פרט אחד שולי נשמט לו מן הפוסט הקודם - את כל עבודת הסידור עשינו במחשב. הפרגמנטים צולמו יפה ברזולוציה מטורפת וכך יכולנו להגדיל עד אין קץ כדי לזהות אות פה ואות שם. בעקרון, אפשר לעשות את זה גם בהודו, עם חיבור אינטרנט והרבה זמן פנוי. אך התשוקה אל הממשי, מה יהא עליה?
ובכן, אל תיפול רוחכם. ראשית כל, צירפתי את עצמי לישיבה אי שם בבוסי-סן-ז'ורז' מזרחה לפריז, המקום בו יושבות המעבדות של הבנף. מדובר במבנה ענק ותעשייתי שבו, כך סופר לי, צולם סרט שעלילתו התרחשה בכלא, ולא בכדי:
בימים רגילים נמצאים שם אותם אנשים טובים שסורקים את הספרים לגליקה, מתקנים ספרים וכתבי יד וכיוצא בזה. שם שוכנו הרסטורטוריות של הפרוייקט וניסו במגוון אמצעים לשקם את מה שעוללו האש והמים לקלף. הישיבה עצמה הייתה מדהימה למדי - שבעה אנשים דנים בכובד ראש בשאלה האם לבצע חיתוך מבוקר בכתב יד שהתקמטו ונדבקו, או לא. חוץ מזה גם ביקר צוות טלביזיה שבא לצלם את תהליך השיקום, ואני זכיתי לראות את המעבדה - מאז ימי המיקרוביולוגיה העליזים לא ביקרתי בכזו... טוב לא בדיוק כזו, אבל נגיד:
מימין אתם רואים את האינקובטור שאליו מזרימים אדים כדי לרכך את הדפים. הנה כמה דפים מהאטימולוגיות של איזידורוס מסביליה מתפרקדים בהקלה בסאונה:
בסוף מניחים אותם במכבש קטן תחת משקולת לכמה ימים, ככה כדי להיות בטוחים, ומצלמים.
נו, בסדר. אבל אני רוצה לגעת. הפעם הצטרפתי לנסיעה לשארטר עצמה, שנקבעה כדי להחליט אלו כתבי יד נוספים יפיקו תועלת מספא יוקרתי שכזה. בעודנו יושבים בחדר אפור שבדלת מעבר לו ישבו להם הקלפים בקופסאות אפורות ומסודרות, שמתי לב לארון אפור. מה זה, שאלתי. אה כאן, הסיטו את הדלת להראות לי, יש את כל כתבי היד שלא זוהו. הם ישבו בתוך מעטפות (אפורות, למקרה שתהיתם).
הגלגלים שלי זזו לאט. כשנסענו ברכבת חזרה לפריז שאלתי את דומיניק - למה שלא ננסה לראות מה בעצם יש שם?
אחרי חודש קבענו לנסוע רק שנינו ולראות אם יש שם בכלל משהו ששווה לעשות איתו משהו. היה.
ובכן, אל תיפול רוחכם. ראשית כל, צירפתי את עצמי לישיבה אי שם בבוסי-סן-ז'ורז' מזרחה לפריז, המקום בו יושבות המעבדות של הבנף. מדובר במבנה ענק ותעשייתי שבו, כך סופר לי, צולם סרט שעלילתו התרחשה בכלא, ולא בכדי:
בימים רגילים נמצאים שם אותם אנשים טובים שסורקים את הספרים לגליקה, מתקנים ספרים וכתבי יד וכיוצא בזה. שם שוכנו הרסטורטוריות של הפרוייקט וניסו במגוון אמצעים לשקם את מה שעוללו האש והמים לקלף. הישיבה עצמה הייתה מדהימה למדי - שבעה אנשים דנים בכובד ראש בשאלה האם לבצע חיתוך מבוקר בכתב יד שהתקמטו ונדבקו, או לא. חוץ מזה גם ביקר צוות טלביזיה שבא לצלם את תהליך השיקום, ואני זכיתי לראות את המעבדה - מאז ימי המיקרוביולוגיה העליזים לא ביקרתי בכזו... טוב לא בדיוק כזו, אבל נגיד:
אחר כך מיישרים אותם עם אינסוף קליפסים ומניחים עליהם מין משקולות רכות ושחורות כדי להחליק אותם:
בסוף מניחים אותם במכבש קטן תחת משקולת לכמה ימים, ככה כדי להיות בטוחים, ומצלמים.
נו, בסדר. אבל אני רוצה לגעת. הפעם הצטרפתי לנסיעה לשארטר עצמה, שנקבעה כדי להחליט אלו כתבי יד נוספים יפיקו תועלת מספא יוקרתי שכזה. בעודנו יושבים בחדר אפור שבדלת מעבר לו ישבו להם הקלפים בקופסאות אפורות ומסודרות, שמתי לב לארון אפור. מה זה, שאלתי. אה כאן, הסיטו את הדלת להראות לי, יש את כל כתבי היד שלא זוהו. הם ישבו בתוך מעטפות (אפורות, למקרה שתהיתם).
הגלגלים שלי זזו לאט. כשנסענו ברכבת חזרה לפריז שאלתי את דומיניק - למה שלא ננסה לראות מה בעצם יש שם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה