרפרזה או בתרגום בלתי רשמי כמה מהסיפורים מעוררי החיוך/ קנאה/ הזדהות שיש שם.
אולי קנאה זה הכי חזק. תומס הוא הכי המלומד המושלם: מפרסם מלא, מחדש חידושים אינטרדיסציפלינרים, מרוכז רק בזה כל היום (מה רע בקצת הפוגה לכדורגל? ספרות?). אפילו מאפייני הגולגולת שלו מתאימים. כבר מעצבן, לא? קחו למשל את האינדיציה. הגיוגרפים, כמו ועדות מלגות וקריינים של קונצרטים, מתים הרי על אינדיציה מהילדות, חוץ אולי מצ'לנו שאחד הדברים שאני הכי אוהבת אצלו הוא שהוא לגמרי נמנע מזה - פרנציסקוס הוא הכי לא הילד הקדוש שיש, ובכוונה. בכל מקרה אצל הדומיניקנים שלנו הסיפור המככב הוא על תומס הפעוט שהחזיק ביד חתיכת קלף ולא הסכים להוציא אותה מהיד בשום פנים ואופן כשאמא הכניסה אותו לאמבט, ולא עזרו הפצרותיה (גיל שנתיים האיום?). באיזה שלב הוא אפילו אכל אותה (את חתיכת הקלף, לא את אמא). האסוציאציה שלי הייתה כמובן לפיצקה שמשום מה הכי מחבבת בעולם אכילת נייר, אבל ההגיוגרפים של תומס חשבו דווקא על יחזקאל שאוכל את המגילה. כל אחד וההקשרים שלו :)
קאלו לא מסתפק אפילו בהצדקות היסוד של הז'אנר, ומספר שאבא של תומס היה להוט לדעת מה ייצא מהילד ואיש זקן אחד גילה לו את השיטה. אז הנה, לשימושכם האישי: אם ילד מתחת לגיל שנתיים בוכה בטירוף ומשהו אחד שהוא רואה גורם לו להפסיק לבכות, הדבר הזה הוא ייעודו. נחשו מה גרם לתומס הקטן להפסיק לצרוח? איש מחזיק ספר, כמובן. (אם אתם באמת עושים את התרגיל הזה, אנא חלקו עם הקוראים. אוכל לא נחשב, וגם לא פריטים שהבאתם במיוחד כדי להשפיע על הניסוי).
אבל באמת, האם אנחנו מיועדים כבר מההתחלה? וגם אם כן - האם הדבר הנכון הוא ללכת בעקבות טבענו או דווקא לפנות למקום לא צפוי, להיפתח לפנים אחרות? משהו ברעיון שמי שאמרו לי לאורך השנים "את בטח תהיי מרצה באוניברסיטה" צדקו מיד מרגיז אותי :) אני שונאת מסלולים קבועים מראש! (ואנשים שצודקים). אם יש דבר ששנוא עליי הוא הקראת ההישגים בקונצרטים של קול המוזיקה (זכה במלגות קרן שרת בשנים בלה בלה בלה). המערכת נותנת פרס לעצמה, ורומזת - אין דבר כזה להתפתח מנגן בינוני לנהדר, מי שמצטיין גם היה בהכרח כזה בגיל ארבע.
ובכל זאת, הויטה הזו שמציירת את המלומד האידאלי שמקדיש כל כולו עד כלות לענין, כמו ויטות של חברים רבים לדרכי האקדמית, נראית לי כל כך שונה ממני... ומהם האינדיציה בעצם? לאהוב לקרוא? (V) או במקרה של ימי הביניים, לגמוע בקוצר נשימה את ק"ס לואיס וטולקין בשנות העשרה? (V) לאהוב היסטוריה (X, עד שהגעתי לאוניברסיטה חשבתי שהיסטוריה זה לדעת על קרב אל עלמין, והעדפתי הרבה הרבה יותר מיקרוביולוגיה)? לקרוא ספרי היסטוריה בשעות הפנאי ולדעת הכל על ימי הביניים עוד לפני האוניברסיטה (יש משהו יותר גדול מאיקס?)
ומה על הסימנים האחרים, אלה שלא מתויגים כסימנים כי הדבר שאותו הם מסמנים בסוף לא קרה? מה עם החילזון שתומס אכל כשאמא לא השגיחה? או שאולי אינדיציה זה בכלל רק כשמישהו הוא באמת כזה פלא גדול שפשוט היו חייבים לראות לכך סימנים מקדימים, כמו שטוקו אומר?
בפעם הבאה: דברים שתומס עושה כשהוא לא מבין משהו, מבוכות בארוחת ערב מלכותית, או אולי אם תנוח עלי הרוח בחן/י את עצמך - האם את/ה קדוש/ה מלומד/ת טיפוסי/ת?
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחק"ומה על הסימנים האחרים, אלה שלא מתויגים כסימנים כי הדבר שאותו הם מסמנים בסוף לא קרה?"
השבמחקנהדר. זו שאלה שאני אוהבת במיוחד. למשל: האם יש אהבה ממבט ראשון? בטח. אבל האם היא נהפכת לזוגיות ארוכת ימים באושר ועושר עד עצם היום הזה? לאו דווקא. אולי היא נמשכת יומיים. אבל מי זוכר.
היכולת הזאת לאתר בדיעבד סימנים מקדימים היא בעיני מופע מרהיב ממש של הצורך האנושי בנרטיב חזק ועקבי. התנועה העקלתונית של החיים לא מתאימה לאגדות. אם לא ייעוד מראש, אפשר לחיות עם תפנית אחת גדולה ודרמטית (פרנציסקוס). אבל ארבע תפניות ביום? החיים ההפכפכים שלנו הם לא החומר שממנו עשויים סיפורי קדושים. (איזה מזל)