אחד המקסמים המתעתעים של הפילולוגיה הוא ההבטחה שיש בה למדעי רוח מדעיים ככה כמו שצריך, עם ארגומנטים ברורים לכאן ולכאן, הוכחות חד משמעיות או השערות מלומדות שאפשר להפריך אותן. מין קרקע קשה, כזו שהטוקבקיסט המצוי יתקשה להעז פנים כנגד ה"קשקושים האלה" שגם סבתו שתחיה יכולה לייצר ושטרסלרים כאלה ואחרים יוכלו להתרשם שלא רק קל שם במדעי הדשא. ההבטחה הזו, כמו במדעים המדעיים באמת, מורכבת ומסוייגת, אבל כמו כל ההבטחות, זה לא מפריע לה להתקיים.
במידה מסוימת, רק כשעושים בפעם הראשונה ממש בעצמנו מהדורה מדעית, מבינים את המורכבות הזו. מצד אחד מבינים עד כמה הטקסט הסופי שביר, כמה החלטות שרירותיות אפשר לעשות, כמה הסטמה היא מתמטית באופן מפתה אמנם, אבל כרוכה בהמון שיקולים לכאן ולכאן, בפרט מאז שתזת המעתיק הנלוז והטקסט ההולך ומשחית דרכיו פינתה מקום לתפיסה מורכבת הרבה יותר של מעתיקים נבונים שמתקנים ואולי אפילו משווים עם עוד אקזמפלרים. מצד שני, מבינים עד כמה מהדורה כזו היא יקרת ערך ושימושית עבור אחרים, וכמה היא דווקא כן בחזקת מטבע קשה, אפילו שאף אחד לא מושלם. מגלים שהדימוי המשעמם והטכני לפעמים מתאים ביותר, אבל גם, לא מעט בזכות ה"פילולוגיה החדשה", כמה מרתק גמיש וחי העולם של הטקסט הימי ביניימי, העולם שאותם פילולוגים ישנים פטרו בחוסר סבלנות במירוץ אחרי המקור הנכסף. לפעמים אפילו אני - שבדרך כלל מתקשה לקרוא מאמר אקדמי רצוף מבלי לשוטט בדמיוני למחוזות אחרים אחרי שלוש פסקאות - מוצאת את עצמי הופכת דף אחרי דף בעניין.
כך או כך, מצאתי את עצמי השבוע עוקבת במתח לא צפוי אחרי ויכוח פילולוגי מטריד למדי, הידוע בשם בעיית גבר. ולא, אין מדובר במדור עצות לאשה המתוסכלת, אלא בקבוצה של חיבורים ימי ביניימיים העוסקים באלכימיה אשר כתובים בלטינית ומיוחסים לגבר, הלא הוא ג'אביר אבן חיין, איש מרתק למדי ואלכימאי שכתב עשרות חיבורים על כל אותם מלחים, חומצות, אבקות, גופרית, מתכות, אלגוריות ושאר מגדנות. ובכן, מתברר שאי שם, חשד ברתלו, אבי מחקר ההיסטוריה של האלכימיה, שהייחוס הזה לא נראה לו. יחד עם עוד כמה, כמו עוד חוקר חשוב של התחום, רוסקה שמו, הם השתכנעו שאלו בעצם חיבורים לטיניים מקוריים (ופורצי דרך, כדרכם של לטינים) שמחברם החליט להתכסות לו באצטלתו של גבר הידוע. הפרשנות הזו לטקסטים מופיעה גם במהדורה מדעית מ- 1991 של אחד החיבורים המרכזיים בקבוצה הזו, ה- summa perfectionis, שלוותה בארגומנטציה פילולוגית עשירה שכללה עשרות השוואות מייגעות בין נוסחים ושלילה מכל וכל של מקור ערבי אפשרי, כולל התכתשות עם ברתלו ורוסקה אבל עם הסכמה לגבי המסקנה שלהם.
יכולתי להישאר עם המהדורה הזו של בריל ולהוסיף את הפסאודו- בבטחון, אלמלא נתקלתי באתר שהוקדש להפרכת התיאוריה הזו ונפלתי שבי אחר טיעוניו. אם הוא צודק - אותי הוא די שכנע - זו פשוט שערורייה מטורפת שממזגת תחושות עליונות מערביות, בורות לא מתנצלת ויוהרה מודרנית ברמות שטרם נתקלתי בהן. אז באמת שלא בא לכם בטח להיכנס לזה, אבל תודו שצריך מרקחת מיוחדת למדי של בטחון עצמי כדי לקבוע שטקסט שמציג את עצמו כתרגום הוא דווקא של איזה פרנציסקני עלום; להתעלם מהסתירה בין הטענה שאף אחד במחצית הראשונה של המאה השלוש עשרה לא מכיר את גבר כאלכימאי, לבין הטענה שהמחבר רצה להתהדר בשם מפורסם שכזה; להדחיק את זה שבאחד מהחיבורים דווקא כן מופיע שמו של המתרגם, איזה רודגרוס ספרדי אחד, טיפוס מיותר שכמותו לתיאוריות שלנו, ולפטור הפניות פנימיות לטקסטים של המחבר שדווקא נמצאים בקורפוס הערבי בכך שהם לא ידועים ממקור אחר (ובכן, כשאתה מניח שהקורפוס הערבי לא רלוונטי, הם אכן לא ידועים). מה שיותר מדהים בסיפור הזה, הוא שגם לגבי טקסט אלכימי אחר אותם חברים קבעו שהוא לטיני מקורי (הערביזמים פשוט נשתלו שם כדי להעמיק את האמינות. נשבעת לכם). רק הגילוי של תריסר עותקים של המקור הערבי הצליח לשכנע אותם.
כל הויכוח הזה כולל כמובן עוד הררים של טענות והוכחות שחציתי בגבורה, אם כי קשה להגיד שממש עקבתי אחריהן, מן המיטב שיש לפילולוגיה להציע, הן כפסאודו מדע בדמותם של אלה, והן של הצד שכנגד, שהשתמש בדיוק באותם כלים. כשהרמתי את העיניים מהמאמרים האלה ופשפשתי במעשיו של המחבר, Ahmad Yousef al-Hassan Gabarin, גיליתי שהאיש נולד בכפר פלסטיני אי אז ב-1925, עבר עם משפחתו בצעירותו לחיפה ואף נשלח לקולג' הערבי בירושלים ולמד באוניברסיטת קהיר. אחרי 48' לא הורשה לשוב והיגר לסוריה, שם שימש כפרופסור באוניברסיטה של חאלב, לא לפני שהשלים מאסטר ודוקטורט באוניברסיטת לונדון. הוא היה אפילו שר בממשלה הסורית! אחר כך עוד הספיק להגר לטורונטו ולעמוד בראש פרוייקט גדול של אונסקו על היסטוריה של הטכנולוגיה באיסלם. לפי תאריכי המאמרים, נדמה שבטורונטו הוא עשה את המחקר הגדול בעניין.
 |
| פילולוגיה ומרקורי מתחתנים, הקורא חובב האלגוריות מוזמן לספק פרשנות אלכימית |
במידה מסוימת, רק כשעושים בפעם הראשונה ממש בעצמנו מהדורה מדעית, מבינים את המורכבות הזו. מצד אחד מבינים עד כמה הטקסט הסופי שביר, כמה החלטות שרירותיות אפשר לעשות, כמה הסטמה היא מתמטית באופן מפתה אמנם, אבל כרוכה בהמון שיקולים לכאן ולכאן, בפרט מאז שתזת המעתיק הנלוז והטקסט ההולך ומשחית דרכיו פינתה מקום לתפיסה מורכבת הרבה יותר של מעתיקים נבונים שמתקנים ואולי אפילו משווים עם עוד אקזמפלרים. מצד שני, מבינים עד כמה מהדורה כזו היא יקרת ערך ושימושית עבור אחרים, וכמה היא דווקא כן בחזקת מטבע קשה, אפילו שאף אחד לא מושלם. מגלים שהדימוי המשעמם והטכני לפעמים מתאים ביותר, אבל גם, לא מעט בזכות ה"פילולוגיה החדשה", כמה מרתק גמיש וחי העולם של הטקסט הימי ביניימי, העולם שאותם פילולוגים ישנים פטרו בחוסר סבלנות במירוץ אחרי המקור הנכסף. לפעמים אפילו אני - שבדרך כלל מתקשה לקרוא מאמר אקדמי רצוף מבלי לשוטט בדמיוני למחוזות אחרים אחרי שלוש פסקאות - מוצאת את עצמי הופכת דף אחרי דף בעניין.
כך או כך, מצאתי את עצמי השבוע עוקבת במתח לא צפוי אחרי ויכוח פילולוגי מטריד למדי, הידוע בשם בעיית גבר. ולא, אין מדובר במדור עצות לאשה המתוסכלת, אלא בקבוצה של חיבורים ימי ביניימיים העוסקים באלכימיה אשר כתובים בלטינית ומיוחסים לגבר, הלא הוא ג'אביר אבן חיין, איש מרתק למדי ואלכימאי שכתב עשרות חיבורים על כל אותם מלחים, חומצות, אבקות, גופרית, מתכות, אלגוריות ושאר מגדנות. ובכן, מתברר שאי שם, חשד ברתלו, אבי מחקר ההיסטוריה של האלכימיה, שהייחוס הזה לא נראה לו. יחד עם עוד כמה, כמו עוד חוקר חשוב של התחום, רוסקה שמו, הם השתכנעו שאלו בעצם חיבורים לטיניים מקוריים (ופורצי דרך, כדרכם של לטינים) שמחברם החליט להתכסות לו באצטלתו של גבר הידוע. הפרשנות הזו לטקסטים מופיעה גם במהדורה מדעית מ- 1991 של אחד החיבורים המרכזיים בקבוצה הזו, ה- summa perfectionis, שלוותה בארגומנטציה פילולוגית עשירה שכללה עשרות השוואות מייגעות בין נוסחים ושלילה מכל וכל של מקור ערבי אפשרי, כולל התכתשות עם ברתלו ורוסקה אבל עם הסכמה לגבי המסקנה שלהם.
יכולתי להישאר עם המהדורה הזו של בריל ולהוסיף את הפסאודו- בבטחון, אלמלא נתקלתי באתר שהוקדש להפרכת התיאוריה הזו ונפלתי שבי אחר טיעוניו. אם הוא צודק - אותי הוא די שכנע - זו פשוט שערורייה מטורפת שממזגת תחושות עליונות מערביות, בורות לא מתנצלת ויוהרה מודרנית ברמות שטרם נתקלתי בהן. אז באמת שלא בא לכם בטח להיכנס לזה, אבל תודו שצריך מרקחת מיוחדת למדי של בטחון עצמי כדי לקבוע שטקסט שמציג את עצמו כתרגום הוא דווקא של איזה פרנציסקני עלום; להתעלם מהסתירה בין הטענה שאף אחד במחצית הראשונה של המאה השלוש עשרה לא מכיר את גבר כאלכימאי, לבין הטענה שהמחבר רצה להתהדר בשם מפורסם שכזה; להדחיק את זה שבאחד מהחיבורים דווקא כן מופיע שמו של המתרגם, איזה רודגרוס ספרדי אחד, טיפוס מיותר שכמותו לתיאוריות שלנו, ולפטור הפניות פנימיות לטקסטים של המחבר שדווקא נמצאים בקורפוס הערבי בכך שהם לא ידועים ממקור אחר (ובכן, כשאתה מניח שהקורפוס הערבי לא רלוונטי, הם אכן לא ידועים). מה שיותר מדהים בסיפור הזה, הוא שגם לגבי טקסט אלכימי אחר אותם חברים קבעו שהוא לטיני מקורי (הערביזמים פשוט נשתלו שם כדי להעמיק את האמינות. נשבעת לכם). רק הגילוי של תריסר עותקים של המקור הערבי הצליח לשכנע אותם.
 |
| נראה לטיני התנור, לא? |
כל הויכוח הזה כולל כמובן עוד הררים של טענות והוכחות שחציתי בגבורה, אם כי קשה להגיד שממש עקבתי אחריהן, מן המיטב שיש לפילולוגיה להציע, הן כפסאודו מדע בדמותם של אלה, והן של הצד שכנגד, שהשתמש בדיוק באותם כלים. כשהרמתי את העיניים מהמאמרים האלה ופשפשתי במעשיו של המחבר, Ahmad Yousef al-Hassan Gabarin, גיליתי שהאיש נולד בכפר פלסטיני אי אז ב-1925, עבר עם משפחתו בצעירותו לחיפה ואף נשלח לקולג' הערבי בירושלים ולמד באוניברסיטת קהיר. אחרי 48' לא הורשה לשוב והיגר לסוריה, שם שימש כפרופסור באוניברסיטה של חאלב, לא לפני שהשלים מאסטר ודוקטורט באוניברסיטת לונדון. הוא היה אפילו שר בממשלה הסורית! אחר כך עוד הספיק להגר לטורונטו ולעמוד בראש פרוייקט גדול של אונסקו על היסטוריה של הטכנולוגיה באיסלם. לפי תאריכי המאמרים, נדמה שבטורונטו הוא עשה את המחקר הגדול בעניין.
מאד מעניין, וזאביק היה אומר: definitely confirms my prejudices.
השבמחקאני נתקלת בשנים האחרונות, וגם ממש בימים האחרונים בעניינים דומים, אבל רובם ברמה אינטלקטואלית ירודה בהרבה, בדיונים בקרב שדרת "מדעי החבר'ה", כפי שקורא להם חברנו הפיסיקאי אבנר. על בעיות דומות בפיסיקה עצמה שמעתי גם ממנו וגם מאחרים, כולל תלונות רבות של חוקרת צעירה אחת שאיילת מכירה. מי שאיתרע מזלו ונאלץ לבדוק בציציותיהם של רופאים, או פרמקולוגים, לעתים קרובות נחרד. ומי שקרא, בטובתו או שלא בטובתו פסקי דין, ובכללם פרי עטיהם של עליוני שופטינו גם כן לא תמיד יכול ליהנות מתוצרת לוגית וברורה של ניתוח אינטלקטואלי מזהיר. חבל שגם בפילולוגים נפלה שלהבת, אבל זה המצב גם ב-hard core science, ובכלל זה כתבים המתפרסמים ב"יוקרתיים", ביטוי שיש להעיף הרחק ממחוזות האקדמיה, לפי דעתי, שבכתבי העת וההוצאות האוניברסיטאיות. היו בשנים האחרונות גם כמה מעשי הוצאה מן הארון של שרלטנות בוטה, אבל שוב - פילולוגיה? אתר מומלץ בענייני רפואה ופרמקולוגיה: badscience.net, ושם הרצאות הבלוגר ב"טד", טורו העתונאי ועוד. התרגזו להנאתכם. אפרת