על ספורט אצילי ועירוני ותרבות הקוספליי של ימי הביניים

 ראיתי לא מזמן בנטפליקס מיני סדרה נחמדה על הכדורגל באנגליה והפיכתו מספורט של קלאבים פרטיים עם אתוס אצילי של פנימיות ללא רווח לכזה של קבוצות של מפעלים, כדורגל מקצועני בשכר ומכירת כרטיסים להמונים. נזכרתי בזה עכשיו כשאני מתרגמת קובץ מקורות לקורס על ארתור ואבירי השולחן העגול שהוא בעצם בכלל לא עליהם, אלא על הספרות עליהם ועל איך שספרות והיסטוריה משחקות אחת את השנייה מאות שנים אחרי שהיו או לא היו.

קצת רקע: במאות השלוש עשרה והארבע עשרה נהיה קטע כזה לערוך משחקי טורנירים ומסיבות בסגנון קוספליי, כאלה שמתחפשים בהן למשל לארתור ולאבירי השולחן העגול שלו, הגבירה המארחת את המשחקים היא גווינביר ומי יודע, אולי המשיכה אחר כך עם מי ששיחק את לנסלוט לחדר הסמוך. יש לנו עדויות על כמה מסיבות שולחן עגול כאלו. אבל זו שמשכה את עיניי במיוחד היא אחת שנערכה ב-1330. ובכן, מסתבר שכמו תמיד, העירוניים רוצים גם, ובין הבורגנים תושבי הערים נערכו גם כן טורנירים כאלה. ב1330 נמאס לפריזאים שלמרות שהם זוכים בטורנירים של אחרים כולם יורדים עליהם שהם לא מארחים אף פעם. הם פונים לנציגיהם, אלה פונים לפיליפ דה ולואה, המלך, ששוקל את היתרונות (הפגנת כבודה ועוצמתה של פריז) והחסרונות (מהומות אפשריות) ונותן לבסוף את ברכתו.

מה נושא המסיבה הפעם? בורגני פריז בוחרים להתחפש לפריאמוס מלך טרויה ו-35 בניו, ולטובת העניין מגייסים 35 נערים בני העיר. אחרי שחילקו תפקידים הם שולחים מכתבי הזמנה לתושבי הערים הסמוכות ומזמינים אותם ליומיים באוגוסט של תחרויות של ריצה בחניתות שלופות ויום של אפטר-פארטי למען כבודה של טרויה האצילה, פלאס הגבירה האהובה - הלנה כבר לא בעניין כנראה - ולמען האהבה, כמובן, האהבה.

השדה שליד מה שהיה מצודת הטמפלרים (שטח שהיום נמצא בצפון המארה) וכנסיית מרטין-הקדוש-של-השדות הוכשר למשימה, ועל היציעים שהוצבו סביב התגודדו נשות העיר לבושות כגבירות, רובן גם עטורות נזרים (כי תכלס מתי עוד ייצא לך לשים נזר), ואנשי העיר בהמוניהם. פריאמוס ובניו נכנסים לקול תשואות הקהל, ומולם רצים בחניתות שלופות נציגי ערים אחרות מן הממלכה. הכרוניקאי הופך לפרשן כדורגל, ואפילו מתאר את המתרחש ביציע כשכולם דואגים שנערי פריז לא יודעים בכלל להתחרות וחצוף אחד מכנה אותם תינוקות ומנופף בענף קטן על חברו כדי להדגים איזה מלקות היה נותן להם. תינוקות תינוקות, לשמחת הכרוניקאי שלנו אף חנית לא נשברה, ולכל היותר נפגע בטחונו העצמי המופרז של בחור אחד אשר הופל מסוסו אל הארץ ויצא שפוף מן הזירה.

הספורט כבודו במקומו מונח, אבל את הכרוניקאי האנונימי שלנו זה פחות מעניין. כולם זורמים אל הביתנים שהוקמו בשטח מצודת הטמפלרים-לשעבר עם חצוצרות ושלושה סוגים של תופים (שלוש מלים שונות שכולן גזורות מטמבורין) ועורכים סעודה גדולה. למחרת מעניקים את הפרסים: נציג העיר קומפיין שבר את הרגל ולכן כולם צועדים יחד לאכסניה שבה הוא מתגורר ובראשם נערה פריזאית המוליכה אחריה סוס לבן, ובידיה חגורה יוקרתית וארנק, אותם מעניקים בתשואות למצטיין מבין הזרים. אל תדאגו, גם השחקן המצטיין מפריז מקבל פרס, וכולם סיימו את העניין שמחים וטובי לב, כשהם מרגישים אם לא כמו אבירים, לפחות כמו טרויאנים.

סקרנות בימי מגיפה

אוקטובר 1348. חברי הפקולטה לרפואה בפריז מצווים על ידי המלך לחבר חיבור קצר על המגיפה, סיבותיה ותרופות עבורה. הפתיחה סובבת כולה סביב התשוקה לדעת ולהגיע לשלמות השכל המתעוררת אל מול תופעה מעוררת תמיהה, שעה שהמתים נערמים ברחובות. אסקפיזם? בזמנים רגועים יותר התשוקה הטבעית לדעת והטיעונים האלה המוכרים לי היטב הועמדו תמיד לצד טובת הציבור, ושימשו בעיקר תיאולוגים ופילוסופים. כאן טובת הציבור מופיעה רק מאוחר יותר, כבדרך אגב. כאילו אמרו לעצמם - קוצר ידנו כבר נגלה לעיני כל. אם לא לתועלת הציבור, אולי נועיל במשהו בסיפוק סקרנותו, אף שגם זאת נוכל לעשות אך מעט, וננסה אפילו להעמיד פנים שבסיס המקצוע שלנו, ההכרח בידיעה תיאורטית של הסיבות על מנת לספק טיפול מקצועי, עומד עדיין על כנו גם אם הידע שבידנו חלקי עד מוות. שהרי התשוקה לדעת ולודאות שהעולם הסובב אותנו מובן, לפחות בחלקו, אינה פריבילגיה. היא משורש מהותנו.

"בראותו אירועים שסיבתם נסתרת גם מן המוחות המבריקים ביותר, נמלא השכל האנושי תמיהה, הואיל וטבועה בו תאווה מולדת להבנת הטוב והאמיתי, שכן כל הדברים שואפים לטוב וכל בני האדם משתוקקים לדעת, כפי שמבהיר הפילוסוף [אריסטו]. לאחר שמתעוררת בה התמיהה, הנפש הנבונה אינה מתנגדת לתשוקה כה תקנית, ובדאגתה לשלמותה, מתאמצת בכל כוחה למצוא את סיבת האירועים המתמיהים. כך שמענו שעשו רבים מחכמי זמננו, אסטרולוגים ורופאים, בחפשם את הסיבות למגיפה המשתוללת משנת האדון 1345.

אכן, הואיל ומחקירותיהם עד כה עלה חומר רב לספק, אנו, ביחד וכל אחד לחוד, מורי אגודת פקולטת הרופאים בפריז, לאחר שעוררה אותנו הוראת השליט המזהיר ואדוננו הנעלה האדון פיליפ מלך הפרנקים וברצותנו להיענות לתועלת הציבור, מתכוונים בזאת, אם יהא האל בעזרנו, להבהיר בחיבור קצר את הסיבות למגיפה הנוכחית, הכלליות והרחוקות כמו גם הפרטיות והקרובות וכן להציע תרופות מבריאות, ככל שטבע העניין מתמסר לשכל האנושי, כשאנו נשענים על דברי הפילוסופים הקדמונים וכן על עמדותיהם הודאיות יותר של חכמי זמננו, אסטרונומים ורופאים כאחד, אף אם לא נוכל להבהיר הכל כפי שנרצה, הואיל ולא ביחס להכל אפשר למצוא סיבה ודאית והכרה מושלמת, כפי שרמז פליניוס, ספר שני, פרק 39, באומרו כך: "ולסערות ישנן סיבות לא ודאיות ואקראיות שסיבתן אינה ידועה". אף על פי כן ולמרות הכל, יוכל כל חקרן חרוץ למצוא דרכו בנאמר כדי למלא את שחסר לו. 

אנו מציגים אפוא שני סיכומים בחיבור קצר זה. בראשון מביניהם אנו חוקרים את סיבות המגיפה ומקורה, שכן מבלי לדעת את הידיעה הראשונית הזו איש לא יוכל לרפאה באופן מקצועי. בחלק השני צירפנו תרופות להתגוננות מפניה, וכן כמה לטיפול.

הכי חכם בעולם

אומברטו אקו מספר שאת ההשראה לשם הורד הוא קיבל ממנזר Sacra di san michele שליד טורינו. מנזר מרשים בלשון המעטה שהוקדש למלאך מיכאל (תכלס למיכאל יש כמה מהמנזרים הכי יפים!). כאן אפשר לראות למשל תמונות מהלוקיישן המטורף והבנייה המטורפת לא פחות. וכאן אפשר לצפות במצלמה מטיילת באתר ולהצטער שאתן לא שם.

ובימים קרים פחות:

השראה אדריכלית? אווירה מיסטית אפוקליפטית? זה מה שחשבתי עד היום.  

בדף לתיירים שבו הם מספרים על הספרייה הם מצטטים בנדיקטוס אחד, פריור מהמאה האחת עשרה שאומר שהיו לו שני חדרים- אולי אפילו בתים - מלאים בספרים ושלא היה ספר על הפני האדמה שלא היה לו. הממ, אמרתי לעצמי. מעניין מאיפה זה. אחרי זמן קצר התברר שזה ממקור עויין שאיך לומר בעדינות, לא מחמיא במיוחד לבנדיקטוס האמור ולמקום עצמו.
ובכן, בשנת 1031 התנהל ויכוח עצבני בנושא הקדוש מרטיאליס: האם הוא שליח מקורי, כזה עם בולי מס ואישורים, או סתם קדוש פושט, מרטיר או מוודה? באגרת שכתב אדמאר משבאן אחרי הועידה הזו לכל מיני חשובים, הוא מקדיש חלק נכבד לבנדיקטוס האמור מהמנזר האמור, ומוציא אותו בתור פלוץ מתנשא שמעביר דאחקות של שיכורים על נזירים, חושב שהוא הכי חכם בעולם וגורם לכולם לצחוק על מרטיאליס לחרדתו של אדמאר:

"הו הזקנים שבאבות, שלהם אני כותב אגרת זו, קבלו עד כה לאוזניכם את דברי הבלע של הלנגוברדי [דהיינו בנדיקטוס] שנאמרו בין גביעי היין. שכן בניגוד לשליח, המצווה לאכול בשתיקה את הלחם, הוא - לא במפגש הבוקר ולא במקום של פכחון, אלא נפוח מאוכל, מפוטם בדגים ושיכור מיין בחדר האוכל של האחים - ציווה על הקריין לשתוק פעמים רבות, ונשא דברים לא על קטע הקריאה אלא על השליח מרטיאליס, בזמן שהאחים מסבים לשולחן, דברים שהיו כל כך מצחיקים, עד ש - ואני אומר זאת בלב מר - גרמו לאחים מכל הגילאים לפרוץ בצחוק רם ופרוע. כך במשך כל ארוחות הצהריים והערב במשך כמעט ארבעים יום באוגוסט ובספטמבר לסירוגין, אכל ושתה והעליב את מרטיאליס בפני עצמו, בפני כריסטוס ובפנינו. זה היה הקטע הקבוע עליו חזר מדי יום ביומו: "אני, אמר, אחיינו של אב המנזר של קלוזה [סן מיקלה]. הוא הוביל אותי ברחבי לונגוברדיה ופרנקיה עבור לימודי הגרמטיקה – חכמתי כבר עלתה לו 2000 סולידי שאותם הוא נתן למוריי. כבר תשע שנים למדתי גרמטיקה ועכשיו אני סכולסטיקוס. אנחנו תשעה סכולסטיקים שלומדים יחד גרמטיקה ואני כבר חכם מושלם למדי. יש לי שני חדרים גדולים מלאים בספרים ועדיין לא קראתי את כולם אבל מדי יום אני מעיין בהם. אין שום ספר בעולם כולו שאין לי. אחרי שאצא מבית הספר לא יהיה תחת השמיים איש חכם כמוני. אני אהיה אב מנזר קלוזה אחרי שדודי ימות: למעשה כבר נבחרתי על ידי כולם, ואילולא נזירים רעים שכלל לא אכפת להם מצביעות ומכפריות שמנעו זאת ממני, כבר מזמן הייתי ממונה כאב מנזר. אני הפריור של קלוזה ואני יודע היטב להבין מה שכתוב. אנשי לימוז' הטפשים האלה אומרים, שהם מטיפים בפרנקיה שמרטיאליס הקדוש היה שליח, ובכלל שהם שולחים אותו בתפילות הערב אחרי המרטירים, אבל זה לא נכון. כי אני הייתי במשך שנים רבות בפרנקיה ומעולם לא שמעתי אפילו את שמו בסדר היום הליטורגי או בתפילות הערב. פרנקיה לא מכירה אותו בכלל, ולא יודעת אם הוא שליח או מרטיר או מוודה. אין שם שום ציון זיכרון שלו, אפילו לא ביום לידתו… מי העז לומר את זה? מי העז להטיף שהוא שליח [...]  באקוויטניה אין שום חכמה, כולם כפריים. ואם מישהו מהאקוויטנים למד קצת גרמטיקה, הוא כבר חושב שהוא וירגיליוס. בפרנקיה יש חכמה, אבל מעט, אבל בלנגוברדיה, איפה שלמדתי יותר, נמצא מעיין החכמה. [...]"