יוצאים לדרך

אִם תִּהְיֶה לִי מַתַּת הַנְּבוּאָה וְאֵדַע כָּל הַסּוֹדוֹת וְאַשִֹיג כָּל הַדַּעַת; וְאִם תִּהְיֶה בִּי כָּל הָאֱמוּנָה עַד לְהַעְתִּיק הָרִים מִמְּקוֹמָם, וְאֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כְּאַיִן וּכְאֶפֶס.  --- הראשונה אל הקורינתים 13:2

כן, אותו ציטוט מוכר לעייפה מפאולוס, אולי נדוש רק קצת פחות מהמראה והחידות שבא קצת אחריו. בשנים האחרונות חזרתי אל הפרקים האלה בקורינתיים לא מעט, בעקבות התיאולוגים שחקרתי, בניסיון להבין את המתח שבין ידע ואהבה, ואיך מתמודדים מול קהילה תוססת מהתגלויות והתנבאויות. טוב, תיכף תאמרו, אבל ההטעמה של האהבה ההדדית אל מול כל הטוענים לידע ונבואה ולשונות ושאר מתייהרים ומחריבים היא רק צעד אחד לפני הסדרה ופיקוח, והגמוניה והיררכיה.

זאת בכל מקרה לא מטרת הבלוג הזה. המטרה שלו היא להיות ביטוי לסקרנות ואהבה ולדמיין קהילה. אני בחיפוש אחרי קהילה כזו לא מעט זמן. לכאורה, מה טבעי יותר מזה שאנשים שנלהבים מנושא מסוים (או כמו שאומרים פה בפריז "פסיונט") ירצו לדבר עליו יחד, לחלוק דברים מגניבים שגילו, יגלגלו חצאי רעיונות על חומוס, יספרו שנינויות שזר לא יבין וישלחו זה לזה לינקים לאתרים משובחים? ועל אחת כמה וכמה כשהנושא המשותף הזה הוא, איך נגיד, לא בדיוק מה שמשוחחים עליו בארוחות משפחתיות?

ובכן, לכאורה. פאולוס ידע על מה הוא מדבר. נו, scientia inflat, pugna verborum, אתם יודעים. את הניסיון האישי כסטודנטית החוזה ביריבות מקצועית-אישית מלאת איבה, בכנסים דלילי נוכחות, חמוצי פנים או סתם נטולי שמחה ובהתארגנויות וולונטריות שבירות ליוויתי בשנות הדוקטורט בניסיון מקצועי להבין איזה מין קהילה הייתה האוניברסיטה בימי הביניים, אם בכלל המושג המעורפל הזה מתאים לה. נדדתי בין קהילות מדומיינות של פילוסופים המשוחחים במרחק של מאות שנים לבין קהילות נזיריות "אמיתיות" שבהן הלימוד שלוב בחיים אמיתיים של אוכל, שירה טיול ומריבות, לבין כנופיות סטודנטים שגרים בחדרים שכורים מבקרים במסבאות ומחליפים מורים מדי פעם; בין קולג'ים לתלמידים עניים לבין בתי נזירים משוטטים בתוך העיר; בין מורים בודדים לאיגודי מורים, בין דיאלוגים על ידידות לטורנירים נוצצי חרבות של טיעונים.

וכן, אני יודעת עכשיו טוב יותר שזה רופף מטבעו כשלא אוכלים ביחד או אפילו נפגשים באופן קבוע או אקראי, או שכשכן נפגשים מעדיפים להיות נורא רשמיים; ויש משפחות ומרכזי חיים אחרים; והתחרות קשה, ומינויים, ואגו, וסתם צרות עין; ואין אוטוריטות שיכריחו את כל חברי מחלקה זו או זו לנכוח בסמינר השבועי או סתם להגיע להרצאה בתחום המחקר שלהם, ובעצם אפילו ב 1215 התקשו להכריח לבוא ללוויות קולגיאליות, לא עלינו; ושכולם נורא עסוקים, וכשהם מפסיקים להיות עסוקים בלפרסם ולהכין שיעורים הם מעדיפים לדבר על משהו שהוא לא ה"עבודה", וכולם נורא ביקורתיים אבל גם רגישים לביקורת. אבל לדמיין מותר. הבלוג הזה נוצר אפוא כדי לדמיין קהילה כזו שלתחרות, אלימות או סתם ארס לא יהיה בה מקום (טוב נו, אולי כלפי חוקרי הרנסאנס, בכל זאת זהות ומסורת :)) , אבל לתשוקה, להתלהבות ולשיתוף דעות דווקא כן. כדי לתת מקום לשטח שבין האישי והמקצועי, הלב והספר. לספר על חוויות אישיות-מחקריות, להעלות תמונות משעשעות, לשחרר חצאי הגיגים בלי להתחייב למראי מקום מסודרים וטיעונים מוגמרים, לשאול בקול רם על הקשר בין מחקר וזהות, להתלבט לבטים מתודולוגיים, לקשר לאתרים מעניינים, לשתף במידע. על ימי הביניים, על היסטוריה, על מדעי הרוח, על מה שיתחשק.

ובתקווה, גם הקהילה האמיתית תבצבץ לאט. יש לא מעט מקומות בעולם שיש בהם תכניות ללימודי ימי הביניים. כשנזדמן לי להכיר אחת כזו באוניברסיטת קורנל, אחת השאלות העיקריות שהיו לי לחבריה הייתה אם מדובר בישות שהיא רק מזכירה וידיעון או שיש יותר מזה. הותיקים השיבו חד משמעית שהם נפגשים כל שבוע לארוחת צהריים. הצעירים היו קצת יותר מסוייגים, אתם יודעים. אבל היה ברור שהם יודעים לפחות מי עושה מה. אני, בסוף הדוקטורט שלי לא ידעתי שיש דוקטורנטית שחוקרת שירה צרפתית ימי ביניימית במעמקי החוג לצרפתית בתל אביב, והופתעתי לגלות ששכני לשולחן בחתונה הוא חוקר של ליטורגיה בימי הביניים אי שם בחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה אחרת. אז כאמור, אני מקווה שבמשך הזמן יתארחו כאן פוסטים של חוקרים נוספים, ושהבלוג יהיה במה לעדכונים על כנסים, מאמרים, ספרים, קורסים, והרצאות מזדמנות שאמצא לבד או שהקוראים היקרים יידעו אותי עליהם. בין לבין, אעלה גם רשימה ארצית של חוקרים ומתעניינים בימי הביניים, אימייליהם ותחומי העניין או המחקר שלהם.