אליסה בשארטר (פרק ראשון)

כשהחלטתי לבלות את השנה הזו ב-IRHT, סיפחתי את עצמי לפרוייקט שהצית את דמיוני חובב הרומנטיקה הארכאולוגית מהרגע הראשון בו העכבר נחת על הדף. ב-26 במאי 1944 העיר שארטר הופצצה, ושריפה גדולה התלקחה בספריה. חלק ניכר מכתבי היד הפך לאפר, או נרטב מהמים ששימשו לכיבוי השריפה. כבר בשמיני ביוני, נכנסו אנשי הביבליותק נסיונל אל ההריסות, אספו את השרידים ובמשך ארבע שנים הצליחו באמצעים כימיים כאלו ואחרים להפריד דפים שנדבקו מרוב חום, ואחר כך, לאט ובהתמדה, ניסו לזהות את הדפים שנותרו ולסווג אותם לפי מצבם. רוב החוקרים הניחו שכל כתבי היד נשרפו, אבל ששים שנה לאחר מכן, דומיניק פוארל הגיע לספריה לבדוק משהו וראה חבילות עטופות בנייר עתון מסודרות על מדפים. מהון להון, צוותו עוד אנשים, והוגשה הצעת פרוייקט לקטלג, לשקם ולצלם את כל החתיכות, לסדר אותן בסדר הנכון, ולהעלות לרשת.

אני הגעתי בשלב שבו כבר חלק ניכר מעבודת המיפוי הראשונית נעשה וחלק משמעותי מכתבי היד צולמו ועברו רסטורציה. המשימה הראשונה שלי הייתה לסדר קרעים של כתב יד מן המאה האחת עשרה שכלל טקסטים שונים בתיאוריה של המוסיקה. בחרתי אותו מהרשימה בגלל הדיאגרמות היפהפיות שהיו בו. אחר כך גם גיליתי שהדיאגרמות האלו מלוות טקסט ודיאלוג לימודי מהתקופה הקרולינגית על התיאוריה של המוסיקה בשם מוסיקה אנכיריאדיס וסקוליקה אנכיריאדיס, שכוללים גם צורת תיווי ראשונית למדי ובאמצעותה רושמים בדיאלוג הזה בפעם הראשונה במערב פוליפוניה (קוראיי המוזיקולוגים מוזמנים לדייק ולהרחיב).

 

 

כיוון שאני הוגה חיבה יתרה הן לדיאגרמות והן להיסטוריה של הלמידה, אהבתי במיוחד את האופן שבו המורה והתלמיד שרים כדי להבהיר כל מיני נקודות, ואפילו מתייחסים ישירות אל הדיאגרמות. 
"מורה: כלום אינך מרגיש ששני הפנטקורדים הללו לא דומים זה לזה?  

תלמיד: אני מרגיש היטב ותופס שהפנטקורד השני לא חוזר בסדר שבו הוא התחיל. [ממשיכים לדון...]
מורה: האם [אי ההתאמה הזו] הורגשה בחושיך?

תלמיד: הורגשה בהחלט, בעיניים באמצעות השרטוט ובאוזניים באמצעות הצליל: באף אחת מהצלעות לא נשמר הסדר."

לא שאני מבינה משהו בתחום הזה, אבל נפתח לי חרך לעולם לא מוכר.

הסידור עצמו היה כיף מבחינה אחרת. הפרגמנטים היו מעטים, והטקסט היה קל לקריאה ברוב המקרים. כיוון שהטקסטים שהיו שם נערכו מזמן ואף קיימים בצורה אלקטרונית, מה שהקל מאד על הסידור – מזהים ארבע מלים רצופות, מקלידים בתיבת החיפוש ומסמנים את מספר העמוד במהדורה המדעית.

כמה טכני! אתם סופקים כפיים. כמה משמים!

ובכן, נכון, גם לבי מסור להגיית רעיונות, פרשנות, טקסטים וניתוחים. אבל הייתה בזה איזו הנאה בסיסית כזו, ההנאה של הרכבת הפאזל, של פתרון תשבץ, של האומנות הפשוטה. בשביל מי שהצטערה עמוקות כילדה על כך ששמפוליון ואחרים כבר פיצחו את כל מה שצריך, התכתבה בכתבי סתר שהיו מבוססים תמיד על מפתח אלפביתי אבל השתדלה מאד שהסימנים יהיו יתדיים ככל האפשר ומחזיקה עד עכשיו רפליקה של הדיסקוס מפייסטוס על השולחן, להצליח לזהות כמה מלים מפרגמנט שרוף זה סוג של פיצוי.

ומלבד זאת, הייתה ההנאה של פענוח של איזו אמת ארצית קשה כזו (סליחה רלטיביסטים שלי, לפחות קשה יותר מהאמיתות שבדרך כלל אנחנו מייצרים). כשהחלטתי להגיע למכון זה היה אחד הדברים שרציתי. כלומר, מלבד הספריה המטורפת והאנשים החביבים להפליא ודברים חשובים מעין אלו, רציתי ללמוד מה שאוכל על כל האומנויות הקטנות המדיאבליות האלו של כתבי היד, אפילו איך כותבים נוטיס הגון. כיוון שאין לי כל כוונה להתייבש באקול דה שארט ולבלות שם את ימיי, הפרוייקט סיפק לי הזדמנויות הצצה והתנסות למכביר, מתוך העבודה עצמה. את אמנות התארוך למשל אני לומדת רק מעט ובעקיפין, אבל רק לצפות במסטרית הדגולה פטרישיה סטירנמן מתארכת בשבילי את כתב היד דרך השוואה של האיניציאלים זה מאלף. לקחתי את הדף למזכרת:

המשימה הבאה הייתה כבר ערימה ענקית של דפים של טקסט מאזור קצת יותר מוכר, הפירוש של פטרוס לומברדוס לאגרות של פאולוס, טקסט נפוץ להפליא שחוץ מהבחינה הדוקטרינרית, הוא נורא נורא מעניין מבחינת האופן שבו פרשו אותו על הדף במאה השתים עשרה והשלוש עשרה. בשוליים למשל אתם יכולים לראות את הפניות למקורות שמהן לומברדוס ליקט קטעים באדום:

אגב, בסוף המאה השתים עשרה הרברט מבוזהאם הכין מהדורה מיוחדת של הפירוש של לומברדוס לתהלים, ובמקומות שבהם הוא התבאס מהפניות לא נכונות של לומברדוס הוא החליט במקום למחוק אותן להשאיר, אבל לתקן בצורה משעשעת למדי. כאן למשל בכתב יד שנמצא בטריניטי קולג' אתם רואים את אוגוסטינוס מתרעם "זה לא אני!":

 

סידור כתב היד הזה כבר היה ארוך ומייגע, במיוחד כשהיו דפים שנשטפו לגמרי שבהם בקושי מצאתי בדל של שתי מלים רצופות כדי לזהות. אבל מדי פעם היו צ'ופרים כמו למצוא את האיור החמוד הזה:

 

וגם כל מיני סיפוקים קטנטנים של אוריקה שאחסוך מכם. טוב, החלטתי. הבנתי את הרעיון. בא לי לעשות משהו יותר מעניין. אז לקחתי אמנם עוד כתב יד לסידור, הפעם של יוספוס, אבל פצחתי בפרוייקט משלי, שלו יוקדש הפוסט הבא.